Let me go – פרק 22

תודה רבה לכל הקוראים שלי!
אני רוצה להקדיש את הפרק במיוחד לכל אלה שנמצאים תחת אש (אני מביניהם), בתקווה שיהיה רגוע יותר. תשמרו על עצמכם בבקשה, זה חשוב יותר מכל דבר אחר D:
אני מאוד מקווה שהכל יגמר בשלום, שהתושבים יהיו מוגנים, ושחיילי צה״ל יחזרו בשלום.

פרק 22-
נקודת המבט של אנג׳ל-

שיט, היא קלטה אותי.
לא מספיק שהיא שונאת אותי, עכשיו היא בכלל תשנא.
״אני מצטערת, קנדל, אני לא…״ אמרתי, אבל נעצרתי כשעיניי בחנו אותה.
עינייה עצובות ומבט אטום חדר דרכן.
הבעות פניה לא אמרו דבר, ריקות מתוכן.
היא הייתה רזה מתמיד, עכשיו אני מבינה למה היא רזתה כל כך.
אבל מה שגרם לי לעצור לרגע את הכל, את המשפט שהתחלתי להגיד, את הסריקה שעשיתי לה בעיניי, היה סכין ארוכה וחדה, מסוג הסכינים שהייתי משתמשת בהן עד לא מזמן.
סכין שלא נועדה לחתוך, לפרוס, למרוח, או לפלט.
אלא סכין שנועדה לרצוח.
אני רצחתי בעזרתה את הנשמה שלי, שרטתי בעזרתה את האופי והחיים שלי, וקנדל כנראה רוצה לרצוח את כל כולה, לא רק את הנשמה. סכין שנגמלתי ממנה, ושלא אוותר לקנדל עד שתיגמל.
הבטתי בעינייה, עצובות, טעונות. הבטנו אחת בשנייה מבלי לומר דבר, העיניים דיברו בעד עצמן.
היא הניחה שאני כבר יודעת הכל, אפילו לא טרחה להסתיר את הסכין שבידה.
נענעתי בראשי קלות.
״לא.״ מילמלתי בשקט.
היא רק הביטה בי במבט הזה, הבטנו אחת בשנייה כמה דקות.
לפתע היא הרימה את היד, ניסתה לתקוע את הסכין בליבה.
אבל אני הייתי חכמה יותר, ידעתי שזה מה שהיא תעשה.
היא הרי לא הייתה מחכה שאלך, כי אז הייתי מביאה תגבורת.
מהרגע שהבטנו אחת בשנייה, הייתי בכוננות, ידעתי בדיוק מתי היא תעשה את זה. היא חכמה, אבל אני יותר.
לקחתי את הסכין ממנה במהירות, ואחזתי בה חזק, שקנדל לא תנסה לחטוף אותה אפילו.
״תני לי את זה!״ היא נאבקה בי, היה אפשר לראות שמצבה הנפשי גרוע ביותר ושהיא לא הקנדל השפויה שהיא.
״לא קנדל! זה מסוכן לך!״ צעקתי, בתקווה שמישהו אחר ישמע ויעזור לי.
היא נראיתה כמו לביאה שתוקפת את הטרף, לא היה אכפת לה כלום, היא רצתה את הסכין, ולא חשבה על כך מעבר. עברה בי מחשבה אולי היא מסוממת, אבל המחשבה הזאת נעלמה כשראיתי שעינייה לבנות, היא נראית דיי בסדר, ואין לה ריח מוזר, אלא להפך, ריח של הבושם הקבוע אותו היא נוהגת להתיז כל הזמן, בריח קוקוס.
נאבקנו במשך רבע שעה, אני מנסה להרחיק אותה ממני ומהסכין החדה שבידי, והיא נאבקת בחוזקה יותר ככל שהזמן עובר.
״קנדל, מספיק!״ נתתי לה מכה קטנה בלחי, אולי כדי להעיר, לפקס או לפקח אותה.
״תני. לי. את. הסכין!״ היא צרחה.
שמעתי את הדלת של החדר שלה ושל בלאק נפתחת.
הסתובבתי לראות מי זה, ותוך כדי שראיתי את שון מחוץ לדלת, רץ אליינו, הרגשתי חבטה חזקה מאוד בראשי, ומאז אותה המכה לא זכרתי דבר.
פקחתי את עיניי, ראיתי למולי את כולם, חוץ מקנדל, ובלאק, מביטים בי במעגל מעליי.
״תביאו לה מים!״ קול אמר, לדעתי זה היה דני.
