Let me go- פרק 23

פרק 23-
נקודת המבט של אנג׳ל (זה לא קבוע, פשוט נכון לרגע זה זה נראה הכי נכון)-

למה אני מדברת שטויות? אני לא יודעת מה הוא מרגיש כלפיי, אבל אני יודעת שאני לא בנויה כרגע למערכות יחסים.
אולי היום אני מייחסת לעבר שלי פחות חשיבות, אבל אני לא יכולה לשכוח דבר.
נפצעתי נפשית כל כך הרבה פעמים, ואני יודעת שעכשיו אני בהתאוששות, גמילה, התאקלמות לעולם היותר טוב, או לא משנה באיזה שם אקרא לזה. אני רק בטוחה שבשלב הזה אני בונה את עצמי מחדש, מתחזקת, מנסה כמה שיותר להדחיק את המחשבות של ׳אני מסכנה׳ והתחיל חיים שבאמת אהיה מרוצה בהם.
אבל אם אני אפגע, אם זה יקרה, אני לא אוכל לשאת את זה יותר, אני אתמוטט, אשבר, אתנפץ לרסיסים, לא משנה מה.
אם מישהו ישבור אותי בפעם המיליון ואחת, אני פשוט אמות במקרה הטוב. במקרים רעים יותר אני פשוט אהיה זומבי, שבורה, מדוכדכת, ממעטת לדבר. או שאתדרדר, אני אולי אתמכר לסמים, או אלכוהול, דברים שיכולים להרחיק את המחשבות ממני לזמן קצר.
אז אני פשוט אוותר, לא אתן לאף אחד הזדמנות לפתוח פצעים שכרגע מתאחים ונסגרים.
עם כל מה שקרה לי מאז הטיסה, אני בכל זאת זוכרת הכל, מסיקה מסקנות, לומדת לקחים.
אז, פשוט הייתי תמימה מדיי, לא חשבתי לרגע שהצרה הכי גדולה יכולה להיות מאלה שהיו הכי קרובים אליי, הם פשוט בחרו להשאיר את כל הצרות אצלי ולברוח.
אני לא מתחרטת על רגע, עשיתי כפי שביכולתי להקל, לעזור, לחפש קצת שקט.
אבל אם יכולתי לשנות את הגלגל לאחור, לנסוע כמה שנים אחורה בזמן, אין לי צל של ספק שהייתי עושה זאת. הייתי נחושה יותר, פחות משתפנת, יודעת מה בדיוק לעשות ואיך למנוע כמה שיותר בעיות.
אבל אני לא יכולה.
אבל אני פה.
ליד אנשים שאני אוהבת, התחברתי לכל אחד מהם כפי שלא התחברתי לאף אחד מעולם.
הם מרפאים אותי מבלי לדעת בכלל את זה.
אבל אם הם יידעו, הרחמים שלהם ישחקו תפקיד, לא האני האמיתי שלהם.
ואני לעולם לא אתן לזה לקרות.
אז עד שלא אהיה בטוחה לגמרי שנרפאתי, אסור לי להיכנס לרומנים מיותרים, דברים טפשיים שבבירור לא יצא לי מהם כלום. הם לא יתרמו, אך לעומת זאת יש סיכויים רבים שייפגעו.
גיחכתי. חשבתי על העובדה שככל שהזמן עובר כך אני חושבת על העבר שלי פחות.
אולי זה סימן.
סימן שהם באמת עושים לי טוב.
הבטתי בדמותי מול המראה, אני נראית כאילו צבע חדר לפניי, לעומת החודשים שלפני הטיסה לאנגליה, בהם הייתי חיוורת.
שיערי הבהיר אסוף בגולגול, שמחמיא לפניי.
עיניי החתוליות הזהובות מודגשות בפס איילינר דק, ומעט מסקרה. לחיי ורדרדות, אף על פי שלא שמתי סומק או כל דבר אחר.
אני מבינה למה ארני בחר אותי לעבודה בדוגמנות, אבל אני לא חושבת שאני יפה עד כדי כך. אין לי ספק שיש בחורות יפות ממני פי כמה. אז למה דווקא אני?
״אנג׳! יורדים!״ שמעתי צעקה נשית מבעד לדלת, קטעה את מחשבותיי. שון לא היה בחדר, הוא במרפסת של הפנטהאוז עם אריק ודני.
