Let me go- פרק 25

פרק 25-
״ואו״ כולם התפעלו מהבית החדש, שהיה דיי רחוק מהבית ההוא, שנמכר לאחד החברים של שון, ממש בקצה השני של לונדון.
שון, שאחז בידי, ובידו השנייה, כמוני, אחז במזוודה, חייך חיוך קטן.
בחנתי את הבית, המבנה שלו מאוד הזכיר לי, כפי ששון אמר, את הפנטהאוז במלון בברזיל. הבית היה כל כך גדול ומודרני.
הסלון היה מרווח והייתה בו טלוויזיה כל כך גדולה, שדמתה למסך קולנוע.
המטבח היה גדול, באופן לא מפתיע, ובמרכזו היה ״אי״, ששימש גם כפינת אוכל מפוארת.
המסדרון היה ארוך מעט לטעמי, אך חדרי השינה היו גדולים כך שהוא היה מוכרח להיות ארוך. בסוף המסדרון היה חלון ודלת זכוכית אשר הובילה לגינה בגודל עצום, ועליה דשא סינטטי, כיסאות ושולחן עשויים קש עבה, ובריכה.
החדרים היו זהים, בתוך כל אחד מהם חלל גדול, מיטה זוגית במרכז ולצידיה זוג שידות, ארון גדול מאוד בצד החדר, מרפסת בינונית בקצה החדר, וחדר אמבטיה ושירותים צמוד. אהבתי את הדירה מאוד.
כולם הודו לשון שארגן וריהט את הדירה, ונכנסו לחדריהם. כמוהם, גם אני ושון נכנסנו, סידרנו את החפצים שלנו במגירות ובארונות, ניקינו את החדר מעט, ולאחר חמש שעות של עבודות בית נפלנו על המיטה בכבדות.
״מרוצה?״ שאל אותי בחיוך, ידו על ברכי.
״מאוד, תודה שון.״ נשקתי ללחיו.
הוא רכן אליי, ונתן נשיקה לשפתיי.
״שון, אחי, יש לך…״ דני וליאו התפרצו לחדר.
התנתקתי משון והסמקתי.
״אני רואה שאתם קצת.. עסוקים.״ אמר ליאו וגירד בעורפו.
דני גיחך.
״מה אתם צריכים?״ שון אמר במעט עצבנות.
״מספריים.״ דני אמר בגיחוך.
גילגלתי עיניים.
שון חיפש במגירה ונתן לו מספריים. לאחר מכן הוא דחף את ליאו ודני קלות וטרק את הדלת, משאיר אותם בחוץ.
הוא חזר והתיישב לידי.
״אז, איפה היינו?״ הוא אמר, ציחקקתי.
הוא רכן אליי שוב, וכששפתיינו היו במרחק של מילימטר, שמענו תקתוק בדלת.
״אוף!״ שון התרגז, ופתח את הדלת בעצבנות.
״מה?״
״אני צריכה את אנג׳י רגע.״ קנדל אמרה, ושון הפך לעצבני עוד יותר.
התקדמתי לדלת, נשקתי לעורפו ולחשתי לו, ״לפחות היא דפקה בדלת.״ וצחקתי, גורמת לשון להצטרף לצחוקי.
יצאתי מהדלת עם קנדל.
״אז נצא היום למועדון?״ שר הציעה אחרי שכולנו היינו מקולחים, מרוצים, אך עייפים.
״לא!״ כולם אמרו במהירות.
התפלאתי מאיפה האנרגיות, אבל אז נזכרתי שזאת שרלוט, תמיד היא קופצנית, ואם לא הייתה מוכרחה- לא הייתה הולכת לישון בכלל.
״במחשבה שנייה, אולי לצאת למסעדה יהיה רעיון נחמד.״ ג׳ס הציעה.
כולם הסכימו.
״נו למה אתם מחכים?״ דני אמר אחרי כמה דקות של התמהמהות.
כולנו לפתע ניערנו את ראשנו כמתעוררים מחלום, והלכנו להתארגן.
לבשתי מעיל עור שחור, ג׳ינס בצבע בורדו, ומגפיים בצבע חום כהה, גבוהות. כבר שכחתי שכבר חורף בלונדון, הספקתי להתרגל לחום הקייצי של ברזיל.
יצאנו מהבית, כשידי שלובה ביד של שון.
נסענו למסעדה חדשה שנפתחה, עממית ולא מפוארת מדי, בדיוק מה שהיינו צריכים.