עברתי למצב של ישיבה, כולם סביבי שואלים שאלות שלא טרחתי להקשיב להן, ידעתי שאני לא מספיק מפוקחת כדי לענות עליהן.
פתאום נזכרתי, יומן, בלאק, קנדל, סכין, מאבק, שון, מכה.
רצתי לחדרה מיד, אבל כנראה שהייתי עדיין חלשה, ונפלתי.
הם רצו להקים אותי, הניחו אותי במיטה החדר שלי ושל שון, נשארתי בחדר, קצת מטושטשת, מביטה בתקרה. הצלתי חיים היום. אולי אני אמורה להרגיש גיבורה, אבל אני לא מרגישה ככה. למה? כי הייתי אמורה להבחין בזה מזמן, שמעבר לחיוך ה״שמח״ וה״מרוצה״ שהתנוסס על פנייה, יש ילדה מסכנה שלא טוב לה, שהיא סובלת מהאדם שמבחוץ נראה שמסב לה אושר.
אני כזאת מטומטמת, הייתי צריכה לדעת, להבחין בה, איך היא נעלמת, מחווירה, מרזה, משתנה, נגררת, מתדרדרת, פשוט נהיית לא היא. אני לא יודעת מה היה קורה עכשיו אם לא הייתי שם. היינו מגלים אותה על הרצפה, רוב הסיכויים שמתה, סיכויים קלושים שדופק עוד נמצא בה. בוודאי הייתה סביבה שלולית דם גדולה מאוד. אבל הרגעים שלאחר מכן היו יכולים להיות קשים יותר, לא היינו ישנים, ספק אם בכלל היינו נשארים כאן. המצפון שבכל אחד היה בוער בתוכו, איך הוא לא קלט את זה ואיך הוא התעלם. אולי היינו מתפרקים, כל אחד היה הולך לדרך אחרת, אולי מנתקים קשר, ואני הייתי יכולה להיות אבודה. חסרת בית, חסרת כסף, חסרת חברים, חסרת כל. גרוע מבעבר. בעבר לפחות הייתה לי קורת גג, מעץ אמנם, אבל לפחות היה לי מקום שבמאמץ רב מאוד קראתי לו בית. אבל מילא. הייתי יכולה להפסיד הערב חברה כל כך טובה שלי, חברה שכבר ביום השני שלי בבית שחלקנו התחברתי אליה, חברה שלימדה אותי המון. ואני כמו מטומטמת נתתי לה לעזור לי, לא ידעתי שבפנים היא צריכה עזרה כפולה משלי, אולי לא יכולתי לדעת, אבל אין ספק שלא עשיתי את מירב המאמצים שלי כדי לראות מה מסתתר מאחוריי החיוך.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבתי.
״פתוח.״ עניתי, חזקה יותר.
״היי.״ אמרתי לשון בחיוך קטן, לאחר שסגר את הדלת.
״היי אנג׳. איך את?״ שאל, מתיישב על מיטתנו.
״בסדר. הכאבים הם כלום לעומת מה שיכל לקרות בקלות הערב.״ אמרתי בשקט.
״את צודקת. אני כל כך מצטער שלא הגעתי בזמן. אני כזה טיפש.״ הוא התנצל.
״זה בסדר שון. זאת לא אשמתך.״ אמרתי לו בחיוך.
״מה עם קנדל?״ שאלתי.
״הכל בסדר איתה. היא עכשיו במיטה שלה, שלווה, רגועה, ישנה. איך גילית שהיא רוצה להתאבד?״ הוא שאל, מסוקרן.
״לא גיליתי. פשוט הייתי בחדר שלה, וראיתי אותה נכנסת עם סכין. ככה הכל התחיל.״ הסברתי בשקט.
״מה היית צריכה מהחדר שלה?״ הוא שאל. נאנחתי, אני לא הולכת לשקר לו.
״קראתי ביומן שלה.״ אמרתי בקצרה, לא יכולה להביט בו. אכזבתי אותו.
״למה?״ הוא שאל, דווקא לא בטון מאוכזב או מתפלא, אלא בטון מתעניין, מסוקרן.
״לא יודעת למה. סימן מאלוהים.״ עניתי בקצרה, מצביעה למעלה.
״היה רשום עליי משהו?״ הוא שאל, מחוייך, ואני מגחכת.
״לא הוזכרת שם באופן מיוחד. אני רק זוכרת שהיא אמרה שאנחנו מתאימים, בשבועיים הראשונים שגרתי איתכם.״ אמרתי, והוא הרים גבה.