״באה.״ צעקתי בחזרה.
ניגשתי למראה גדולה יותר, שמבעדה אפשר לראות את כל הגוף.
לבשתי אוברול ג׳ינס בהיר קצר, וחולצת וי לבנה מתחת. נעלתי נעלי בובה שחורות ויצאתי כשכולם מחכים רק לי, לבושים, מתוקתקים.
יצאנו מהסוויטה, וירדנו במעלית לכיוון החדר אוכל.
פעם ראשונה שלי כאן.
לקחנו צלחות ועמדנו בתור, ממש כמו בית מלון רגיל. רק שבמלון הזה האוכל היה יוקרתי, מהמצרכים היקרים ביותר, מהנתחים של הבשר והעופות המשובחים ביותר, הירקות הכי טריים והפירות הכי בשלים.
אוכל גורמה, בקצרה.
לא מלון צנוע, אך עם זאת, מלון שמצדיק את הכסף הרב שהמבקרים משלמים בו. מלון שדורש סכום נכבד של כסף, אמור לעמוד בציפיות.
אחרי שכל אחד מזג לצלחתו אוכל, התיישבנו בשולחן.
שתקנו.
״אז מה השקט הזה?״ שאלתי.
שר ודני משכו בכתפייהם כלא יודעים.
השקט המשיך, הבנתי שאין טעם להפריע למחשבות.
כשסיימנו עלינו לחדרים, לא היה לאף אחד כוחות לצאת. כולם נשארו בחדרים שלהם, הזוגות כנראה בילו את הזמן ביחד, בהתמזמזויות או כל דבר אחר, וקנדל כנראה לבד בחדרה, חושבת, או כותבת ביומן שלה.
אז כך נותרנו אני ושון לבד, שוב.
״יש לך משהו להציע לעשות מחר?״ שאלתי.
״אני חושב שכדאי שגם מחר נישאר, ניתן לקנדל להתאושש קצת מהמקרה.״ הוא אמר, הנהנתי. הוא הלך למרפסת של החדר שלנו, לעשן.
״איזה מזל שהייתי בחדר שלה באותו הזמן. אם הייתי יוצאת רגע אחד קודם, היא פשוט..״ אמרתי מבלי להמשיך, נמנעת מלהגיד את המילה המזעזעת הזאת.
״כן. אבל אין ספק שהיא לא פחות אשמה ממנו.״ הוא אמר מהמרפסת.
״נכון, היא הייתה צריכה לספר.״ הסכמתי.
״נתנחם בזה שהברחנו אותו לתמיד. אם לא היית באה הוא היה גומר אותי, אני חייב לך.״
״אתה לא חייב לי בכלל שון. העיקר שקנדל וכולם בסדר.״ אמרתי.
״איזה עוד מידע מסווג קראת מהיומן?״ הוא שאל, ראו עליו שהוא מאוד מסוקרן.
״לא משהו שאמור לעניין אותך.״ עניתי לו בחיוך ערמומי, רציתי לגרום לו להתחנן.
״אנג׳.״ הוא אמר, כאילו שזה מה שיגרום לי לפלוט מידע.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״את יודעת בדיוק מה. אל תגרמי לי לעשות דברים בלתי הפיכים.״ הוא אמר, מתקדם לתוך החדר מהמרפסת.
״כמו מה?״ שאלתי.
״דברים שתתחרטי עליהם מהר מאוד.״ הוא אמר, צוחק.
שתקתי, מחכה שהוא יגיד משהו.
״יודעת מה? לא צריך טובות, אני אגלה דברים בעצמי.״ הוא אמר כאילו לא אכפת לו, ונכנס לחדר אמבטיה.
כעבור שנייה ראשו הציץ מהפתח.
״אולי בכל זאת?״ הוא התחנן, ואני נענעתי בראשי בגלגול עיניים.
הוא גלגל עיניים בחזרה.
כעבור רגע הוא התקדם אליי במהירות, ישר התרחקתי, הוא ניסה להרים אותי, לא ידעתי למה, רק ידעתי שזה לא משהו שאהיה מרוצה ממנו.
ניסיתי להרחיק אותו ממני, והוא ניסה להרים אותי, וכל זאת כששניינו לא מפסיקים לצחוק.
לבסוף הוא הצליח להרים אותי כשאני נאבקת בו, אך ידעתי שהסיכויים שלי לצאת מתוך ידייו החזקות הם קלושים.
