Let me go- פרק 24

תרדו ל׳רציתי להוסיף׳ יש לי שאלה מאוד חשובה!
פרק 24- נקודת המבט של אנג׳ל-
״לא. אבל אם לא אעצור את זה כאן עלולים להתפתח דברים.״ עניתי, קצת בהיסוס.
״למה שתעצרי את זה? אהבה זה טוב, זה גורם לחיים להיות מעניינים יותר, גורם לך להרגיש טוב עם עצמך כשזה מתממש.״ ליאו אמר, מעודד אותי להתקרב לשון.
״בתור מה אתה אומר את זה?״
״בתור מישהו שבכל מקום או מסגרת התאהב במישהי. וזה התממש רק פעם אחת. הפעם הזאת גרמה לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי שלא היה אכפת לי שמיליון פעמים דחו אותי, אבל אני עדיין מנסה, רק כדי לחוות את זה רק עוד פעם אחת.״ הוא אמר.
״אני לא יודעת.״ אמרתי, משפילה את ראשי.
אם העבר שלי לא היה כמו שהוא, הייתי משתכנעת בלי שום ספק.
אבל הצלקת הארורה שנוצרה לי גורמת לי להסס.
״את צריכה לתת לזה צ׳אנס, לראות מה קורה. אם לא הולך- את תמיד יכולה לחתוך את זה ולחזור לחיים שלפני.״ הוא המשיך.
עמדנו שם כמעט רבע שעה אחד ליד השני, צופים בנוף הכמעט בלתי אפשרי של ברזיל, ושותקים.
״תודה ליאו.״ אמרתי, קוטעת את השתיקה.
״אין על מה אנג׳י. איך פיספסתי חברה כמוך כל הזמן הזה?״ הוא שאל בחיוך.
״באותה הדרך שגם אני פיספסתי אחד כזה.״ קרצתי לו, ונכנסתי הביתה, מותירה את ליאו במרפסת.
אולי אני צריכה לשבור בעצמי את החומות שסביבי ולא להסתפק בזה שהן יישברו מעצמן בסופו של דבר?
נכנסתי לחדר שאני חולקת עם שון, החלפתי לגופיה ומכנסיים קצרים ונוחים, הורדתי את האיפור המועט שהיה על פניי, ונשכבתי במיטה, צופה בסרט כלשהו בטלוויזיה.
כעבור דקות אחדות שון נכנס לחדר, מה שגרם לי פשוט לאבד את הריכוז, לא בגלל ה׳אהבה׳ שאני לא יודעת אם בכלל קיימת, אלא מהמבוכה, על מה שקרה בפיצרייה.
פשוט רציתי ללכת, אבל ידעתי שאין טעם כי בסוף היום אצטרך לישון איתו על אותה המיטה. לא היה טעם לברוח, אם עומדת להיות שיחה היא תיעשה מהר ככל האפשר, מבלי למרוח אותה.
הוא הוריד את חולצתו ומכנסיו, נשאר עם בוקסר, ונכנס למיטה, לידי.
״מה את רואה?״ הוא שאל. גם הוא היה מובך, אבל אהבתי שהוא לא מחפש לברוח מזה, אלא מתמודד עם זה.
אמרתי לו את השם של הסרט.
אחרי כמה שניות ששנינו לא באמת היינו מרוכזים בסרט אלא באיך להיפטר מהמבוכה, שון התחיל לדבר.
״אז עכשיו אנחנו אויבים שוב?״ הוא שאל, אכפת לו מהידידות/חברות/ מה שזה לא יהיה שיש בינינו.
״לא.״ עניתי לו באדישות, מסתכלת בסרט אבל בתוך תוכי לא באמת מקשיבה לנעשה בו.
הוא לקח את השלט וכיבה את הטלוויזיה.
״למה אתה סוגר?״ שאלתי, כועסת.
״שנינו יודעים שלא התעסקת בסרט.״ הוא אמר. גילגלתי עיניים, מחכה שהוא יפצה את פיו.