״רק זה מה שהיא חושבת עליי?״ הוא שאל, כאילו נעלב.
״כל עוד אני קשורה, זאת זכות.״ אמרתי והוא רק גיחך.
״והאמת היא שהיא בכלל לא כתבה על דברים מהיומיום שלה, אלא בחודש האחרון התמקדה רק באיומים של בלאק.״ וכאן חיוכו ירד אוטומטית.
״מה זאת אומרת ׳באיומים של בלאק׳?״ הוא התעצבן טיפה, והסברתי לו הכל תוך כדי שהוא יצא מהמיטה.
״חכי, אני הולך לפרק אותו מכות!״ הוא אמר אחרי ההסבר שלי וכמעט יצא מהדלת, אך עצר כשעצרתי אותו.
״שון, זה לא אדי. הוא יכול לשבור לך את הגוף.״ אמרתי בדאגה.
״אל תדאגי, סמכי עליי.״ הוא אמר עם בטחון עצמי גבוה.
״שון.״ קראתי בשמו, אבל הוא הבין מה רציתי, שהוא פשוט יוותר.
״את בעצמך אמרת שאין טעם לפחד ממנו. הכל יהיה בסדר.״ הוא ׳הרגיע׳ אותי.
״אז לא ידעתי למה הוא מסוגל שון.״ הסברתי את ההבדל בין מקודם לכרגע.
״תסמכי עליי.״ הוא אמר ויצא, רגע אחרי שנתן בי מבט אחרון.
חזרתי למיטה, דואגת לקנדל ושון, ומדוכאת.
אם לא הייתי מעיפה מבט ביומן, קנדל לא הייתה כאן עכשיו.
שלוש דפיקות על הדלת קטעו את מחשבתי.
קנדל.
״איך את?״ היא שאלה בשקט.
״בסדר גמור, השאלה מופנית אלייך.״ אמרתי לה בחיוך למרות מה שהיא ציפתה. היא ציפתה שאני אכעס עליה, ולכן הבעה מופתעת הייתה על פנייה.
״אני בסדר. אני מאוד מתנצלת על הכל, הדחף למות כבר שלט בי, זאת לא הייתי אני.״
״זה בסדר קנדל.״ אמרתי לה בחיוך רחב, והיא רכנה אליי לחבק אותי.
״דבר שני, אני לא יודעת איך להודות לך. הצלת את החיים שלי.״ היא אמרה בחיוך מלא תודה.
״קנדל, זה היה שווה את זה, באמת. אני מאוד מתנצלת על שקראתי לך ביומן. זה היה מאוד לא בסדר.״ התנצלתי גם אני.
״אם לא היית קוראת ביומן, הייתי מתה. אז זה שווה את זה איכשהו, לא?״ היא ציחקקה, וגם אני.
״אני גם מצטערת על הדברים שאמרתי לך מוקדם יותר, רק כשקראתי ביומן הבנתי עד כמה טעיתי ואיך היית חסרת אונים. אני חייבת להגיד לך שמהצד זה נראה כאילו היית אשמה, ואת עדיין. היית צריכה לספר.״ אמרתי לה בכנות. היא הנהנה.
״את צודקת. הייתי טיפשה.״ היא הסכימה.
״אבל זה היה נחמד לדעת שהיה לך אכפת ממני, גם הדברים שאמרת בצהריים הוכיחו לי שאכפת לך. תודה על הכל, אנג׳ל. הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות כדי להחזיר לך.״ היא הוסיפה.
״דווקא יש. אני רוצה שתבטיחי לי שלעולם לא תנסי להתאבד שוב. את חזקה יותר ממה שאת חושבת.״ אמרתי לה.
״מבטיחה.״ היא הנהנה.
״עדיין לא הבנתי ממה קיבלתי את המכה.״ אמרתי כבדרך אגב.
״רצית לראות מי בפתח הדלת, ולא ראית לאן הזזת את היד, אז היא פגעה במדף שהיה מעל לראש שלך והוא קרס.״ היא הסבירה. הנהנתי.
הלכתי לכיוון הדלת.
״לאן?״ היא שאלה.
״אני חושבת שאת חייבת לכמה אנשים הסבר.״ אמרתי לה בחיוך והיא הנהנה ומיד באה.
קראנו לכולם, חוץ משון ובלאק שברגעים אלו בטח הלכו מכות, והם התרכזו בסלון של הפנטהאוז.