מצאתי את עצמי מעל הג׳קוזי שלנו, כשרק ידייו מפרידות ביני לבין המים, כפי שעשה היום בבריכה.
״יש לך שלוש שניות להתחרט.״ הוא אמר, ושניינו צוחקים.
״1, 2 ו..״ הוא ספר, ואז קטעתי את ספירתו,
״קנדל מאוהבת בג׳וש!״ אמרתי במהירות, והוא חייך.
״הייתה לי הרגשה שהיא מאוהבת בו, ושאת סתם פחדנית.״ הוא אמר.
״עכשיו כשמילאתי את חלקי, אפשר ללכת?״ אמרתי מצחקקת.
״לא.״ הוא אמר, ותוך שניות מצאתי את עצמי רטובה לגמרי, והוא מחוץ לג׳קוזי, יבש לגמרי.
ישר משכתי אותו למים, ושנינו התרטבנו.
אחרי כמה רגעים נרגענו מהצחוק.
״לפני חודש וחצי היינו אוייבים.״ הוא אמר.
״היינו. אז לא הכרתי אותך כמו שהיום.״
״אני זוכר איך לא יכולתי לסבול אותך לרגע, היית סוג של מפלצת.״ הוא אמר צוחק.
״היי, גם אתה לא היית מלאך.״ אמרתי.
״ואת היית?״
״אני חושבת. השם שלי מעיד על כך.״
״אנג׳לינה. נחמד, אהבתי.״ הוא אמר.
״לא. קוראים לי אנג׳ל, זה לא קיצור של אנג׳לינה. זה פשוט ככה, בלי תוספות מיותרות.״
״מלאך טהור, אה?״ הוא גיחך, גלגלתי עיניים.
״יותר מזהב.״ עניתי, ושתקנו לכמה רגעים.
״תקני אותי אם אני טועה, אבל לדעתי הריבים שהיו לנו בהתחלה רק קירבו בינינו.״
״אתה צודק. זה גרם לנו לחשוב על הכל ולצחוק על זה.״
״למרות שזה לא נראה ככה בהתחלה, אני דיי שמח שהצטרפת. מילאת לי מקומות בלב שאף אחד כאן לא מילא.״ הוא אמר. לא הבנתי דבר.
״מה זה אומר?״
״שאת קרובה אליי מכל אחד אחר כאן. מילאת לי את המקום של ג׳וש כאן, אבל, קצת יותר.״
״גם אתה עזרת לי להתרגל למקום הזה, לאנשים. אני לעולם לא הייתי רגילה לחידושים קיצוניים, וכאן זה קרה, כל החיים הקודמים נמחקו וחדשים התחילו. אני מניחה שהיה לי הרבה יותר קשה להתרגל כאן בלעדייך.״ התוודיתי בפניו. הוא חייך חיוך דבילי.
״אני עייפה. אתה בא?״ שאלתי אותו בחיוך. הוא הנהן ויצא מהג׳קוזי ביחד איתי.
הוא נתן לי להתקלח ראשונה.
״ממש ג׳נטלמן.״ אמרתי כשיצאתי, צחקתי, הוא גיחך.
״ורק לפני פחות מחצי שעה סיפרתי לך שאת חשובה לי. שכחי מזה.״ הוא צחק.
״לך להתקלח, אולי זה יוריד ממך את הסירחון מבפנים.״ אמרתי ודחפתי אותו קלות למקלחת.
״ביי.״ הוא דחף אותי החוצה וטרק את הדלת מעט.
צחקתי.
שיחקתי באייפון שלו, שיעמם לי ולא רציתי להיות אגואיסטית ולא לחכות לו.
לבסוף הוא יצא, נדף ממנו ריח טוב של סבון, אבל עם זאת ריח של בושם גברי.
נשכבנו במיטה הזוגית, צפינו בטלוויזיה בחדשות של אנגליה.
לבסוף נרדמתי, לא יכולתי עוד להחזיק את עפעפיי שאיימו להיסגר.
קמתי לבוקר נעים, הבוקר השלישי שלנו כאן.
הבטתי הצידה, ראיתי את שון הרדום. פניו היו שלוות וגבריות, היינו דיי צמודים. אבל בכל זאת זה לא הרגיש לי לא נכון.