״אני לא יודע מה הולך בינינו, אבל אני לא אוהב את זה.״ אמר.
שתקתי.
״זה יכול להרחיק אותנו.״
״אולי ההתרחקות תגרום לנו פחות להתבייש.״ אמרתי, לא יכולה לחכות למה שהוא יגיד.
״למה אנחנו מתביישים אחד מהשני בזמן האחרון?״ הוא שאל.
״כי לוחצים עלינו, רוצים שיהיה בינינו משהו.״ עניתי.
״אבל אם אין אז למה בכל זאת אנחנו לפעמים מתחמקים אחד מהשני?״
״אולי כי אנחנו באמת..״ התחלתי להגיד והוא השלים אותי, ״מאוהבים?״
הרגשתי שמשהו קורה. אני לא יודעת להבחין אם זה טוב או רע, אבל אין ספק שמשהו קורה כאן בוודאות.
שמתי את ידי במקום של הלב, מתחת לשמיכה שעטפה את כולי, בודקת אם חששותיי נכונים.
הלב פעם במהירות ובעוצמה, כפי שליבו של ליאו פעם כשהביט בקנדל.
אני לא מאמינה.
רציתי פשוט למות. בשביל מה? כדי שאני שוב אהיה בודדה בסוף?
אני פשוט לא מאמינה.
דמעה ירדה על לחיי. לא רציתי ששון יבחין בכך, אז יצאתי למרפסת שלי ושלו.
אבל הוא הבחין בכל זאת. הוא מיהר אליי, בעוד שדמעותיי יורדות מעצמן בלי הפסקה.
הוא חיבק אותי, חיבוק מנחם שרק גרם לי לרצות להתנתק ממנו, להפחית את הרגשות שכרגע קיימים אצלי.
זה הרגיש כמו הריון, יודעים איך זה הגיע אבל לא תמיד ממתי, לפעמים זה פוגע ולפעמים זה מבורך, וכשזה לא, אתה רק רוצה להפיל את העובר, או במקרה שלי להבריח את הרגשות למקומות שמהם הם באו.
״למה את בוכה?״ הוא שאל בקול רך.
״אתה לא תבין.״ אמרתי לו בקול חנוק.
״אני תמיד אבין אותך.״ אמר.
המשפט הזה גרם לי להבין שאולי הוא לא יפגע בי, שאם זה יסתיים זה יסתיים יפה, ולא במשהו שישבור אותי.
עצמתי את עיניי, ונאנחתי. אני לא הולכת לשקר לו, או להכחיש את זה, או לנסות לשכנע את עצמי שזה לא יותר מאשליה.
אני פשוט אתמודד עם זה, אני הבאתי את זה על עצמי, אז אני אספוג את זה.
אם הוא אוהב אותי גם, אולי יתפתח משהו, אבל אם לא, אני לא יודעת מה עלול לקרות. קרוב לוודאי שאתגבר על זה איכשהו או שאתרסק.
״אני כל כך שונאת את עצמי על זה, אבל אני אוהבת אותך שון.״ אמרתי לו כשהתנתקנו מהחיבוק ונעמדנו אחד מול השנייה, הוא מביט בי, קרוב לוודאי במבט מופתע מאוד, ואני משפילה את ראשי, מקללת את עצמי שהחלטתי בסופו של דבר להתוודות.
הוא הרים את סנטרי, גורם לי להביט בעינייו הכחולות בהירות, תוך כדי שהוא מביט בעיניי.
ואז זה קרה.
שפתיו הרכות והחמות נפגשו בשלי, הן היו בטעם דובדבנים.
לא רציתי להפסיק, לא רציתי להתנתק ממגעו החם שכל כך עשה לי טוב.
זה הרגיש כאילו העולם נעצר, כאילו השעון קופא ויחד איתו כל דבר בעולם הזה, כאילו זה רק אני והוא, לא משנה מה.
התנתקנו בכדי לנשום, הבטנו אחד בשנייה.
״את כזאת יפה.״ הוא אמר לי כשעיניו נוצצות, בורקות ומאירות בחושך.
