Let me go- פרק 21

פרק 21-
נקודת המבט של אנג׳ל-
״מה אתם מפגרים?״ צרחתי וקמתי במהירות שנייה לאחר שהמים הקרים נגעו בי. בגלל כל המחשבות לא ייחסתי חשיבות לשון ודני שהתקרבו אליי עם דלי מלא במים קרים.
הם צחקו.
לא חשבתי פעמיים ודחפתי את שר, שהייתה לבושה לגמרי, לתוך הים.
״יואו אנג׳ל! את תשלמי על זה!״ היא איימה עלי, כל בגדייה רטובים.
״אז מי הבא בתור?״ שאלתי והנחתי יד על המותן. דני גלגל עיניים.
״טוב, אני הולך לישון קצת״ שון אמר והלך למיטת שיזוף.
כולנו הסתכלנו אחד על השני, חשבנו על אותו דבר.
התחלנו לחפור בור עמוק מאוד, וכשסיימנו, אנחנו, הבנות, ואריק, חיכינו ליד הבור. דניאל הלך להביא את שון מהמיטת שיזוף.
כשהוא הגיע כששון והמיטה בידיו, הוא הניח את שון באיטיות בבור. הוא עדיין היה רדום.
כולנו התחלנו לכסות את הבור, ושנייה לפני ששהוא היה מכוסה לגמרי פרט לפתח של הפרצוף, הרגשתי יד שדוחפת גם אותי לבור, לצד שון הרדום, ולפני שהספקתי להבין מה קורה אני ושון היינו מכוסים לגמרי חוץ משני פתחים לראשים שלנו. כולם צחקו, וכשנמאס להם חלקם הלכו למיטות שיזוף וחלקם נכנסו לים.
איך שנאתי אותם באותו הרגע.
הערתי את שון, שלא הבין מה קורה כאן בכלל, וכשהסברתי לו הבעת פניו הייתה כשלי, עצבנית.
״זה אפילו לא נוח. אני פאקינג עומד בתוך החול.״ הוא התלונן.
״אתה חושב שלי זה יותר נוח? אני הייתי אמורה להיות איתם בכלל, הם דחפו אותי.״ אמרתי והוא צחק.
״אכלת את הדייסה ש..״ הוא התחיל להגיד, אבל אז ראינו את דני ושר באים.
״טוב, אז חשבנו שאתם רעבים.״ שר אמרה ושניהם הוציאו בננות. אולי הם לא כאלה רעים כמו שחשבתי.
אחרי שהם קילפו לנו את הבננות, שר הכניסה לי את הבננה לתוך הפה. לפתע הרגשתי כאב נוראי.
שיט, הבננה לרוחב.
ניסיתי לצעוק עליהם, אבל הצלחתי להוציא כמה קולות מוזרים שלא היה ניתן להבין.
שמתי לב שגם שון היה באותו המצב.
ועוד חשבתי שהם לא רעים. טיפשה שכמותי.
ניסיתי לנשוך את הבננה, או לנסות להוציא את הידיים מהבור, אבל כל הניסיונות כשלו.
ראיתי שגם שון ניסה, ואיכשהו הוא הצליח.
״תירקי אותה״ הוא הורה לי.
ניסיתי, לא הלך.
שון בינתיים ניסה לשחרר אותנו מהבור.
ככל שניסיתי למעוך או לחתוך את הבננה, כך הכאב גבר. הייתי חסרת אונים.
״את רוצה שאני אוציא את הבננה בעזרת הפה שלי?״ שון אמר, מנסה להצחיק אותי.
הנדתי בראשי, אפילו לצחוק לא יכולתי.
איכשהו הבננה החליקה לי מהפה, אחרי מיליון ואחת ניסיונות. הרגשתי את הכאב בלחיים שלי, הלסת והחניכיים.
״איזה הקלה״ אמרתי בחיוך.
פתאום ראיתי את כולם באים אלינו, התחלתי ישר להילחץ. מי יודע אם הם יבואו עם איזה אבטיח או קוקוס עכשיו.
״החלטנו לתת לכם לצאת.״ אריק אמר, אני דיי בטוחה שאם הוא וג׳ס לא היו, דני ושר היו משאירים אותנו שם עוד כמה שעות.
הבטתי בשון אוטומטית. הנהנו אחד לשנייה. יש לנו תוכנית.
דני פתח את הבור מעט, ושנינו יצאנו.
ידעתי שזה הזמן.
דחפתי את הבנות ושון את הבנים, בשנייה שסיימנו סגרנו את הבור טוב טוב.
מסכנים, הם ארבעה בבור של שניים.
אני ושון צחקנו וידענו מה לעשות, הבאנו את הצלחת אוכל.
הוצאתי חתיכת אננס.
״שרלוט, את בטח רעבה מכל המאמץ הזה, נכון?״ שאלתי, וברגע שהיא פתחה את פיה להגיד ׳לא׳, דחפתי לה את החתיכה לפה. היא החמיצה פנים, שר שונאת אננס.
ראיתי שדני גם סובל מהקיווי ששון הכניס לו לפה.
פתחתי את שקית החטיפים, והתחלתי להאכיל את אריק וג׳ס לפי רצונם. זה הרג את דני ושר.
אחר כך נמאס לנו להאכיל אנשים, אז אני ושון השארנו אותם שם, כשהם לכודים וכשבתוך פיהם של דני ושר יש פירות שהם מתעבים.