קמתי, צחצחתי את שיניי הלבנות והישרות, סידרתי את שיערי, לבשתי שמלה פרחונית קלילה, ויצאתי מחדר השירותים והאמבטיה.
שון ישב על המיטה, ושיפשף את עיניו.
״בוקר טוב.״ אמרתי לו בחיוך.
״בוקר.״ אמר בפיהוק.
הוא נכנס לחדר האמבטיה והשירותים, סוגר אחריו את הדלת.
יצאתי מהחדר, מופתעת לגלות שאף אחד לא נמצא, והחדרים פתוחים, ריקים מאדם.
ראיתי כל המקרר של המטבח הקטן של הסוויטה פתק.
׳אנג׳ל ושון!
הלכנו כולנו לאחד החופים.
תהנו ביחד, זוג אוהבים שלנו!
שר, דני, ג׳ס, אריק וקנדל.׳
זיהיתי את הכתב המעוגל של שר, ולא יכולתי להתעלם מצמד המילים שהיא כתבה ׳זוג אוהבים׳. מתי כל זה יגמר?
״איפה כולם?״ שאל שון מאחוריי. הגשתי לו את הפתק מבלי להוסיף דבר.
״לא נמאס להם להציק לנו?״ הוא שאל, גם לו אותו צמד המילים הפריע.
העברתי יד על הכתוב, והדיו נמרח. הם יצאו מהסוויטה ממש לפני לא יותר מדקה.
״זה נמרח, הם בכוונה תקעו אותנו לבד!״ אמרתי עצבנית.
״לזה שר התכוונה כשהיא אמרה שתנקום. זה כל מה שיש לה?״ הוא אמר. משכתי בכתפיי.
״אז מה אתה מציע לעשות? להתמרמר או להמשיך להתלונן כשאין לנו שום דבר לעשות נגד זה כרגע?״ שאלתי.
״בואי, דווקא יש לי מקום שנוכל ללכת אליו. זה לא המקום הכי תיירותי שיש, אבל את תספגי את זה, נכון?״ הוא אמר וצחק, לא הבנתי למה.
״לא רק שזה לא המקום הכי תיירותי שיש, זה לא מקום תיירותי בכלל!״ אמרתי, מגחכת, למראה רווח דיי גדול בין שתי אחוזות ענקיות.
״בואי.״ הוא לקח את ידי, כבר דיי התרגלתי לזה. הוא התכופף ואחז בידית ברצפה, ופתח מה שהתברר לאחר מכן כדלת עשויה עץ, מה שהזכיר את ימי הביניים.
ירדנו במדרגות צרות מתחת לאדמה, כשהוא מוביל. הוא לחץ על המתג ונדלק אור.
לפניי התגלה חדר קטנטן, כחצי מחדר ממוצע. בצד הייתה מיטה זוגית, ולידה מיני מקרר. ממול הייתה שידת ספרים קטנטנה, ארון קטן של בגדים וכ3 שידות, ובצד הייתה פנייה לחדר מזערי, אני מנחשת שזה היה חדר עם שירותים ומקלחון צר. היה נדמה כאילו זה בית של גמדים, הכל היה קטן כל כך, לא מודרני, עתיק, בסגנון ימי האבירים.
״זה הבית שלך.״ הסקתי.
הוא הנהן.
״זאת הפעם הראשונה שאני מביא לכאן מישהו.״ הוא אמר.
״מקום נחמד, אבל קטן.״ אמרתי, והוא שוב הנהן.
אחרי כמה שניות כבר לא היה לי מה לסרוק.
״נחמד כאן, אבל, למה הבאת אותי לכאן?״ שאלתי אותו.
״בואי.״ הוא אמר ומשך אותי.
נכנסנו לחדר הקטנטן, אבל שון פתח דלת אחרת, צדדית.
פתאום נגלה מולי רחוב שקרוב לים, ובו הרבה רקדניות סמבה, רכבי קרנבל עם נושאים שונים, הרבה רקדנים, רקדניות, שירים, דוכני מזון רבים בצד, והתקהלות גדולה מאוד בצידיי הקרנבל.
״ואו!״ אמרתי.
״גם אני חשבתי ככה בהתחלה.״ שון הסכים.
צפינו בקנבל, הכל היה כל כך שמח ומזמין, להבדיל מלונדון, שבה לעולם לא יהיו דברים כאלה.
נשנשנו קצת אגוזים מקומיים מיוחדים.