הסמקתי והשפלתי את ראשי, זה מאוד מוזר לי.
אתמול הרגשות כבר היו קיימים, אבל רק הערב הייתי מודעת להם, הכל עבר כל כך מהר. אם היו אומרים לי שהערב אני אגלה שאני מאוהבת בשון ושנתנשק, הייתי צוחקת.
״אז מה אנחנו?״ שאלתי כשהתכרבלנו במיטה, צופים בטלוויזיה.
״מה את רוצה שנהיה?״ הוא שאל, מנשק את כתפי.
״מה אתה רוצה שנהיה?״ שאלתי גם אני, מלטפת את לחיו שזיפים מעטרים אותה, מקנים לפניו מראה גברי יותר, בזמן שהוא מנשק קלות את צווארי.
״בדיוק מה שכולם רוצים שנהיה.״ הוא ענה, ואני גיחכתי.
״אתה רוצה שנספר להם שאנחנו זוג?״ שאלתי, נותנת נשיקה קטנה ללחיו.
״אני מעדיף שלא. תני לנו קצת ספייס מה׳אמרנו לכם׳.״ הוא חיקה את קולם, ואני צחקתי.
פשוט שתקנו.
לא היינו צריכים יותר מזה, רק המגע שלו, זה הכל.
הרגשתי כל כך טוב, פתאום הפכתי לאופטימית מוחלטת, שוכחת מהעבר ומסתכלת קדימה, לאיך אני נרפאת, איך אני רוצה רק להריח את הריח שלו, שידו תיגע בידי, לראות את חיוכו, להרגיש את הדופק שלי מואץ, ובקצרה- מתאהבת.
אני בטוחה שאני מאוהבת בו עוד הרבה לפניי, פשוט לא הייתי מודעת לזה, לא ייחסתי לדופק ולהתרגשות חשיבות, אז לא הפנמתי את זה.
״על מה את חושבת?״ שאל, קטע את הסערה שבראשי, גרם לי להסתחרר מקולו הגברי, מהעיניים הבהירות כל כך שלו, שנעוצות בי.
״עליך, על כמה שאתה חתיך.״ עניתי בחיוך.
״גם אני חושב על זה הרבה.״ הוא צחק, אני גילגלתי עיניים ובאתי לצאת.
״לאן?״
״להראות את הפרצוף שלי שם. אנחנו פה כבר שעתיים. אתה יודע, שלא יחשבו דברים.״ קרצתי לו, והוא חייך ולבש את הג׳ינס הכחול המשופשף שלו ואת חולצתו.
יצאנו ביחד, קצת רחוקים אחד מהשניה, כשידיינו מופרדות.
״מה קרה? הידיים נתפסו לכם מרוב שהיו ביחד?״ ג׳ס שאלה והובילה את הצחוק של כולם.
״עלית עלינו.״ עניתי בציניות, יושבת ליד דני, בזמן ששון התיישב ליד ליאו, שככל הנראה חקר אותי במבטו, מחפש איזשהו רמז למה קרה בחדר שלי ושל שון בשעתיים האחרונות.
״תראו, עכשיו יש לנו עוד זוג מתוכנן!״ אמרה שר בטון מתלהב, והצביעה על ליאו שישב לידי ועל קנדל שישבה בצידו השני. זה היה כל כך מוזר שלא אומרים את זה עליי ועל שון, מאז שהגעתי לכאן לא הפסיקו לנדנד לנו על זה, וזה קרה. לא בזכותם, אבל קרה.
״עכשיו נטפלתם עלינו?״ קנדל שאלה, כועסת, וליאו רק חייך.
״היי, היי, תעזבו את אחותי!״ ג׳ס הגנה על קנדל.
כך התנהל אותו ויכוח כמו שהיה לי ולשון עם כולם. האמת ששמחתי שחלק מהנטל הוטל עליהם, שיראו מה אני ושון סבלנו במשך חודשיים.
הבטתי בשון, הופתעתי לגלות שמבטו לא עוזב אותי לרגע, חוקר כל תנועה שעשיתי, בודק כל סנטימטר בי.