התיישבנו בשולחן עגול המיועד לשמונה, ונתנו למלצרית את ההזמנות.
״הבית כל כך יפה. שון, שיחקת אותה.״ אריק, שישב בצידו השני של שון, אמר וטפח על גבו.
״מה גרם לך לחשוב על הרעיון הזה?״ קנדל, שישבה בדיוק מולי, שאלה את שון.
״כולנו זוגות וכולנו רוצים לתת לזה צ׳אנסים. בבית ההוא לא היינו יכולים לשבת רגע אחד לבד.״ הסביר.
״לא כולנו זוגות!״ קנדל צייצה.
״כולנו אמורים להיות זוגות.״ ליאו, למרבה ההפתעה, אמר.
כולנו הפנינו את מבטינו אליו, וקנדל הסמוקה הביטה בעיניו.
הוא רכן אליה, והם התנשקו, נשיקה קטנה אך מלאת משמעות.
הם זוג!
כולנו חייכנו וברכנו אותם.
המלצרית הגיעה והגישה לנו את המנות שהזמנו, לא הבינה מה מטרת הברכות וההתלהבות.
״ואו, אני כל כך עייפה.״ קנדל אמרה אחרי שכולם שבעו.
״לא קשה לראות את זה.״ אמר לה דניאל, מצביע על שקי השינה שלה, ומלווה את הצחוק של כולם, מלבד ליאו וקנדל, שהיו מחובקים זה בזרועות זה.
״חצוף, תתנצל או שזה נזרק עליך!״ איימה והניפה צ׳יפס.
צחקנו, אבל צחוקי דעך כשהבטתי ברקע.
ראיתי שם אדם מוכר, מוכר מידי, מביט בכולנו.
ג׳וש?
אני הוזה.
שפשפתי את עיניי, עדיין חייכתי כדי להראות לכולם שהכל בסדר, אבל לא, לא הזיתי. זה היה הוא.
הדבר הכי חשוב שעליי לעשות הוא למנוע ממנו לפגוש את קנדל ולדבר איתה, זה יזיק לשניהם.
הוא קלט אותי, וחיוך רחב עלה על פניו.
הבטתי על כולם, הם דיברו על משהו וצחקו, הם לא ראו אותו.
קמתי, בגובה יכולתי לראות שהוא יושב עם עוד כמה חברים, אבל לא ממש מרוכז בהם אחרי שהבחין בנו.
״תסלחו לי, אני לא מרגישה טוב, אני צריכה לשאוף אויר.״ אמרתי והלכתי. סימנתי לשון שהכל בסדר, ידעתי שאם לא אתן לו את הסימן הקטן הזה הוא יבוא אחריי והכל יהיה גרוע.
חיכיתי בחוץ, לג׳וש. הייתי בטוחה במאה אחוזים שהוא יבוא, הוא יודע שיצאתי.
וכמו שציפיתי, הוא יצא.
הוא לא השתנה, רק גבה מעט.
הוא סרק אותי, מציין גם הוא לעצמו נקודות בהן השתניתי.
״אנג׳ל.״ קרא בשמי.
״ג׳וש.״ קראתי בשמו גם אני. ההבדל בינינו היה, שהוא היה מחויך ושמח לראות אותי, אני לא. לא יכולתי לשכוח לו דבר.
״אז מה חדש, אנג׳י?״ שאל, כאילו הכל בסדר, כאילו השלמנו, או בעצם, כאילו בכלל לא נעלבתי ממנו.
״לא עניינך מה חדש ומה לא, ג׳וש. אם היה לך אכפת לא היית צריך לשאול בכלל.״ תקפתי.
״ואו, ואו, רגע. מה זה אומר?״ שאל, עדיין מחייך, למרות שאין לו אף סיבה, הוא איבד שבעה חברים שהיו קרובים אליו יותר מכל.
״זה אומר שאתה לא מעז להתקרב אלינו שוב.״ אמרתי.
״למה?״ שאל, המום.
״למה?״ צחקתי צחוק נטול הומור, ״כי אתה בגדת באמון שלנו, שרפת את החברות בינינו. התגברנו עליך, אתה לא חסר לנו יותר. איבדת כל דבר טוב שיכל להיות לך.״ אמרתי, נתתי לכל מאגרי העצבים שלי שהתמלאו באותו יום שעזב, להתרוקן.
״תסבירי לי.״ ביקש.