הקרנבל הסתיים בחמש בערך, כשהתחיל להחשיך.
״נהנית?״ הוא שאל, כשישבנו על ספסל מול החוף, אוכלים גלידה.
״כן!״ אמרתי כמו ילדה קטנה מרוצה.
״כל כמה זמן יש את זה?״ שאלתי.
״אחת לכמה זמן. אבל לעיתים דיי קרובות כדי למשוך תיירים.״ הוא ענה.
״זה בהחלט מושך אותם.״ אמרתי, והוא הנהן.
״תמיד הייתי בא ורואה המון תיירים, התחברתי לכמה מהם. כשעברתי ללונדון פגשתי חלק, זה היה מצחיק שפתאום אני הייתי החדש.״ הוא סיפר.
״נשמע ממש מגניב לגור כאן.״ אמרתי, מסתכלת על חוף הים שנפרש מולנו, ואנחנו על המדרכה, לפני החול.
״לא ממש. תמיד יש רעש ותיירים, ובערב כולם מסוממים כאלה, אחרי לילה ארוך של מסיבות.״
״מפתיע.״ מילמלתי.
״בואי, יש עוד מקום שאני מכיר שאת תאהבי.״ הוא אמר.
הלכנו לביתו המזערי, יצאנו מדלת העץ, כפי שנכנסנו בהתחלה, והתיישבנו במכונית.
הנסיעה ארכה כחמש דקות, ואז הגענו.
זה היה קרוב לאזור המיוער, הייתה גדר שהפרידה בין היער לאזור הלא מיוער, וליד השער היה מין בוטקה, עשוי עץ.
כשהלכנו לכיוון השער הבטנו בבוטקה, ישב שם אדם, בהחלט לא מקומי, אלא נראה אירי, וקרא עיתון.
הוא דמה במבנה גופו למבנה של דני, שרירי מאוד, חזק. עיניו היו כחולות, ושערו היה בצבע חום בהיר.
שון דפק מעט על הבוטקה, והאיש הבחין בנו.
״שון!״ האיש מיהר לצאת מהבוטקה בהתלהבות, חיבק את שון חיבוק גברי, ולאחר שהתנתקו בחן אותי.
״למה ניתקת קשר?״ הוא אמר לשון.
״התחיל להיות קצת קשה, מה אני אגיד לך, בעיות.״ שון ענה, ראיתי עליו שהוא לא יודע באיזה תירוץ להאכיל אותו.
״כריסטי, השתנית.״ הוא העיר לי.
שון נראה כאילו בא לו לפוצץ את האיש הזה.
״לא, אני אנג׳ל. נעים להכיר.״ אמרתי ולחצתי את ידו.
״ליאו.״ הוא ענה.
״אז מה, שון, מחליף בחורות כל רגע?״ הוא שאל וטפח לו על הגב.
שון הביט בי בהתנצלות, אבל אני לא נפגעתי מליאו הזה, נשמע כאילו הם לא דיברו למעלה משנה.
״ליאו, אנחנו לא ביחד.״ הוא אמר לו, קצת עצבני.
״אז מה, אתה עדיין עם כריסטי?״ הוא שאל מתפלא.
שון נראה עצבני.
״ליאו, נפרדנו. זה לא הלך, וזהו. עכשיו אפשר להפסיק לחקור אותי?״
״מה עם כולם? קנדל, ג׳ס, דני, אריק, ג׳וש?״ ליאו שאל, הסקתי מכך שהם לא דיברו כבר בערך חצי שנה, הוא לא הזכיר את שר אפילו, סימן שהוא לא הספיק להכיר אותה.
״ג׳וש עזב, סיפור ארוך, ולפני שאנג׳ל באה, הגיעה מישהי בשם שרלוט. כולם בסדר, חיים.״ שון ענה בקצרה.
״ג׳וש עזב? אז זה אומר שקנדל עכשיו לבד.״ ליאו אמר, מתפלא. הסקתי מכך שהוא מאוהב בקנדל.
״הם לא היו ביחד אף פעם.״ נכנסתי לשיחה.
״כן, אבל כולם ידעו שהוא בקטע שלה. לא רציתי לצאת זבל ולהיות איתה.״ הוא ענה. ליאו הזה דיי דברן.
״אני לא מאמין שעברה יותר מחצי שנה ואתה עדיין בקראש עליה.״ שון אמר.
