Let me go-פרק 3

בנות!! קודם כל תודה לכל הבנות שמגיבות, שמפרגנות, ושמעירות! זה חשוב לי מאוד אז אם יש משהו שאתן חושבות שצריך לשנות בסיפור אז תגידו $_$
דבר שני, חשבתי על זה קצת ובאמת השם לירז לא מתאים למקום שבו הסיפור התרחש, אז החלטתי לשנות את השם לאנג׳ל, אבל התיאור החיצוני והאופי נשארים אותו דבר!
פרק 3- מוקדש לאמבר (לא להיעלב יהיו הקדשות גם בפרקים הבאים)
״איזה חדשות טובות כבר יכולות להיות במצב הזה? בבקשה תשאיר אותי כאן !״ התחננתי.
הוא לא התייחס למה שאמרתי והמשיך לדבר ״ החדשות הטובות הן שאת תגורי בלונדון בבית משותף עם כמה נערים ונערות בגילך, הם נחמדים מאוד,אני מכיר אותם. ברגע שתחסכי מספיק כסף תוכלי לגור שם לבד.״ חשבתי על זה. זה אולי לא חדשות טובות, אבל זה חדשות יותר טובות מהקודמות. עדיף לי לחיות עם כמה ילדים שאני אוכל לבחור אם לפנות אליהם, לדבר איתם, ולא עם משפחה והורים חורגים שכל הזמן יחליטו בשבילי. אני פשוט אצטרך להתעלם מהם, וברגע שיהיה לי מספיק כסף אני לא חושבת פעמיים ואני עפה משם.
״אז מה את מעדיפה?״ השוטר העיר אותי מהמחשבות.
״הילדים.״ עניתי בחוסר רצון ונאנחתי.
״אה, ושכחתי להגיד לך, הטיסה הוקדמה. היא תהיה ב 11״ הוא אמר. איך אפשר לשכוח דבר כזה? הסתכלתי בשעון. 9 וחצי. יופי לי.
״מזל שאין לך כל כך הרבה דברים לקחת״ השוטר אמר, פגע בי. מה לעשות שאני לא טחונה כמוהו, ושאין לי ממי לקבל מתנות, כסף כדי לבלות, ועוד הרבה דברים שבטוח שהשוטר המטומטם הזה קיבל כשהיה ילד?
לא עניתי. העדפתי לשמור את הכאב לעצמי. מה יעזור לי אם אני אתן לו עקיצה? עוד בכי? במילא אני כבר לא אהיה כאן כדי שהוא ימשיך להעיר הערות.
סיימתי לארוז. הוא לקח אותי במכונית שלו, כמו שאמרתי הבן אדם טחון, פרארי שחורה מבריקה, כשאני כל החיים רק חלמתי על אופניים.
כל הנסיעה היה שקט. כשהגענו לשדה התעופה, התחלתי להוציא את המזוודה הקטנה שלי. השוטר צדק, לא היה לי הרבה רכוש, מזוודה קטנטנה, וגם היא לא הייתה מלאה.
לפני שהתרחקתי מהמכונית שלו, הוא עצר אותי.
״אנג׳ל.. אני מצטער שככה אני משאיר אותך לבד בשדה תעופה, אני פשוט חייב ללכת. אם יש בעיה,אל תהססי.״
אמר וכתב על פתק את מספר הטלפון שלו, ולידו את השם ׳מרטין׳.
הלכתי מבלי להגיד לו כלום, וזרקתי את הפתק לפח שהיה בסביבה. הסתובבתי קצת בשדה התעופה, לדיוטי פרי אפילו לא נכנסתי, ידעתי שאני לא אוכל לקנות שם דבר וזה סתם יגרום לי להרגיש רע. אחרי כחצי שעה שמעתי את הקול בכריזה אומר ״טיסה 515 ללונדון תצא בעוד כעשר דקות. נא לגשת עכשיו למטוס״ ידעתי שזאת הטיסה שבה אני אמורה לטוס, ועליתי למטוס. לא היה עיכובים, והמטוס המריא. חשבתי על הבית שלי, עכשיו הוא בטח ריק, ובעוד כמה שנים כבר יהרסו אותו. הבית הזה היה בשבילי כל כך הרבה, מלא זכרונות מהעבר.
~פלאשבק~
כולנו היינו כל כך עייפים. אפילו מים ואוכל כבר לא היה לנו.
״היי, מה זה?״ טיילור האח הכי שובב מבין כל ה 20 אמר.
״טיילור! אל תתקרב לשם! אתה לא יודע מה מסתתר בתוך הבקתה הזאת! אמרתי בקול אחראי ובוגר, בכל זאת, אני האחות הגדולה. כבר לא היה לי כוח לכלום, לא היה לי כוח לריב.
טיילור, כמו תמיד, לא הקשיב ועשה רק מה שבראש שלו.
נכנסנו לצריף עשוי מעץ. הוא לא היה צריף מהודר וגם לא יוקרתי. אבל לפחות היה לנו איפה לחיות.
~סוף פלאשבק~
לאט לאט נרדמתי. נרדמתי כשאני בוכה מהזכרונות של אותו היום. אם הייתי יודעת מה עלול לקרות כמה חודשים לאחר מכן, הייתי מונעת הכל.
פתאום שמעתי קול עדין.
״הי, תתעוררי!״