״רק אם תבטיח שלא תתקרב, שלא תעז אפילו ליצור שיחה עם אחד מאיתנו. במיוחד עם כל האחרים.״ אמרתי, וכשהוא הנהן בעצב, פירטתי יותר.
״קנדל אהבה אותך, מסתבר שאותו הבלאק איים עליה. אתה לא הקשבת לי, ידעתי שזה לא סתם. אבל ג׳וש, עכשיו מאוחר מדי. יש לה חבר אחר, טוב לה איתו. גם לנו טוב, התאחדנו, עברנו לבית אחר, נסענו לחו״ל, אני ושון זוג. הרבה השתנה בכמעט חודשיים שלא היית, ואתה לא תהרוס את זה. שברת אותי ביום שעזבת. נכון, לא היית מאוהבת בך, אבל אתה היית הבן אדם הכי קרוב אליי, ולא האמנת לי שבסוף הכל יסתדר. אתה אידיוט ג׳וש, עכשיו יכולת להיות מלך, להיות עם הבחורה שאהבת, להיות מוקף בחברים הכי טובים שלך.״ אמרתי לו, משתדלת להיזכר בעוד דברים שבכל פעם שנזכרתי בו הייתי חושבת עליהם, מתכננת בדיוק איך השיחה תתנהל ואיך אנזוף בו, אך למרות הדמיונות והרצון, המפגש הזה היה בלתי צפוי.
״אם את חברה אמיתית היית צריכה להבין אותי אנג׳ל. תתפלאי או לא, גם אני התגברתי על כולכם, מצאתי 5 חברים שתומכים בי לא משנה מה, יותר ממה שכולכם ביחד עשיתם. גם על קנדל התגברתי, יש לי חברה שאני אוהב יותר משאהבתי את קנדל אי פעם. זה היה בזבוז זמן להיות איתכם אנג׳ל, את לא מבינה כמה העולם בחוץ טוב, שאת לא תלויה באף אחד, שאת מתפרנסת בעצמך, שאת עצמאית. הוכחתי לך, לשון, לקנדל ולכל השאר שזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי, אבל בכל זאת הצלחתי לקום משם בזמן.״ אמר, כל מילה שלו גורמת לאלף מילים לצוץ במחשבתי, ואני חייבת להודות, יותר ממחצית המילים שעלו לי לראש, הן קללות.
״איך אתה יכול להגיד את זה? נתנו לך קורת גג בתקופה הקשה ביותר שעברה עליך, היו לך חברי אמת שהיו שם תמיד בשבילך. הייתה מישהי שלמרות ההצגות לא הפסיקה לחשוב עליך, ואתה פתאום מוחק את כל מה שהיה לך טוב? אני שמחה שעזבת, אני לא יודעת כבר מה לחשוב!״ צעקתי, ועם המילים באו גם הדמעות.
״לפחות אני לא ילדה בכיינית!״ אמר בלעג, ומאמצע שום מקום שון נתן לו בוקס, שהפיל אותו לרצפה.
״לפי מה שאני זוכר, אתה בכית כל פעם שקנדל רק הייתה ליד בלאק. שלא תעז לדבר עליה או על כל מישהו אחר ככה, או בכלל, לדבר עם מישהו מאיתנו.״ אמר, וכשעמד לקחת את ידי ולהוביל אותי לבפנים, ג׳וש פצה את פיו.
״מי היה מאמין ששון, החבר הטוב שלי לשעבר, יתן לי בוקס באחד הימים. שון, הפתעת.״ אמר בהתגרות וקם.
שון היה שנייה לפני התפרצות, אבל עצרתי אותו.
״ג׳וש, לך. עשית מספיק נזק, אין צורך להמשיך. כל אחד ילך לאן שהוא צריך ללכת ונתנהג כאילו לא נפגשנו. ממילא אנחנו לא נפגש שוב.״ אמרתי, מנסה להרגיע את שניהם, ללא הצלחה.
״בתור חבר הייתי מצפה ממך להגן עליי, לעזור לי. אבל אתה היית עסוק בצרות שלך, איך להשיג את אנג׳ל מבלי שהיא תדע. עכשיו כולכם נגדי, למה? כי אף אחד לא תמך בי, לא ניסה להבין אותי ולהגיד פעם אחת מילה טובה.״ הוא אמר, וכאן באמת כעסתי.