״בחורה כזאת אסור לפספס. גם כזאת אסור.״ הוא התכוון אליי, וקרץ לי.
חייכתי וגלגלתי עיניים.
ליאו כחכח בגרונו, כסימן לשון. אני השפלתי את ראשי למטה, ויכולתי לראות את שון העצבני מאיים עליו ללא קול.
״אז אתם רוצים להיכנס?״ ליאו שאל.
״להיכנס?״ שאלתי, חשבתי ששון רצה שאכיר את ליאו.
״נו בטח, אז מה חשבת, שבאנו בשבילו?״ שון אמר, ואני צחקתי.
ליאו פתח לנו את השער וסגר אחריינו, ולאחר מכן חזר לשבת בבוטקה.
״זה חבר שהכרת בברזיל?״ שאלתי, מנחשת.
״כן. במשך שנה וחצי מאז שעזבתי את ברזיל שמרנו על קשר בטלפון, כל מי שגר אצלי אז שמע עליו לא פעם. ואז אחרי שנה וחצי הוא ביקר באנגליה, אז הוא קפץ לבקר. מאז שהוא ביקר היו לנו אולי שתי שיחות טלפון ואז ניתקנו קשר.״ הוא הסביר.
״הוא מזכיר לי בהתנהגות את דני. לא מתבייש, קליל.״ אמרתי.
״חסר טאקט.״ הוסיף, ואני צחקתי.
״אז מה זה המקום הזה?״ שאלתי, והוא סימן לי לעלות על סולם חבלים שהיה תלוי ליד עץ.
עליתי, והוא אחריי.
ישבתי על הענף והבטתי למטה, לא הבנתי מה מיוחד בזה.
הוא הרים את סנטרי למעלה, ואז כבר הייתי בטוחה למה אני כאן.
ראיתי קן שלם של תוכים, בכל צבעי הקשת. הם עפו בתוך העץ, הקיפו אחד את השני.
אחד מהם אפילו ניגש אליי, נעמד על אצבעי המושטת.
ליטפתי אותו ביד השניה, שון שישב לידי על הענף, התקרב אלי וליטף את התוכי גם הוא.
התוכי עשה פרצוף חמוד, לא היה קשה לראות שהוא עוד לא ממש בוגר, אלא אפרוח שלא מזמן למד לעוף.
״ואו!״ אמרתי בדרך היציאה, זה היה כל כך יפה.
״כן. כל פעם שאני בא לכאן אני נדהם מהיופי.״ הוא הסכים.
״הם של ליאו?״ שאלתי.
״לא. השטח המגודר הוא של המשפחה של ליאו, התוכים באים לכאן לבד. הם חופשיים, לא כופים עליהם להיות כאן, בגלל זה הם באים לכאן, לעומת מקומות סמוכים שבהם הם בכלובים.״ הוא הסביר, הנהנתי.
שמחתי שלא מתעללים בהם כאן.
כשיצאנו מהשער היה כבר ערב, ראינו את ליאו נועל את הבוטקה ואת השער.
״אז מה, ליאו, רוצה לעשות להם ביקור פתע?״ שון שאל.
״ואלה, אני אשמח.״ הוא אמר, ובא לעברנו לאחר שסגר הכל.
שון צילצל לכולם לצאת מהמלון, הריי ליאו לא יכול להיכנס בלי כרטיס.
״ליאו!!״ כולם התנפלו עליו, חוץ משר, שלא הכירה אותו.
״חבר׳ה, חבר׳ה, להרגיע.״ הוא אמר, צוחק.
הוא חיבק כל אחד בנפרד.
״דני, מה קורה גבר?״ הוא אמר לו בזמן שהם התחבקו חיבוק גברי, כפי ששון והוא התחבקו מוקדם יותר.
״התגעגעתי, אחי.״ דני ענה לו בזמן החיבוק.
אחר כך הוא חיבק את אריק באותה הדרך, גם הם החליפו כמה מילים באמצע.
את ג׳ס וקנדל הוא גם חיבק, אך חיבוק פחות גברי, בלי הטפיחה על הגב.
אחר כך הוא לחץ לשר את היד.
״את בטח שר.״ הוא הסיק, והיא הנהנה.
״ואתה ליאו.״ היא אמרה באותו טון. הוא הנהנן.
