Let me go- פרק 27 ואחרון

טוב אז ככה, האמת שהסיפור התקדם כל כך מהר שלא שמתי לב שאני כבר מסיימת.
אז זה הפרק האחרון, יהיה אפילוג, ואני ממש מודה לכל הקוראים המדהימים שלי, וכפליים למגיבים, באמת שאתם מעלים לי חיוך על הפנים עם כל צפייה וצפייה:
אני מאוד מרוצה מהפרק הזה, זה בעצם פרק שמסביר הכל, זה הפרק הכי חשוב בעצם, עליו תכננתי כל הזמן הזה ועבדתי עליו מאוד קשה אז אני מצפה שבאמת תגידו מה אתם חושבים עליו.
מקווה שלא איכזבתי.
מהפרק הקודם-
״[…] בינינו, את לא מהבחורות הקרציות שמתבכיינות על כל דבר.״ אמר ושם את ידו על ברכי.
הרכנתי את ראשי בחיוך קטן.
״טוב, ככה זה כשמגדלים 20 ילדים בגיל כל כך צעיר.״ אמר בהבנה.
מיד החיוך ירד והבטתי בו בשוק טוטאלי.
אני לא סיפרתי לאף אחד שיש לי 21 אחים ואחיות, ובטח לא שגידלתי אותם.
הוא יודע יותר ממה שסיפרתי לו.
—————————————
פרק 27-
״מה קורה כאן?״ שאלתי, עדיין המומה.
״מה?״ שאל בתמימות, אבל יכולתי לראות שהוא יודע שאמר משהו שלא היה אמור להגיד.
״אני רוצה הסברים. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר על החיים הקודמים שלי. אני רוצה שתסביר לי הכל.״ שילבתי את ידיי, מקווה שזאת סתם אי הבנה.
הוא שתק כמה רגעים, ואז פצה את פיו.
הערכתי אותו על שלא בחר להתחמק, אלא להתמודד עם הצרה שרקם לעצמו.
״אני יודע עלייך כל דבר.״ אמר בפתאומיות, סיקרן אותי עוד יותר.
״מה זאת אומרת כל דבר?״ שאלתי, לא מבינה.
״כל דבר. אני מכיר אותך יותר טוב ממה שחשבת.״ אמר. הרמתי גבה.
אין סיכוי, אני לא יכולה להאמין למשפט כזה בקלות.
״תוכיח לי.״ דרשתי.
״אני אספר את כל הסיפור חיים שלך.״ אמר בנימה שואלת, ואחרי שהנהנתי הוא התחיל.
״את זוכרת את אותו היום שהתרמת עוגיות כשהיית בערך בת ארבע? באותו יום נפתחה אחת הדלתות, ומולך עמד אחד האבות שלי. הוא צעק עלייך שאת מכוערת, למרות שהיית כל כך יפה. אני ישבתי מאחור, לא ראית אותי. אז רציתי לשחק איתך ולהתחבר אלייך, אבל לא ידעתי איך. אז מאז עקבתי אחרייך לכל מקום, התאהבתי בך מגיל שמונה בערך, ורק רציתי להיות קרוב אלייך.״ הוא סיפר, מה שגרם לפי להיפער בתדהמה.
היו לי כל כך הרבה שאלות, אבל נתתי לו להמשיך, הייתי מסוקרנת מכדי לשאול.
״היית מטפלת בכל שנה באחים שלך, ואחותך בלה לא הייתה עושה שום דבר. זה תמיד הציק לי שאת לא אומרת כלום, שאת נותנת להם להשתמש בך לצרכים שלהם. כשהיית בת שתיים עשרה אמא שלך נפטרה רגע אחריי שילדה את אחותך הקטנה, ואז אבא שלך התחתן אחריי כמה ימים עם בחורה אחרת, שנכנסה להיריון אחרי מעט זמן. כולכם ברחתם עם אחותכם התינוקת וחיפשתם בית, הגעתם לצריף ישן במקום הנטוש ביותר בעיר, ושם גרתם שנתיים. שנתיים של סבל, בהן כל אחד מכם דאג אך ורק לשני, לימדתם את הקטנים יותר שיעורים פרטיים במקום בית ספר, עבדתם בשביל מעט לחם, והייתם נראים כל כך מאוחדים, אבל כל אחד בפנים הרגיש בודד, וכולכם ידעתם את זה.״ הוא סיפר, לקח נשימה עמוקה, ואז עבר לחלק הקשה יותר, לפחות עבורי.