סימנתי לו להוריד את המבט, ולבסוף זרקתי לו חיוך קטן קטן. הוא השאיר את מבטו עליי בכל זאת.
״הם יעלו עליינו בסוף!״ אמרתי לו כשנכנסנו לחדר אחרי שכולם התפזרו לחדרים.
״לא אכפת לי.״ הוא אמר, מנשק אותי בלחיי.
נשכבנו לישון, כשפניי היו בשקע שבצווארו, מרגישה את נשימותיו ואת דפיקות ליבו.
נתתי לו נשיקה קלה בצוואר.
״לילה טוב.״ אמרתי בשקט.
״לילה טוב אהובתי.״ הוא אמר, גורם לי לחייך אוטומטית.
״אנג׳, קומי.״ שמעתי קול גברי באוזני, ולאחר מכן הרגשתי שפתיים על שפתיי, נותנות לי נשיקה קטנה.
״בוקר טוב, סאנשיין.״ הוא לחש באוזני, חיוך עלה על פניי.
קמתי מהמיטה, התארגנתי, לבשתי גופיה וג׳ינס קצר, ויצאתי לחדר, שון נגלה לפניי, לבוש, מאורגן.
נתנו אחד לשניה נשיקה קטנה על השפתיים לפני שנצטרך להעמיד פנים שוב שאנחנו בכלל לא מאוהבים.
וכך הימים עברו, יום אחרי יום, שאנחנו מעמידים פנים שאין בינינו שום קראש, שכל הנדנודים שלהם לא עוזרים, אבל בחדר הגנבנו נשיקות, התכרבלנו הרבה, ניצלנו כל רגע שאנחנו יכולים להיות ביחד, כי ידענו שכבר לא נוכל להיות ביחד ולהסתיר את זה כשכבר נהיה באנגליה, כי שם החדרים מעורבבים, וכמעט לא תהיה לנו הזדמנות להיות לבד בחדר במשך עשר דקות בלי שמישהו יפריע, יחשוד, או יגלה.
שון הציע לליאו לעבור איתנו, וליאו התלהב מאוד מהרעיון, הוא התחבר אלינו נורא, ואפילו הצליח לגרום לקנדל לאהוב אותו, הם לא זוג אבל מאוד קרובים ללהיות אחד כזה.
״הטיסה הזאת משעממת בטירוף!״ ג׳ס התלוננה שוב אחרי תלונות חוזרות ונשנות מצידה, בעודנו במטוס חזרה לאנגליה, אחרי פרידה מהנופים האינסופיים שבברזיל.
הישיבה במטוס הייתה כמו הקודמת, רק שקנדל ישבה ליד ליאו, ושהמושבים שלהם היו צמודים לשלנו.
״אוף, תפסיקי כבר!״ שון התעצבן עליה.
״נו אבל ממש משעמם לי!״ היא המשיכה.
הפעם שון גלגל את עיניו.
אחרי תלונות בלתי פוסקות, שעמום שלא נגמר, קצת שינה וקמצוץ של שיחות, הגענו ליעד, הביתה.
הוצאנו את המזוודות, הזמנו מונית, ולבסוף הגענו הביתה.
הטיסה הזאת עשתה לכולם כל כך טוב, הזוגות זכו לזמן ביחד, קנדל ניצלה מהמפלצת שאיימה עליה ומצאה אהבה, ליאו החליף את מקומו של ג׳וש בבית, שכבר לא היה חסר כמו בעבר, ואני ושון התאהבנו, הפכנו לזוג, התחברנו.
״אז..״ התחלתי להגיד כשהיינו שנייה מלצאת מהרכב.
הבטתי בשון, מבקשת פעם אחרונה את אישורו.
הוא הנהן, הולכים על זה.
״לפני שאתם אומרים ׳אמרנו לכם׳..״ המשכתי, אבל את העיקר נתתי לשון לומר.