הלכנו למסעדה כולנו, פיצרייה. ישבנו בשולחן ארוך, לשמונה, כפי שבעבר, לפני שג׳וש עזב, היינו יושבים.
ישבתי בין קנדל לדני, וליד דני ישבה שר.
ממול שר ישבה ג׳ס, לידה אריק, לידו ליאו, וליד ליאו, ממול קנדל, ישב שון.
״אז מה הולך ליאו?״ דני שאל אותו.
״הכל כרגיל. עובד בעבודה מפגרת, בריב קטלני עם המשפחה שלי, מחפש רק לעזוב.״ הוא ענה.
אוטומטית כל המבטים עברו לשון, מבקשים ששון יציע לליאו לעבור לגור איתנו כשנחזור לאנגליה.
הוא נתן לכולם מבטים של ׳אני לא יודע, אולי׳, ואנחנו, המבואסים, החזרנו את מבטנו לכיוונים שונים.
״תגור במלון שלנו בינתיים, אחר כך נראה מה אפשר לעשות.״ שון הציע, וכולם נראו כאילו הצבע חזר לפניהם.
הם התחברו אליו מאוד מהר, כך הבנתי.
״אין בעיה, אני אשכור חדר היום.״ ליאו אמר. ידעתי שכאן יש הזדמנות לקרב בינו לבין קנדל.
״אבל ליד קנדל לא ישן אף אחד. חבל, זה חדר בחינם.״ הצעתי, והוא חייך אליי חיוך מודה, קרץ לי.
״אין לי בעיה.״ קנדל אמרה, וליאו לא הצליח להסתיר את חיוכו.
הוא דיי בהה בקנדל הנבוכה, אז שון מרפק אותו.
צחקתי.
שני הזוגות דיברו ביניהם, התלחששו, אז רק אני, שון, קנדל וליאו דיברנו.
״אז אנג׳י, מאיפה את?״ ליאו שאל, הבנתי שהוא התרגל אליי מכך שקרא לי לראשונה בשם חיבה.
״שיקגו. הגעתי לאנגליה לפני חודשיים בערך.״ עניתי לו בתקווה שלא ישאל עוד שאלות.
״למה עזבת את שיקגו? מדהים שם!״ הוא שאל. הסקתי מכך שהוא היה בעברו בשיקגו.
״רציתי לבקר בלונדון, לראות עולם אחר.״ עניתי.
״את מוצאת חן בעיניי. חכמה, ראש יצירתי. אין פלא ששון מאוהב בך.״ הוא אמר וקרץ לי. שון מאוהב בי?
״אני לא מאוהב בך אנג׳י. הוא סתם חושב שהוא יודע הכל, כמו כולם כאן.״ שון אמר, אדיש. נרגעתי, הטון שלו לא נראה לחוץ מה שגרם לי להאמין לדבריו.
הרמתי גבה לליאו, מבקשת הסבר.
״הוא צודק, הוא לא אמר לי כלום על זה. אבל רואים שיש קליק ביניכם.״ הוא אמר, סימן לנו שהוא הולך לשירותים, והלך.
כמו דני, משאיר את הפצצה אחריו ובורח, נותן לנו להתמודד עם הקשיים.
כעבור לא פחות משנייה הוא חזר.
״קנדל בא לך ללוות אותי?״ הוא שאל אותה, והיא מיד הלכה אחריו.
עכשיו זה שנינו, לבד.
שמעתי את שון ממלמל קללות לעצמו, גם אני הרגשתי צורך לקלל את ליאו.
אחרי כמה דקות של מבוכה, החלטתי לשבור אותה.
״הוא צודק?״ שאלתי, הטון שלי היה טון מרגיע, שליו.
״במה?״ הוא שאל, כנראה המחשבות השכיחו ממנו הכל.
״בזה שהוא אמר שיש קליק בינינו.״ עניתי, מעט מבוישת.
״אני לא חושב.״ הוא ענה.
״גם אני לא.״ עניתי.
״אז למה בכל זאת יש מבוכה?״ שאלתי, רציתי תשובות.
״אני לא יודע.״
״מה אתה כן יודע?״ שאלתי, טון אמיתי ומרגיע.
״אני יודע ששנינו נבוכים עכשיו סתם.״ הוא ענה, גם הוא באותו טון כשלי.
״זה מה שאתה יודע?״ שאלתי מתפלאת, כאילו ציפיתי שהוא יגיד משהו אחר.