קנדל התחילה להסביר להם הכל, אבל אני לא הצלחתי להקשיב, רק הנהנתי כדי להראות שאני מבינה ויודעת על מה מדובר, אבל בתוך תוכי דאגתי לשון. השעה הייתה אחת בלילה, ואי אפשר לדעת אם בלאק כרגע מסומם או שיכור. בעצם זה לא משנה, גם אם הוא צלול ועירני הוא מסוגל להרוג.
סימנתי לכולם שאני יוצאת, וחיפשתי אחריהם. סימסתי לשון שיגיד לי איפה הם נמצאים, אבל רגע אחרי ששלחתי אותה נזכרתי שהוא שכח את הטלפון שלו בחדר.
הייתה לי הרגשה שאני יודעת איפה בלאק יכול להיות בשעה כזאת.
נכנסתי למועדון הכי קרוב למלון, לא הייתה בו מוזיקה, רק התקהלו בו המון אנשים סביב שני בנים שהלכו מכות. דחפתי את כולם, ונעמדתי בשורה הראשונה.
אלו הם.
בלאק הצליח להשכיב את שון על הרצפה, שון היה מקופל אך עם הכרה, מנסה ולא מצליח לקום.
בהתחלה רציתי להתערב אבל פחדתי, לא רציתי לתת לבלאק תחושת ניצחון נוספת.
אבל מיד כשהבטתי בשון שוב, כאילו כוחות הגיעו אליי, לא פיזיים אלא נפשיים, אומץ.
״מספיק!״ עמדתי כחוצץ בין שון לבלאק, שון ניצל את הזמן לקום וללחוש לי ״מה את עושה?״ התרגזתי.
״מצילה אותך שון. אין בך כוחות להילחם במפלצת.״ אמרתי מביטה מבט מלא בשנאה ישר בעינייו של בלאק.
הוא התעצבן, וניסה לתת לי בוקס, אבל לא הצליח.
״אם אני בת זה לא אומר שאני פחות חזקה.״ אמרתי לו, מתעלמת מההתקהלות של כל המועדון סביבנו.
שון עדיין לחש לי דברים בתקווה שיגרמו לי לוותר, אבל אני לא רציתי לתת לבלאק את תחושת הניצחון. קנדל נתנה לו אותה, אבל אני לא אתן.
בלאק ניסה לבעוט בי, כשאני התעסקתי בלתת לו מכות בידיים, אבל הוא לא הצליח בגלל ששון, שהיה מאחוריי, משך אותי אחורה. נתתי לבלאק בוקס בעין, אבל המכה שנתן לי מיד אחרי טישטשה אותי לגמרי.
כשהתפקחתי שוב מצאתי את עצמי מאחורי שון, שון חובט בו כמו בשק אגרוף, ובלאק מנסה להתגונן.
אחרי כמה דקות ששון לא הפסיק, בלאק פשוט ברח. שמחתי ששון סוף סוף הוכיח שבלאק סתם רוח וצלצולים, שהוא לא מסוגל באמת לנצח מישהו שלא מפחד ממנו.
הייתי גאה מאוד בשון, שראה בעינייו רק אש ולהבות, הוא הראה לי שהוא פייטר, לא מפחד גם מהביריון הגדול ביותר בתיכון, ושהוא נחוש בדעתו, לא משנה מה נקרה בדרכו, הוא רוצה להביס אותו, אז הוא יביס, בלי משחקים. אך עם הקשיחות הוא נראה ה״צד הטוב״ של הסיפור, למרות שפניו העדינות והגבריות כל כך היו זעופות ונראו גבריות מתמיד באותו רגע, הוא עדיין נראה כמו בחור מתוק שרק רוצה שיעזבו אותו. לא היה קשה להבחין בבנות רבות שהביטו בו, שלא לומר בהו. הבנים במועדון נראו כאילו מנסים להשמיץ אותו, משכנעים אחד את השני שהפייט שהיה כאן כרגע הוא פייט סתמי, ששני הצדדים לא היו חזקים, ושאין סיבה להתקהלות הזאת. רובם המפתיע הביט בי. ידעתי שהגברים במועדון מחולקים לשלושה חלקים, החלק הראשון חושב שאני פייטרית לא קטנה, לא מפחדת, ושלמרות שלא היה לי סיכוי קלוש אפילו לנצח, בכל זאת ניסיתי. החלק השני חושב הפוך, שאני חלשה, שבהתחלה העמדתי פנים שאני חזקה וששום דבר לא ישבור אותי למרות שאני בחורה, אבל חמש שניות לאחר מכן נפלתי על הרצפה. ידעתי שהחלק האחרון, שכולל את רוב גברי המועדון, פשוט בוהים בי כפי שהבנות בהו בשון. הם שיכורים, זה דיי לגיטימי.