״אני ואנג׳ל ביחד.״ הוא אמר, וכלם חייכו, ברכו אותנו, ולאחר מכן בירכו גם את ליאו וקנדל הנבוכים ב׳בקרוב אצלכם׳.
בזמן שהתעסקתי בלהודות ולחייך לכולם, חשבתי עד כמה הם באמת חברים. הם דואגים, הם מתחשבים, הם רוצים את טובתי. כנראה שבלעדיהם הייתי באותו צריף עץ ישן שבעבר היה לי הכל, בוכה, מסתגרת, מתבודדת, כמו בחצי שנה האחרונה לפני המעבר שלי ללונדון.
״אז עכשיו אפשר?״ שר שאלה.
״מה?״ שון שאל, מבולבל כמוני.
״אמרנו לכם!״ כולם אמרו ביחד, גרמו לכולנו לצחוק.
טוב לי. פשוט טוב.
נכנסנו אני ושון לבית כשידינו אוחזות אחת בשנייה.
חזרנו הביתה כזוג, רשמית.
״יואו איך אני שמחה בשבילך!״ אמרה שר כשהיא שוכבת על בטנה במיטתה, ואחריה אמרו כל הבנות שהיו בחדר שלנו.
״תודה בנות.״ אמרתי בחיוך רחב.
״את חושבת שזה יחזיק הרבה?״ שאלה קנדל שאלה דיי מפגרת. הרי אם לא הייתי חושבת שזה יחזיק מעמד, לא הייתי מתחילה שום קשר.
״ברור שכן. שון כזה חתיך!״ אמרה ג׳ס, נושכת את שפתה.
״ג׳ס יש לך חבר לעזאזאל!״ אמרה ג׳ס וזרקה עליה כרית.
״נכון וגם הוא חתיך. אבל זה לא ישנה את זה ששון חתיך.״ הסבירה את עצמה.
״מה עם ליאו, קנדל?״ שאלתי.
״הוא חמוד, חתיך, מצחיק, נחמד, ולא קמצן.״ אמרה קנדל בחולמניות.
״בקיצור את מאוהבת.״ שר אמרה ישר.
״לא אני לא! הוא פשוט כזה חמוד וחייכן ומצחיק ו..״ אמרה לפני ששר קטעה את דיבורה, ״את מאוהבת. נקודה.״ וחייכה.
קנדל גם חייכה חיוך מסגיר אך מיהרה להסתיר זאת.
כולנו הרמנו גבות. היא הבינה שאין באמצעותה מספיק כוחות כדי לשכנע אותנו.
״אבל איך אפשר לעמוד בחיוך ששווה מיליון דולר שלו, והגוף השרירי והחטוב שלו והעיניים ש..״ אמרה קנדל במהירות ואנחה שנפלטה מפיה קטעה דיבורה.
כולנו חיבקנו אותה.
״אני חייבת להגיד שזה נראה בדיוק ככה מהצד השני. תפעלי מהר לפני שזה יתפספס.״ רמזתי, כולן חייכו אליה שוב והיא הסמיקה.
״על מה מדברות?״ דני התפרץ לחדר ואיתו שאר הבנים.
״לא לימדו אתכם לדפוק בדלת?״ אמרה ג׳ס תוך כדי שהתחבקה עם אריק.
״נכון.. אם היינו מתלבשות?״ קנדל הסכימה. שון התיישב לידי וסימן לי לשבת עליו.
״אז זה היה יכול להיות יותר טוב.״ אמר ליאו והתיישב ליד קנדל. הם עדיין לא הרגישו מספיק בנוח כדי להתחבק או סתם להפגין איזשהי חיבה אחד לשנייה מלבד חיוכים. אבל אני הייתי בטוחה שליאו רוצה. הוא רק מחכה שהיא תיתן לו סימנים.