״אחרי שנתיים אחותך השאירה אותך להיות אחראית לבד כשקיבלה הצעה לעבוד בהוליווד. מבחינתי זה היה כל כך רע, שהשאירה ילדה בת חמש עשרה כדי לטפל בילדים כמו אישה בת שלושים. יום אחד אחריי חודשיים בערך, נשארת בבית כי היית חולה, כולם הלכו לקנות מצרכים. ואז.. אז משאית דרסה אותם.״ הוא בלע את רוקו, ובעיניי נוצרו דמעות שגרמו לראייתי להיטשטש. התמונות הקשות, שראיתי מבעד לחלון כשניפנפתי לכולם לשלום בחיוך, ואז אחרי רגע ראיתי מרווח של סנטימטר בודד ביניהם לבין משאית ששוקלת כמה טונות. ואז תוך מצמוץ כולם כבר היו פה, אבל לא ממש פה.
״חצי שנה היית בבית ובכית, לטעמי זה היה דיי טיפשי, היית צריכה לשים סוף לרחמים העצמיים ולעשות משהו, בשבילם. אבל אז שוטר החליט להעביר אותך אליינו. ומאז כולנו כבר יודעים מה קרה.״ אמר.
פשוט נדהמתי, הייתי בטוחה שניהלתי מין חיים חדשים, שמה שלקחתי מהחיים הקודמים זה רק לקח מטעויות. אבל טעיתי, החיים האלה ירדפו אותי עד מותי.
כל כך הרבה שאלות עלו במוחי.
״אז שיקרת לי כל הזמן הזה? שאמרת שהיית בברזיל ו..״ אמרתי אך הוא קטע אותי.
״לא שיקרתי לך בשום דבר. עקבתי אחרי כל צעד שלך דרך לוויין.״ ענה.
התרוצצו במוחי אולי מיליון שאלות, אבל הייתה אחת שנשכחה ממוחי לרגע. ואז היא הבהבה במוחי, לא נותנת לי מנוחה.
״למה לא התחלת משהו? למה לא ניסית לדבר ורק עקבת מרחוק?״
״אני יודע יותר דברים ממך, אבל זה קשור גם לעבר שלי. אני רוצה שאת לא תכעסי עליי.״ אמר, גורם לי להסתקרן יותר. הנהנתי בהסכמה, לא יכולה לחכות.
״יש לי שלושה אבות, כפי שאת יודעת. הראשון זה אותו האחד שצעק עלייך שאת מכוערת באותו היום שמכרת עוגיות, השני זה מרטין השוטר, אותו האחד שפינה אותך מהבית בשיקגו.״ התחיל.
נזכרתי בו, הוא נתן לי פתק עם המספר שלו רגע לפני שעזב, השאיר אותי לבד כנגד כל העולם.
״את השלישי את לא מכירה. אבל כשהייתי נער הצטרף עוד אחד, אותו את מכירה טוב מאוד. זה אבא שלך.״ הוא אמר וכאן עיניי נפערו, נשימתי גברה, והייתי בהלם רציני.
זה אומר שהבחורה המרשעת שהתחתנה עם אבי כשבוע לאחר שאשתו נפטרה, היא אמא של שון.
סימנתי לו להמשיך, עדיין בהלם רציני.
״אחרי שעזבתם אמא שלי פחדה שתחזרו באחד הימים ותיקחו את כל הרכוש ובמיוחד את תשומת הלב של אבא שלך, אז היא החליטה פשוט לחסל אתכם. אני לא אשכח את הלילה ששמעתי מהחדר רעשים, יצאתי למסדרון ושמעתי אותה מדברת עם שלושת האבות שלי. הם החליטו ל..״ אמר, ולא הצליח לסיים. אבל בראשי ההמשך הדהד, להרוג אותנו.
״וזאת הייתה הסיבה למה לא התקרבתי. כל כך רציתי שתינצלי, ביקשתי מחבר גאון שלי לגרום לחום שלך לעלות, כל כך שמחתי שניצלת בסו..״ אמר, ולא יכולתי לעצור את עצמי, פשוט לא יכולתי להתעלם.