הבטתי בשון מעיף מבט אחרון בבלאק שהיה רגע לפני יציאה מהמועדון.
חייכתי. שון מיד הסתובב לראות מה איתי, חיוך עלה על פניו כשראה שההכרה חזרה אליי.
״שון, הצלחת!״ אמרתי לו בשמחה, כשהוא הרים אותי והעמיד אותי אחר כך.
הוא חייך את החיוך המפורסם שלו.
״בואי.״ הוא אמר ולקח את ידי, הולכים בין ההמון המתפזר לכיוון היציאה מהמועדון.
כשהגענו לפנטהאוז כולם, בעיקר שר ודני, הסיטו בנו במבט של ׳אנחנו יודעים בדיוק מה עשיתם׳.
אני גלגלתי עיניים.
אבל שון אמר ״אני יודע בדיוק איזה מבט זה. וזה בדיוק מה שקרה.״ הוא אפילו לא נראה מתבדח, מה שגרם לכולם להביט בי, הם ידעו שאני לא אשקר בנוגע לזה.
החלטתי להתעלם, אבל אחרי דקות אחדות כשזה כבר התחיל לעצבן אמרתי בעצבים ״אל תדאגו, לא קרה כלום.״ ונכנסתי לחדר.
התקלחתי, שטפתי מעליי את כל הזוהמה של כל הערב הארוך הזה, העצב, השמחה, הדאגה, הפחד, האומץ, ההתנצלויות והתודות.
כשיצאתי הלכתי לסלון של הפנטהאוז, כולם היו שם, אכלו פופקורן וראו סרט, אימה לדעתי.
אריק ושון שישבו בספה לזוג נראו משועממים מהסרט, ודיברו ביניהם.
דני שישב בכורסה הרגיע את שר שישבה מעליו, שנראתה מבוהלת מאוד.
קנדל וג׳ס, שחידשו את החברות שלהן, ככל הנראה, צפו בסרט ולפעמים התלוננו שהוא משעמם.
ישבתי ליד קנדל, והשתעממתי.
ואז, כנראה, כולנו נרדמנו.
״בוקר!״ קנדל אמרה לאחר שהבהילה אותנו עם זוג מכסים של סירים.
למה יש לה שני מכסים של סיר בכלל?
כולנו קפצנו, התלוננו על קנדל, וכל אחד הלך לחדר שלו ישנוני ועצבני, כשהוא מתלונן על ההשקמה שקנדל עשתה לנו.
״הכנתי לכם ארוחת בוקר כפיצוי על כל הזמן הזה שהייתי רחוקה אז אל תהיו קטנוניים!״ היא צעקה ברחבי המסדרון.
נשמעו צעקות כמו ״אוף״, ״יואו על הבוקר״, ו״קנדל הזאת..״.
צחקתי. טוב לי שקנדל חזרה לעצמה, ונראה שטוב מאוד גם לה.
״בוקר טוב.״ אמרתי לשון.
״בוקר. אם הוא טוב, לא כל כך. התחיל גרוע.״ הוא התלונן. דחפתי אותו מעט וצחקתי.
״אתם יודעים רק להתלונן!״ הוא צחק.
״ולחשוב שכולם התחילו בגישה שלך, תראי איך שיניתי את כולם אחד אחד. יום יבוא ואת תתלונני ומישהו חדש יגיד לך שאת קטנונית.״
״זה לא יקרה.״ אמרתי בהחלטיות.
״אנחנו עוד נראה.״ הוא אמר בביטחון.
״אתה יודע, בפעם האחרונה שאמרת ׳אנחנו עוד נראה׳ לא ממש ראינו את התוצאות שלהן ציפית.״ אמרתי לו כבדרך אגב.
״תמיד יש פעם ראשונה.״ הוא אמר בחיוך ויצא מהחדר. צחקתי לעצמי מהשטויות שלו.
אחרי כמה דקות יצאתי לסלון של הפנטהאוז, כולם היו שם.
הלכנו לחדר אוכל הקטן שהיה בפנטהאוז, שם קנדל הגישה לנו פנקייקס, וופל בלגי, חביתות, סנדוויצ׳ים, משקאות חמים וקרים, סלטים ודגנים.