״שקר! הייתי מנחמת אותך ונותנת לך מילה טובה כל רגע שיכולתי. אתה כפוי טובה, עכשיו טוב לך עם אחרים אז אתה רואה רק מגרעות בנו. אני לא מאמינה שזה אתה, זה לא הגיוני. ג׳וש, החבר הכי טוב שלי לא היה אומר את זה באף מחיר.״ אמרתי.
״תקשיב ותקשיב לי טוב. אתה לא מתקרב יותר לאף אחד מאיתנו. אם אנחנו דוחים ואגואיסטים כמו שאתה חושב, אז אין לך סיבה להתקרב אלינו. החלק שלך בבית שלנו נגמר, סופית.״ אמר שון באיום, לקח לקח את ידי בידו, והלכנו בחזרה לשולחן.
״לא לספר לאף אחד.״ אמרתי לו רגע לפני שהגענו לשולחן, והוא הנהן.
״מה קרה?״ ג׳ס שאלה כאשר ראתה את פניי אדומות מבכי.
״סתם, המקום הזכיר לה את שיקגו, והיא מתגעגעת למשפחה.״ תירץ שון וחיבק אותי.
הם אכלו את השקר בלי מלח, והתחילו לשלוח לי מילות עידוד, גם שון, לשם ההצגה.
״אני לא מאמין שנתתי בוקס לחבר הכי טוב שלי!״ צעק שון מיד כשנכנסנו לחדר הזוגי שלנו, ושם את ידיו מאחורי ראשו כמופתע.
״לשעבר.״ הזכרתי.
״איך קלטת אותו?״ שאל, עדיין בהלם רציני.
״כשקנדל איימה על דניאל עם הצ׳יפס ראיתי אותו ברקע. שמעת הכל?״ שאלתי גם אני בהלם מהול בעצבות וכעס.
״כן. אחרי שעשית לי ביד שהכל בסדר ידעתי שמשהו חשוד.״ אמר.
״אתה קולט מה הוא אמר? יש לו חברה, הוא מתחרט על כל רגע שהיה איתנו.״
״אני לא מאמין שזה הוא, ג׳וש היה בדיוק ההפך.״ אמר והעביר את ידו על שערו השחור.
״אני רק לא מבינה דבר אחד,״ התחלתי, ומבטו של שון היה לא מבין.
״הוא אמר משפט מאוד מוזר, ׳אתה היית עסוק בצרות שלך, איך להשיג את אנג׳ל מבלי שהיא תדע׳. יש לך מושג על מה הוא דיבר?״ שאלתי בחיוך קטן ובהרמת גבה.
שון גירד בראשו וחייך במבוכה.
נשקתי ללחיו ונכנסתי למקלחת בעודי מנענעת בראשי בחיוך.
פקחתי את עיניי, השמש סינוורה אותי מחלון פתוח.
הבטתי סביבי, ולא הבנתי איפה אני.
ואז נזכרתי, הבית החדש.
נאנחתי בהקלה, והבטתי בשון שישן לידי, נראה כל כך שליו ורגוע, זיפיו והחלק העליון החשוף של גופו מעניקים לו מראה גברי.
קמתי מהמיטה, התארגנתי, ואז נזכרתי שהיום אנחנו הולכים לבית ספר, אחרי שבועיים וחצי שלא היינו שם.
הערתי את כולם, ואחרי כשעה של התארגנות נכנסנו למכונית ונסענו לשם.
נזכרתי שזה היום הראשון של ליאו כאן, בעצם כל דבר כאן זה חדש לו כאזרח באנגליה.
פגשנו את כולם, הכרנו להם את ליאו, שהבנות הפנויות התלהבו מאוד ממנו ונורא התבאסו כאשר שמעו שהוא תפוס. ואז היה התור של קנדל לחייך חיוך רשע ומתגרה.
עשינו סיור לליאו בבית ספר, וכמו שהסתגל אלינו במהירות, כך הסתגל במהירות לכולם, ולבית הספר.
שעות בית הספר עברו במהירות, לכולם היה הרבה מה לספר לנו, גם לנו היה מה לספר, ושעות הלימודים היו מקצועות שדיי עניינו אותי.
כשחזרנו הביתה, שון הכין לנו בזריזות ארוחת צהרים, והתיישבנו בשולחן.
״יש לי רעיון גאוני!״ אמרה שר והביטה בדניאל.
יש להם את אותו הראש, שובב, קליל דעת, חצוף, לא אחראי במיוחד, ולפעמים לא ממש בוגר, וזאת הסיבה למה הביטה דווקא בו.