״שמחת ממה? מזה שנשארתי בודדה לכל החיים? שהייתה לך הזדמנות להציל משפחה שלמה ולא עשית את זה? או, שיכולת למנוע פירוק של משפחה?״ צרחתי.
יכולתי לשמוע את כולם מנסים לקלוט מידע מחוץ לדלת, אבל לא יכולתי לשאת את זה יותר, הרגשתי שהבן אדם שאהבתי יותר מכל- בגד באמון שלי, ושיקר לי כל הזמן הזה.
״אנג׳ל לא יכולתי לבגוד במשפחה שלי!״ אמר, כאילו זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות.
קמתי והתקדמתי ליציאה.
״אנג׳ל חכי.״ אמר לי וקם לעברי.
״לא. אתה מבין שיכולת להציל 19 ילדים ממוות ולא עשית את זה? אתה רצחת אותם, שיקרת לי, שיקרת לכולם כאן, והכי גרוע- השארת אותי כשארית מהטבח הזה, למה? כדי שאסבול כל הזמן הזה כשהם למעלה? הרסת לי את החיים!״ אמרתי בקול חנוק מדמעות, כשהן לא מפסיקות לזלוג. הותרתי אותו המום.
״אנג׳ל, אני אוהב אותך, בבקשה.״ אמר, כואב מתמיד.
״גם אני אוהבת אותך שון. אבל אני לא מסוגלת. כל מה שהיה לי אי פעם נחרב רק בגללך. אני לא אסלח לך על זה לעולם.״ אמרתי, בעוד שדמעות לא חודלות מלזלוג על פניי האדומות מבכי.
יצאתי למרפסת החדר שלי ושל שון, כשאני מנסה להישאר שלמה ולא להתפרק.
לפחות היה לו מספיק שכל כדי להשאיר אותי לבד.
היו לי מיליון רגשות ומחשבות באותו הרגע, פתאום נזכרתי באותו ערב ראשון כשהגעתי לכאן, עכשיו פתאום הכל היה מובן.
נזכרתי פתאום בהמון סיטואציות שרמזו לי מה באמת הולך כאן, אבל אני כל כך טיפשה שלא שמתי לב, הייתי פשוט כזאת תמימה.
המחשבות הציפו את מוחי, לא נותנות מנוחה. אבל ברגע אחד מחקתי הכל, נותנת למוחי קצת שקט.
הבנתי שאני מוכרחה לחשוב רק על העתיד, לפחות בזמן הקרוב.
הצעד הראשון שאעשה זה לברוח מכאן. בשנה וקצת שגרתי כאן הספקתי להרוויח יפה. אני אתחיל את הצעד הראשון, ונראה איך הכל יתקדם.
נכנסתי בחזרה, לוקחת נשימה עמוקה.
הלכתי לארון, לקחתי מזוודה, ודחפתי בגדים לתוכה.
״אנג׳ל תקשיבי לי, אני אוה..״ אמר שון, אבל קטעתי אותו בגסות.
״אם היית אוהב אותי לא היית חושב פעמיים לפני שהיית דופק לי את החיים.״ אמרתי בקרירות וכעס.
״אנג׳י, אני מצטער על זה כל יום שאני חי.״ צעק.
״נכון, יש לך על מה. אתה יודע, אולי כן היה לך איזשהו אינטרס. בכל זאת, היית מאוהב ואובססיבי כלפיי, ידעת שזה יגרום לי לבוא לכאן ושיתפת פעולה עם האבא השוטר שלך. אני צודקת?״ שאלתי בכעס.
הוא הרכין את ראשו ולא אמר דבר.
״אז, הינה, קיבלת מה שרצית. אני שלך. הייתי שלך.״ אמרתי לו.
הרגשתי בפנים צורך עז פשוט לחנוק את עצמי, אני כבר לא בטוחה אם יש מישהו בעולם הזה שפועל לטובתי.
יצאתי מהחדר, לא עניין אותי שכולם מביטים בי.
שון הלך אחריי.
״לאן?״ שאלתי בעצבנות, כשהדמעות עדיין זולגות.
״לדירה קטנה שיש לי. מעכשיו היא תהיה שלך.״ אמר בקול שבור, לעולם לא שמעתי אותו שבור כך.