״תודה קנדל, היה טעים.״ כולם התחילו להגיד ולהודות לה.
״אז היה שווה לקום בשביל זה?״ היא שאלה בגאווה.
״לא!״ כולם אמרו בעצבנות ביחד. אחר כך צחקנו וקנדל זייפה פרצוף עצוב.
״אז נשארים היום, נכון?״ ג׳ס ווידאה וכולם הנהנו.
״אז אם כבר נשארים, בואו נעשה משהו.״ אריק אמר.
״בריכה?״ שר הציעה, וכולם מיהרו להחליף לבגד ים. אני בחרתי בביקיני אדום- כתום עם פרחים לבנים, זה החמיא לשיערי הבהיר ולעיניי הזהובות.
אספתי את שיערי לגולגול, לקחתי משקפי שמש שחורות ויצאתי בלבוש הזה כשחלוק לבן מעליי.
שון בדיוק יצא מחדר האמבטיה שלנו, עם בגד ים שחור ושרוכים כחולים. שוב נגלה לעיני גופו השרירי והמעוצב.
למזלי לא בהיתי בגופו זמן רב מדי, אחרת זה היה יכול להיות מביך מדי.
״שנצא?״ שאלתי אותו, והוא לקח את ידי, כפי שעשה פעמיים אמש, בבית הקפה וביציאה מהמועדון, ויצאנו מהחדר.
כולם כבר היו בבריכה, היא הייתה בינונית, אך גדולה מכפי שציפיתי שתהיה.
״הנה הזוג הנשוי!״ אריק אמר בהתגרות, ואני גלגלתי עיניים.
״לא זוג, ובטח שלא נשוי.״ שון אמר.
״אז איך אתם מסבירים את זה שהידיים שלכם מוחזקות אחת בשנייה?״ שר הערמומית אמרה.
״אנחנו לא זוג, בסדר?״ אמרתי וניתקתי לאט את ידיינו אחת מהשנייה.
הורדתי את החלוק לאט, חושפת את הבגד ים האדמדם שבחרתי.
בחנתי את הבגדי ים ששאר הבנות בחרו, כולן ביקיני.
קנדל בחרה בבגד ים משובץ בצבע אדום והפסים לבנים, בגד ים בסגנון סקוטי. ג׳ס בחרה בבגד ים עם פסים שחורים ותכולים, ושר בבגד ים צהוב חלק.
ג׳ס ואריק כל הזמן התמזמזו והתבודדו, אז נשארנו רק אני, קנדל, שר, שון ודני.
עשינו תחרויות שחייה, שיחקנו בכל מיני דברים, הטבענו אחד את השני, וכשנמאס לי הלכתי לכיסא השיזוף, הבטתי בשון ודני ששפכו על ג׳ס ואריק מים כל פעם שהתמזמזו. צחקתי.
אחר כך דיברתי עם קנדל ושר שישבו בכיסאות שיזוף לידי, ופתאום הרגשתי שאני לא על הקרקע.
״שון ודני תורידו אותי מהר!״ אמרתי במהירות לפני שהספקתי אפילו לראות מי הרים אותי, ידעתי שזה הם.
״תתפלאי, זה אני ודני. את חושבת על שון שעות נוספות מותק.״ אריק אמר.
הם העיפו אותי לבריכה, אבל נשארתי יבשה.
פתאום ראיתי שאני בידיים של שון.
״דיי, למה אתם מציקים לה?״ הוא אמר, וישר כשפתחתי את פי להודות לו, הוא הטביע אותי.
״שון, שכחת שהטבעתי אותך פעמיים עוד לפני שהכרתי אותך, למרות כל המיתוסים.״ אמרתי לו באיום כשהרמתי את ראשי מהמים.
״השתפרתי בהרבה מאז.״ הוא ענה בהתגרות.
גילגלתי עיניים ושכבתי מעל מזרון ים שחור שהיה שם.
פתאום הרגשתי משקל כבד על המזרון, ושהוא מתחיל לשקוע.
הפעם אלה היו הבנות, שר וקנדל שקפצו על המזרון והטביעו אותי.
״אוף, נמאסתם!״ אמרתי כשהוצאתי את ראשי מהמים, עצבנית.
יצאתי למרפסת של הפנטהאוז, להירגע קצת.
הייתי רטובה לגמרי.
רציתי לחזור לקחת את החלוק שלי, אבל שמעתי אותם מדברים.
״נו, אז שון, מתפתח משהו?״ שר שאלה, הבחורה הזאת לא הולכת סחור סחור, תמיד ניגשת ישר ולעניין.