״מסיבה לכבוד הבית החדש?״ הציע בהתלהבות, ושר אמרה במהירות, ״בדיוק״.
״אי אפשר.״ שון קטע את התלהבותם והחזיר אותם לקרקע תוך כדי שחשבו מתי לערוך אותה ואיזה אירגונים לעשות.
״לי ולאנג׳ל יש ימים עמוסים בעבודה עכשיו. בלתי אפשרי, לפחות לא בזמן הקרוב.״ אמר, והם רק צעקו שהוא משבית ומחרב שמחה.
״אגב עבודה, עוד חצי שעה צריך להתייצב שם.״ ג׳ס הזכירה, וכולם פתאום קפצו, ממהרים להתארגן.
אחרי כחצי שעה אני ושון כבר היינו שם, כמעט איחרנו.
״שלום לדוגמנים המצטיינים שלי!״ צעק לנו ארני בהתלהבות וחיבק אותנו.
הוא שאל לשלומנו ודיבר איתנו מעט, ואז ביקש מאיתנו ללכת למשרד שלו, ששם היו גם אדי וכריסטינה.
שון זרק לאדי מבטים שונאים, ומרפקתי אותו בכל פעם שחצה את הגבול.
בכל זאת, חשוב לי שלא תתפתח מריבה נוספת ביניהם.
כעבור דקה ארני הגיע למשרד, והתחיל לדבר.
״כמו שאמרתי, מהיום יהיה לנו שבוע מטורף. אבל כמה דברים התבטלו ונדחו, אז האירועים מצטמצמים ליומיים הקרובים. ביומיים הקרובים אתם תבואו לכאן בבוקר, בשמונה. אתם תעברו מדידות, ואחרי כמה שעות חופשיות אתם תתייצבו כאן שוב, אני עוד אודיע לכם מתי, ותהיה חזרה אחרונה לתצוגת אופנה. אחר כך תהיה התצוגת אופנה, ואתם תחזרו הביתה בערב. לגבי מחרתיים אני עוד אודיע לכם מה לעשות.״ אמר, ואחרי שראה שאין שאלות יצא מהמשרד, ונכנסו ארבע בחורות.
כל בחורה לקחה אחד מאיתנו.
״שלום, אני קולט, ואני כאן כדי לאמן אותך איך ללכת בתצוגות אופנה.״ אמרה במבטא צרפתי כבד מאוד. לפי שמה והמבטא שלה, הסקתי שהיא צרפתייה.
״אנג׳ל.״ לחצתי את ידה, וחייכנו אחת לשנייה. היא נראתה בת שלושים, שערה היה בלונדיני גלי, ועינייה שחורות. היא הייתה דיי נמוכה ומעט מלאה, אך בכל זאת היא נראיתה דיי טוב.
היא לקחה אותי לסטודיו שעליו הייתה במה ארוכה, המיועדת לתצוגות אופנה.
היא נתנה לי עקבים, כי להתאמן על סניקרס ולהתאמן על עקבים זה דבר שונה לגמרי.
זה היה לי דיי קל, וקולט בעצמה אמרה שאני מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, ושהיא דיי מתפלאת שאני חדשה בביזנס.
בדיוק כשהייתי אמורה ללכת הביתה, סיימנו את האימון. נפרדתי מקולט והלכתי ליציאה מהסטודיו, רואה את שון מחכה לי.
חיבקתי אותו והוא נשק ללחיי, מזרז אותי בעודי מורידה את העקבים שקולט נתנה לי מרגליי.
״אתם ביחד.״ ארני אמר בחיוך, גורם לי ולשון להנהן.
״אתם מתאימים מאוד. תשמרו על זה, אני חושב שזה יחזיק מעמד הרבה זמן.״ הוא אמר, גורם לי ולשון לחייך ולהודות לו, ובסוף גם להיפרד ממנו לשלום.
הנסיעה עברה כשאני ושון מזייפים יחד עם השירים שהתנגנו ברדיו.
לא הפסקתי לצחוק.
כשהגענו לבית הריק, הלכנו למטבח.
שון הכין ארוחת ערב כהרגלו, ואני סתם ישבתי על השיש כדי להעביר לו ולעצמי את הזמן עד שכולם יבואו.
דיברנו על הרבה דברים, צחקנו, ובעיקר התלוננו על היומיים הקשים שיעברו עליינו.