״רצית שאני אגיד שאני יודע משהו אחר?״ הוא שאל, מרים גבה.
הבנתי לאן הוא חותר, הוא חושב שאני רוצה אותו.
״לא יודעת, לא.״ עניתי, בטון החלטי.
״אתם לא יודעים כלום מהחיים שלכם. אתם מאוהבים וזהו. כל אחד מכם יודע את זה בפנים, אתם פשוט רוצים לא לדעת.״ ליאו פתאום התפרץ. כל השיחה הזאתי עם ה׳יודע, לא יודע׳ שגעה אותי לגמרי.
״לא יודע/ת.״ ענינו אני ושון ביחד, מבולבלים, ובעיקר עצבניים על ליאו שפתח את הנושא.
ליאו גלגל עיניים.
״נזוז?״ ג׳ס אמרה פתאום.
אני לא יודעת אם הם שמעו את זה, אבל זה לא היה אכפת לי. רציתי רק להיות לבד.
הלכנו לאוטו השכור, המיועד לשמונה.
זאת הייתה פעם ראשונה שכל הכיסאות היו תפוסים באנשים שחיבבתי.
ישר כשנכנסנו לפנטהאוז הלכתי למרפסת המשותפת. נשענתי על המעקה, צופה בנוף הפסטורלי שהיה קצת מטושטש בגלל החושך.
״אנג׳י.״ שמעתי קול לא מוכר מאחוריי, הבנתי שזה ליאו, עוד לא התרגלתי לקולו.
״מה?״ אמרתי חסרת כוחות.
״מה את מרגישה כלפיי שון?״ הוא שאל, רגוע יותר מבפיצרייה.
״אני לא יודעת ליאו, תעזוב אותי.״ אמרתי, גם אני רגועה יותר, מחוסרת כוחות.
״רק תגידי לי אנג׳י.״ הוא אמר.
״הוא בחור ממש חמוד, חכם, מצחיק, יצירתי, חייכן, תמיד שמח, קצת מעצבן לפעמים, שקול, חסר אחריות, אכפתי, דואג, מוסרי, ולפעמים קל דעת. עכשיו אפשר ללכת?״ שאלתי חסרת סבלנות.
״מה את מרגישה כשאת רואה אותו?״ שאל, לא מתייחס לשאלתי.
״מה זאת אומרת?״
״התאהבת פעם?״
״לא.״ עניתי, כנה.
״תראי, אני עכשיו מסתכל על קנדל, תרגישי.״ הוא הצביע על קנדל שעמדה במרכז הסלון ודיברה עם שר, יכולנו לראותן מבעד לזכוכית השקופה. הוא לקח את ידי והניח על ליבו. הלב שלו דפק בעוצמה ובמהירות רבה.
״לא שיקרת כשאמרת שיש לך קראש עליה.״ אמרתי, מעט במלמול.
״לא. את יכולה להגיד עליי הרבה דברים רעים, אני חרא חבר, אבל אני לא שקרן.״ הוא ענה, הסכמתי איתו.
״אני דיי בטוח שגם לשון זה קורה כשהוא מביט בך. שינית אותו לגמרי. אם בעבר לא היה אכפת לו מכלום, היום אכפת לו כמעט מכל דבר, הוא דואג לכולם. אני יכול לראות שאת עשית את השינוי הזה. כשבאתי לכאן לבקר, הוא היה עם כריסטינה, וזה היה כל כך שונה. הוא לא החזיק בידה כמו שהוא מחזיק בידך.״ ליאו אמר לי.
לא הייתי נבוכה בכלל, הפתעתי את עצמי.
שיננתי בלבי כל מה שליאו אמר, הוא לא דמה לדני אז, אלא יותר לאריק. דני לעולם לא יגיד דברים כאלה, שמעידים על חכמה, אלא יגיד את זה בנוסח שלו, ׳אנג׳ל, אני בטוח ששון מאוהב בך, שינית אותו לגמרי. יאלה תהיו ביחד כבר!׳ זה משפט שמתאים לדני, קצר, אבל לא תמיד לעניין.
״ליאו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה בכלל.״ אמרתי לו, מתחמקת מהנושא המרכזי.
״את אוהבת אותו?״ שאל, הפעם שאלה ישירה, חזקה, לעניין. השאלה שמטרידה כמעט את כולם, גם קצת אותי.
אני אוהבת אותו?