״היא אחלה בחורה.״ שון ענה. הם מדברים עליי.
״אתה יודע שלא לזה התכוונתי. משהו רומנטי, אתה אוהב אותה?״ שר שאלה שוב.
״לא יודע.״ הוא ענה, לא מתוך ביישנות, נדמה היה שהוא באמת לא יודע.
״אתה נמשך אליה?״ דני שאל.
״אין לי מושג, תרדו ממני.״ הוא ענה עצבני.
״היא בחורה מדהימה, שון. אתה רוצה שיהיה ביניכם קשר רומנטי?״ ג׳ס שאלה.
״תעזבו אותי כבר עלוקות!״ הפעם הוא באמת התעצבן עליהם.
״לך, תראה מה איתה. אתה צריך לעשות משהו כדי שיהיה ביניכם משהו, לא סתם לחכות שהיא תפנה אליך.״ אריק אמר.
ידעתי שהם בסופו של דבר ישכנעו אותו לבוא אליי, אז חזרתי למרפסת, כאילו לא שמעתי מה שהם אמרו.
שמעתי צעדים שמתקרבים אליי. צדקתי, הוא השתכנע בסוף.
הוא הגיע והדליק סיגריה.
״למה את כאן?״ הוא שאל.
״כי הם קרציות, זה למה.״ עניתי בקצרה, עצבנית.
״למה אתה כאן?״ שאלתי, רציתי לראות איזה שקר הוא ימצוץ מהאצבע.
״הם הכריחו אותי, הם חושבים שיש בינינו משהו.״ הוא ענה, התפלאתי מאוד מהכנות שלו, שהוא לא שיקר לי כדי להימנע מהמבוכה.
״אם הם הכריחו אותך נראה לי שהיית אמור להאכיל אותי באיזה שקר עכשיו, שאכפת לך ממני או שטות אחרת.״ אמרתי, שוב, בודקת עד כמה הוא כן (כנה).
״כי אני לא רוצה לשקר לך. זאת אומרת, כן אכפת לי ממך, אבל לא באתי מהסיבה הזאת.״ הוא ענה. קמתי מהכיסא ונעמדתי לידו, נשענת על גדר המרפסת השקופה, כפי שנעמדנו אתמול בערב.
״אני אוהבת את זה.״ אמרתי.
״כל אחד אוהב את זה.״ הוא אמר בהכללה.
״לא בהכרח. אחותי הגדולה הייתה מעדיפה שחבר שלה יגיד לה שהוא בא כי אכפת לו.״ אמרתי, נזהרת עם פיסת המידע המזערית שנתתי לו על חיי.
״אבל אני לא חבר, אני ידיד. יש הבדל גדול.״ הוא אמר.
״לא יודעת.״ עניתי. הרגשתי עיניים צופות בנו, רגע לפני ששמעתי צעדים מתקרבים, ועצירה מבעד לקיר הסמוך לדלת העשויה זכוכית. רציתי לשחק קצת.
התקרבתי לשון.
״תזרום״ לחשתי לאוזנו, הוא הנהנן קלות, הבין שצופים בנו. לאחר מכן נישקתי קלות ללחיו, כדי שיראה כאילו התקרבתי בשביל זה.
״אז העיניים מאבא שלך?״ שאלתי אותו, כדי לוודא שמה שאמר, יותר נכון לא אמר, מקודם הוא נכון. התחלתי את ההצגה.
״כן, הוא בחור יפה. אני מאוד דומה לו.״ אמר לי, מאשר את מה שאמרתי מקודם, הוא השתמש בקול צרוד ופלרטטן.
״אני רואה שהוא היה בחור יפה.״ אמרתי גם אני בקול פלרטטן, מצחקקת מעט בנימה גם היא, פלרטטנית.
״גם אני רואה.״ הוא אמר צוחק. השיחה נראיתה כל כך טבעית רק עם מעט פלרטטנות. אם הייתי צופה מהצד לא הייתי מנחשת שזאת הצגה.
״אתה כל כך אוהב להחמיא לעצמך, אתה אף פעם לא מחמיא לי.״ אמרתי, מעבירה יד בשערו השחור.