דיברנו שם כולנו הרבה זמן, דיברנו על הטיול וכל אחד סיפר חוויות אישיות שלו משם, ובין היתר אני ושון סיפרנו להם שהולכים לעבור עלינו שלושה שבועות קשים בעבודה, ושיש סיכויים שנטוס לברלין, לתצוגת אופנה. אריק הודיע ששבוע הבא הוא יסע לליברפול, לבקר את אחיו הקטן הנמצא בפנימייה. למרבה הפלא, ג׳סי נראיתה שלווה ונינוחה, קרוב לוודאי שהוא כבר סיפר לה. לאחר מכן המשכנו לדבר ולצחוק אחד עם בשני, כשמדי פעם שון נותן לי נשיקות קטנות בגב ובכתפיים.
אחרי כשעתיים בהן דיברנו וצחקנו, שון לפתע עצר את כולנו, הורה לי לשבת לצידו כדי שיוכל לדבר.
״חשבתי על זה הרבה זמן,״ הוא התחיל להגיד, ואז המשיך, ״כולנו כבר זוגות, ולדעתי אין טעם לגור עוד בבית שמופרד בין בנים לבנות. אז דיברתי עם אחד החברים שלי בלונדון שהחליט שהוא מוכר את הבית שלו. לבית שלו יש את אותו המבנה כמו של החדר שהיינו בו בבית מלון, רק שבבית יהיה לנו פינת אוכל, ומטבח וסלון גדולים יותר. סגרתי איתו עסקה שמחר אנחנו עוברים לשם, אבל הוא אמר לי שאני יכול לבטל אותה גם מחר. אז אני רוצה שמי שרוצה לעבור שירים את היד עכשיו.״ הוא אמר לפתע, וכולם נראו מאוד מופתעים, המומים.
לדעתי יהיה לנו אורח חיים טוב יותר בבית ההוא, יותר פרטיות.
הרמתי את ידי ראשונה, ושון הביט בי בחיוך. חייכתי לו חזרה.
אחרי הצביעה שרלוט, ואחריה אריק. לאחר כמה שניות של חשיבה גם דני וקנדל הצביעו ואחריהם ליאו וג׳סי. כולם בעד.
״כולם בטוחים?״ שון שאל.
הם הנהנו, וכך גם אני.
״אז אורזים?״ שאלתי את שון בחמימות.
״אורזים!״ הוא ענה בביטחון וכולם מיהרו להכניס למזוודות שעוד לא היו מפורקות עוד פריטים, מרוקנים מדפים ומגירות. שמעתי ששון מזמין הובלות כדי לקחת את הרהיטים, ולאחר מכן התקשר לאיזשהו חבר שככל הנראה התעניין בקניית הבית שלנו.
מיהרתי לארוז כדי שלאחר מכן אוכל לעזור גם לו לארוז, הייתי בטוחה שיש לו עוד הרבה שיחות טלפון לעשות, וסידורים. הבית הזה הוא לא רק מקום מגורים בשבילו. זה הבית שלו, הרכוש שלו. אז מן הסתם לא יהיה לו רגע מנוחה בימים הקרובים.
אחרי שסיימתי לארוז ובדקתי טוב שלא שכחתי שום דבר בארון, פניתי לחדר של הבנים, מתחילה לארוז לשון את המזוודה.
כשסיימתי הלכתי להתקלח, וכשיצאתי כולם כבר היו מאורגנים חוץ משון, שעדיין היה עסוק בשיחות טלפון רבות.
יצאתי החוצה אליו, הוא לא דיבר בטלפון אלא לקח הפסקת סיגריה.
״שון.״ קראתי לו וחיבקתי אותו.
״ארזת?״ שאל ונישק את מצחי.
״כן, גם שלך ארוז.״ נישקתי את שפתיו נשיקה קטנטנה.
״ארזת בשבילי?״
״לא. יד אלוהים ארזה לך.״ הוא צחק.
״אני אוהב שאת מתחכמת.״ הוא נשק לראשי.
״איזה עוד דברים יש לך לעשות?״ שאלתי.
״לחכות לאחד החברים שלי שרוצה לקנות את הבית. הוא אמור להתקשר בכל רגע.״ הוא ענה, ולפתע היה צלצול טלפון. נישקתי את לחיו והלכתי, חושבת על איך יראו החיים בבית החדש.