״תקשיבו.״ נפתחה הדלת, הם הגיעו, ואריק, שנכנס ראשון, אמר.
״אין מסיבה. הבית קטן מדי, ואם נזמין חלק השאר יעלבו.״ אמר, וכולם נכנסו למטבח ביחד איתו.
אני ושון הנהנו כהסכמה.
האמת שהעדפתי שלא תהיה מסיבה, ממילא השגרה שלי עמוסה.
״בוקר טוב! אז, שנתחיל?״ אמרה לי קולט יום לאחר מכן, אחרי ההמתנה שלאחר המדידות, באותו הסטודיו שעשינו בו חזרות אתמול.
כמו אתמול ואפילו יותר, היה לי קל, אז קולט שחררה אותי חצי שעה קודם.
החלטתי ללכת לסטודיו ששון מתאמן בו.
ראיתי אותו הולך, הוא נראה כאילו הוא כבר עשור בעסק, כאילו הוא בכלל לא צריך אימונים.
והוא היה כל כך יפה, אני כמעט בטוחה שלא ראיתי בחור יפה כל כך.
הוא הביט בי, שלח לי חיוך קטן וחזר להתרכז בללכת על הבמה בצורה הטובה ביותר.
ואז קול קרא לי, קולט.
״בואי, צריך להתארגן לתצוגה.״ אמרה במבטא הצרפתי שלה.
היא איפרה אותי איפור עדין, פס איילינר שהקנה לפניי מראה חתולי ויפה, עיטר את עיניי. אודם בצבע ניוד עם טיפה ורדרדות הכניס מעט צבע לשפתיי, וסומק ורוד צבע את לחיי. את שיערי היא אספה לקוקו מתוח וחלק.
המיוחד באיפור הזה הוא שזה איפור בגוונים שמתאימים לכל לבוש, מה שדרוש לתצוגות אופנה, בהן מחליפים בגדים בכל רגע.
קולט הלבישה עליי סט לבן עם פרחים אדומים קטנים, טופ ארוך ומכנס ארוך. היא ענדה לי שרשרת זהב דיי גדולה וגסה, שהחמיאה למראה הכללי.
נעלתי סנדלי עקב עם רצועה דקה בצבע לבן, ונראיתי טוב.
״איזה יפה החברה שלי.״ אמר שון מאחוריי וחיבק את בטני החשופה.
הסתובבתי אליו, הוא נראה ממש טוב, לבש מכנס שחור, חולצה לבנה מקושקשת, ובלייזר שחור. לראשו חבש כובע שחור.
״גם אתה לא רע.״ אמרתי לו וחיבקתי אותו.
״חבר׳ה, מתחילים. בהצלחה!״ ארני אמר ודחף אותנו ליציאה לבמה.
״קבלו את קולקציית חורף 2014!״ שמענו את הקריין אומר, וידענו שזה הסימן שלנו לצאת.
התרגשתי מאוד, זאת פעם ראשונה שאני מופיעה בפני קהל. אמנם לא לבד, אבל עדיין.
אדי היה ראשון, אחריו אני, אחריי היה שון, ואחריו כריסטי. התרכזתי בחזרות שלי ושל קולט, פחדתי למעוד מהעקבים, אבל לשמחתי זה לא קרה.
אחרי שני סיבובים שלנו ושל עוד דוגמנים שייצגו את אמריקן אייגל (תחשבו שזאת רשת של בגדי מעצבים, אני טיפשה שלא חשבתי על זה קודם), רשת אחרת הציגה את הקולקציה שלה.
היינו צריכים להחליף בגדים במהירות.
קולט דחפה אותי לחדר הלבשה שלי, והגישה לי שמלת מקסי שחורה, שבחלק העליון שלה היה פרינט של פרפר לבן. השמלה הייתה יפהפיה.
היא הגישה לי עקבי פלטפורמה שחורים וגבוהים מאוד, הוסיפה עוד קצת ג׳ל לשיערי, חיזקה את האיפור מעט ושמה לי ליפגלוס בצבע אדום-כתום, הסירה ממני את שרשרת הזהב, וענדה לי עגילי פנינה לבנים ובולטים, ושלושה צמידי כסף.
נראיתי אפילו טוב יותר.
יצאנו החוצה, כשסימנו לנו לצאת, יצאנו באותו הסדר כמו הקודם, וכמו מקודם, עשינו שני סיבובים וחזרנו למאחורי הקלעים.