״שקרנית, אני כל הזמן אומר כמה את מושלמת, מאז שהפכנו לזוג אני לא מפסיק להגיד את זה, גם בלב.״ הוא אמר וכרך את ידו סביב מותני. הנחתי את ידיי סביב עורפו והצמדתי את ראשיינו, אחד כנגד השני. הרגשתי עיניים נפערות שמציצות מבעד לחלון השקוף, ויכולתי לשמוע שאחד מהם לא יכל להחזיק את עצמו יותר וניסה להתקרב, אבל מישהו אחר אחז בו ומנע ממנו לעשות את זה. הם אוכלים את השקר כמו סוכרייה.
״גם אני חושבת עלייך כל הזמן, אני אוהבת אותך.״ אמרתי בלחש אבל עם זאת בקול גבוה בכדי שהם ישמעו. חייכתי חיוך קטן, הוא גם חייך לי. בינינו זה היה סימן שזה עובד, רצינו לצחוק.
״אהבת חיי.״ הוא אמר. הרגשתי שעוד שנייה הם מתפרצים על איך שלא סיפרנו להם, ולמה הסתרנו את זה. אז החלטתי לחתוך את זה כאן.
״אתה לא מבין, כשאני איתך אני כמעט ולא מרגישה שצופים בנו כשאנחנו משחקים אותה זוג.״ אמרתי, כמעט צעקתי, ואני ושון ישר הסתובבנו אליהם, הם היו בשוק, ואני ושון רק צחקנו.
״אני לא מאמין איך עבדתם עליינו. ואני עוד יותר לא מאמין איך עליתם עליינו.״ אריק אמר לאחר מכן, כשישבנו כולם בסלון.
״לא היה קשה, שמענו את הצעדים וראינו חצאי פנים שמציצות מעבר לדלת השקופה של המרפסת.״ שון ענה.
״זה ילמד אתכם להבא שני דברים. א׳, לא לצותת לאנשים, ובמיוחד בשיחות אישיות, וב׳, שאני ושון לא מאוהבים. פשוט לא.״ אמרתי.
״לגבי הדבר השני אנחנו עוד נוכיח אחרת.״ שר אמרה במבט זומם, כאילו יש לה תכנית במוחה הקרימינלי.
״יש תכנית?״ דני שאל, ישיר.
״יש.״ היא ענתה, מכווצת עיניים ומהנהנת. היא קצת הלחיצה אותי.
גלגלתי עיניים.
״זה כבר נהיה מציק. עוד מעט עוד תבדקו אותנו בפוליגרף.״ שון אמר, רציני.
״יפה שון, אנחנו נשקול את זה.״ קנדל ענתה, נכנסת בחזרה לעיניינים דיי מהר.
״אני לא מאוהבת בשון והוא לא בי. בזה סיימנו את הנושא.״ אמרתי מחוסרת כוחות.
״אם לא היית אוהבת אותו, לא היית נשארת בחדר איתו כשיש לך חדר פנוי לחלוק עם קנדל.״ אמרה ג׳ס, בטון של ׳עליתי עלייך׳.
״אני מתייחסת לשון ולקנדל אותו דבר. אף אחד מהם לא חשוב לי יותר מהשני!״ אמרתי מתגוננת, יודעת שהם ״יוכיחו״ דבר אחר כל פעם מחדש.
״אז למה זה נראה כל כך אמיתי?״ דני שאל, גם הוא באותו הטון של ג׳ס, עם חיוך מנצח.
״אוי תעשה לי טובה.״ שון אמר, יוצא לעשן סיגריה.
כולם הביטו בי כאילו ציפו שאעשה משהו.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״מה מה? יש לך הזדמנות לדבר איתו בפרטיות.״ אמרה שר בדומה לשיחה שהם עשו לשון.
״א׳, אין לי מה להגיד לו, כמו שאין לי מה להגיד לך. וב׳, השיחה ה״פרטית״ הקודמת לא הייתה פרטית בכלל. וגם אז הייתה לנו הזדמנות לדבר לבד.״ אמרתי, נותנת להם רמז שאני יודעת הכל.
״מה זה אומר?״ קנדל שאלה, ומבטם היה שואל, לא מבין.
״שמעתי אתכם לפני שהוא התקדם למרפסת.״ עניתי להם מחוסרת כוחות, עייפה ועצבנית מעט.
הם רוצים שיקרה משהו ביני לבין שון, אבל כלום לא קורה, אין רגשות מעבר לידידים מאוד טובים, ואין גם רצון שיתפתח משהו, לשנינו דיי טוב המצב, שנינו רוצים להישאר ידידים בלבד.
אז אם שנינו רוצים להישאר ככה, למה לוחצים עלינו כל כך, ולמה הייתה לי תחושה מוזרה כששיחקנו, שזה לא היה משחק בלבד?