הנסיעה לוותה בשקט, רק קולות בכי מצידי ואנחות כבדות ומלאות משמעות מצידו נשמעו.
עננים אפורים כיסו את השמיים, כאילו מדמים את ההרגשה של שנינו מבפנים.
״אנג׳ל אני..״ אמר, כשיצאנו מהאוטו, קרובים לים שהיה סוער.
״תחסוך! אתה לא תוכל לשנות את זה כמו שאתה לא יכול להחזיר אותם. לא רק שלא הצלת אותם, גם שיקרת לי כל הזמן הזה. זה נגמר, תמסור לכולם שאני אוהבת אותם. אני גם אוהבת אותך אבל הרסת את כל מה שהיה בינינו כמו שהרסת את החיים שלי. אני לא רוצה שום קשר יותר.״ אמרתי בבכי עז, כשגשם חזק יורד ומרטיב את שנינו.
גם הוא בכה, לא יכולתי לשאת את זה, הרגשתי שאין לי מקום בעולם הזה, שבכל מקום אפגע.
הוא תלש את השרשרת שנהג ללבוש, שרשרת רגילה, אבל רק אני ידעתי שיש לה משמעות משפחתית אצל שון. הוא לקח את ידי ושם בה את השרשרת, ואחר כך הוציא מכיסו מפתח ושם בידי. הוא סגר את ידי לאגרוף, והביט עמוק בעיניי.
״אני אוהב אותך ותמיד אוהב, את האישה של חיי ואני יודע את זה, פגעתי בך יותר מדי כדי שתסלחי לי. מעכשיו כל מה שאעשה זה בשבילך, כל יום שאני אקום זה יהיה למענך.
אם רק היית יודעת כמה אני מצטער ואוהב אותך, את..״ אמר בקול שבור, אבל כשהגיע למשפט הזה פרץ בבכי.
הוא הביט בעיניי, נתן נשיקה קטנה בשפתיי, ורגע לפני שהסתובב בחזרה למכונית, הביט בעיניי פעם נוספת. אך הפעם, זאת הייתה הפעם האחרונה.
הבטתי בצעדיו, ראיתי אותו נכנס למכונית שלו.
הייתי רחוקה מכדי לקבוע, אבל ידעתי בתוך תוכי שהוא בוכה.
גם אני בכיתי, אבל הנשמה שלי בפנים רצתה להיקרע, להתפרק, להתנפץ לאלפי רסיסים, להת..אבד.
חיכיתי ששון יסע עם האוטו שלו, ואז פתחתי בריצה, כששערי מתפזר, וכל אביזר שהיה לגופי מלבד בגדיי נפלו. רק נשארה בידי אותה שרשרת שנתן לי, שרשרת שמסמלת עבורי הרבה יותר מסתם שרשרת.
אבל מעכשיו זה לא משנה, אני עוברת לחיים חדשים, אחרים, שהפעם לא יאכזבו אותי.
אני הולכת לראות את אמא שלי, שלא זכיתי לראות את פנייה מזה שש שנים, וכמובן את כל האחים שלי, מלבד בלה שניתקה קשר מאז עזיבתה.
הייתי בסערת רגשות, מצד אחד נשמתי הייתה קודרת ושחורה מכאב, מאובדן, אך הפעם זה לא היה מוות אלא שברון לב, ומהצד השני ציפייה לעולם הבא וגעגועים לאלה שלא ראיתי הרבה זמן, יותר מדי זמן.
רגלי נפגשו במי הים, שעכשיו היו סוערים מתמיד.
רצתי ככל יכולתי אל עבר האופק, אל עבר המים הכחולים שבורכו לגדוע כל סימן חיים שבי.
ואני רצה, המים מגיעים לי לכתפיים, הדמעות לא חודלות מלרדת, ואני רק מצפה לרגע שלא תימצא בי רוח חיים.
קמתי. אני על ספסל רחוב פשוט, כולי רטובה, ובידי שרשרת.
ואז הכל חוזר, האמת הקשה, הפרידה קורעת הלב משון, המים, ואותה ספינת דייגים שלרוע המזל מצילה אותי.
לא נורא, נשמתי עוד תעלה בזמן בקרוב.