הפעם זאת הייתה קולקציית בגדי ים, אז הסרתי מעצמי את כל בגדיי, ולבשתי תחתון כחול מקושקש, וחזיית בגד ים בצבע כחול חלק, אשר היה תואם לגוון שבתחתון של בגד הים.
נעלתי סנדלי עקב עם רצועה דקה, זהים לעקבים שנעלתי בקולקצייה הראשונה, אך הפעם הם היו בצבע כחול.
קולט הסירה ממני את התכשיטים, ונתנה לי שרשרת כסף עדינה, ועגילי חישוק כסופים.
את הליפסטיק היא הסירה משפתיי, ושמה במקום אודם ורדרד.
הפעם היא גם הסירה את האיפור מעיניי, ואיפרה אותי בצורה מיוחדת, איפור בצבעים כחול, שחור, ולבן.
לא זיהיתי את עצמי.
יצאנו לבמה. האמת שקצת התביישתי, כי אין הבדל גדול כל כך בין הלבשה תחתונה לבגדי ים.
אבל במחשבה שנייה כל מי שרואה אותנו לא מכיר אותנו, אז לא בדיוק אכפת לי.
עשינו שני סיבובים, ובפעם האחרונה, חזרנו למאחוריי הקלעים.
מיהרתי להוריד ממני את בגד הים וללבוש את ההלבשה התחתונה שלי ואת הג׳ינס הכחול הארוך והגופייה הלבנה שאיתם באתי.
את האיפור לא הסרתי, הייתי כל כך עייפה ורציתי כל כך ללכת הביתה, שזה יכל לחכות.
שון מיד ראה אותי, סימן לארני שאנחנו הולכים, והלכנו לאוטו.
״לילה טוב שון.״ אמרתי לשון כשכבר הייתי במדי ב׳, במיטה.
לפני שהוא הספיק לענות, כבר הייתי רדומה.
היום שאחריו היה זהה, חזרתי אחריו עייפה מתמיד, לא נחתי בו לרגע.
בשנה שאחריו כולנו התקרבנו יותר ויותר. ככל שהזמן עבר, המעטתי לחשוב על העבר שלי, הוא נשאר בזכרוני ולא התעלמתי ממנו לרגע, אבל הוא כבר לא היווה תפקיד עיקרי בחיי.
ככל שהזמן עבר אני ושון התאהבנו יותר, הרגשתי שייכת אליו, הרגשתי שהוא שייך לי, הרגשתי צורך עז מתמיד להישאר צמודה אליו כל חיי, להפוך לאשתו ולאמא של ילדיו. הרבתי לחשוב על כמה אהיה שונה מאמי, ארצה לגדל לא יותר מארבעה ילדים, ולא כעשרים. אגדל את ילדיי במו ידיי, ולא אהפוך את הילדה האחראית ביותר לפראיירית ביותר.
ככל שהזמן עבר, כמוני וכמו שון, הזוגות האחרים התקרבו, התנהגו כזוגות נשואים.
ככל שהזמן עבר, הצלחתי בעבודה ובלימודים יותר ויותר, דעתי לא הוסחה בטיסות או במעברי דירה, והתרכזתי והפכתי את השגרה שלי למרכז.
ככל שהזמן עבר, התבגרתי. חשבתי על איזה טיפשה הייתי, שבכיתי אז, באותו הצריף, במשך חצי שנה רצופה במקום לנסות להתרפא.
ככל שהזמן עבר, הרגשתי בריאה, הרגשתי שלא משנה מה יקרה, שום דבר לא יכול למוטט אותי יותר, שאני חזקה וחסינה פי כמה.
ככל שעבר הזמן, המחשבה שעלתה במוחי כשבאתי, שכשאחסוך כסף אעזוב במהירות, הייתה שטות מבחינתי. אחרי השנה שחלפה לה, חסכתי מספיק כסף כדי לקנות כל דבר שארצה, אבל במוחי לא עלתה אפילו המחשבה לעזוב, הרגשתי קשורה, בלתי ניתנת להפרדה מהמקום הזה, והרגשתי מאוד מזוהית עם המילים שג׳וש אמר לי באותו יום שבאתי לבית הקודם בפעם הראשונה, אז לא הבנתי למה התכוון, עכשיו אני מבינה ומזדהה עם כל מילה ומילה.
ככל שהזמן עבר, החיוך שלי סירב לרדת.