אחרי שעתיים שהיינו בים, נחנו, השתזפנו,ונהנינו, חזרנו לראות מה איתם.
ראיתי את כולם ישנים, כאשר דני ושר ישנים עם פיות פתוחים מלאים באננס וקיווי.
צילמתי אותם בטלפון של שון.
הערנו אתם, הוצאנו אותם מהבור, וכשכבר היינו בדרך חזרה למלון, הייתה שקיעה יפהפיה.
חיכיתי לשון שיתקלח, ובדרך רציתי לראות מה עם קנדל, אם היא עדיין בבית. בכל זאת, אני לא יכולה לשכוח איך הייתי קרובה אליה.
דפקתי בדלת חדרם, השלט ׳נא לא להפריע׳ כבר לא היה שם.
בלאק פתח לי, נכנסתי בלי לשאול אותו אפילו.
״קנדל?״ קראתי בשמה, היא ענתה לי.
נכנסתי למרפסת שלהם, משם נשמע קולה.
״מה שלומך אנג׳י?״ היא שאלה בחיוך.
זאת שאלה שמראה ריחוק, שמראה שיש דיסטנס גדול בין השואל לנשאל.
״צריך לדבר.״ אמרתי לה, והחיוך נמחק והפך להבעת פנים עצובה.
יצאנו מהחדר, אפילו לא שלחתי לבלאק מבט.
הלכנו למרפסת הענקית של הסוויטה, ישבנו שם.
״על מה רצית לדבר?״ היא שאלה בחיוך, כאילו לא יודעת על מה.
״את יודעת בדיוק על מה קנדל. על הריחוק שלך, ההתדרדרות, מה קורה כאן?״
״אנג׳י, זה לא עניינך. זה החלטות שעשיתי כדי להפוך את חיי לטובים יותר.״ היא ענתה. טובים יותר? גיחכתי.
״טובים יותר. כן, טובים. את מודעת לזה שאת פשוט מנותקת מהסביבה?״ אמרתי לה כבדרך אגב.
״אנג׳י, זה לא עניינך.״ היא אמרה זאת שוב.
״זה כן! זה ענייני כשחברה שכל כך אהבתי הפכה לזרה! איפה קנדל שאני מכירה? איפה קנדל השקולה, המצחיקה, המבינה, האוהבת, התומכת, החכמה? אני יודעת, היא עסוקה בפירסינגים וקעקועים ובהתבודדויות, בלדרדר את עצמה בעזרת אלכוהול, סמים, וסיגריות. זה מה שאת רוצה להיות? ילדת רחוב?״ הטחתי בה הכל, כל מה שחשבתי עליה אמרתי. דאגתי להדגיש את המילים ׳ילדת רחוב׳, כדי להדגיש את השינוי.
היא רק הרכינה את ראשה ושתקה.
״את כל כך עסוקה רק בעצמך ובו, שלא שמת לב בכלל שג׳וש מאוהב בך, בגללך הוא עזב.״ בשלב זה היא התחילה לבכות.
״למה? כי את רק דאגת לעצמך, לא לאף אחד אחר! ונכון, נתת לי המון כסף לבגדים, אבל הייתי מעדיפה ללבוש סחבות אבל שהחברה שלי תעמוד לצידי, תתמוך בי ותיתמך בעזרתי. התרחקת מכולם. את יודעת, כשאנחנו אומרים ׳כולם׳, זה ממזמן כבר הפסיק לכלול אותך. שלא נדבר על זה שמעולם זה לא הכליל אותו. אני לא רוצה להכיר בכלל את קנדל החדשה, אבל לעומת זאת אהבתי את הישנה מאוד. כשהישנה תחזור, תקראי לי. טוב?״ אמרתי במין שאלה כזאת, שאלה שאני יודעת שמהבהבת לקנדל בראש, שהיא עוד תחשוב עליה. הבטתי החוצה, ראיתי את כולם כולל בלאק מביטים בנו מחוץ לדלת המרפסת השקופה.
יצאתי, לא עניין אותי כבר.
״ואתם. איך אתם קוראים לעצמכם חברים בכלל? חברים היו צריכים לומר את האמת מזמן, ולא לתת לה להיגרר ככה. כמו שאתם הייתם מצפים שהיא תגיד משהו אם המצב היה ההפך, ככה אתם אמורים לעשות! ההתעלמות שלכם פשוט הייתה בלתי אפשרית במקרה הזה. תתביישו לכם.״ אמרתי לשון, דני, אריק, ג׳ס ושר.
״ואתה, מאז שאתה הגעת כל הצרות הופיעו. אם אתה אוהב אותה, למה אתה נותן לה להיגרר אחרייך ככה? אתה פשוט מפלצת!״ אמרתי לו בלי בושה וכולם היו מופתעים, מפחדים מהתגובה של ה׳בריון של הבית ספר׳.
נכנסתי לחדר שלי במהירות, בוכה. אני אפילו לא יודעת למה בכיתי.
״אנג׳ל״ שמעתי את הקול של שון דופק בדלת החדר שלנו. כשהדלת נפתחה כבר נכנסתי למקלחת.
כשיצאתי עוד בכיתי. הכי מתסכל היה שקנדל לא הייתה מודעת להיגררות שלה. היא חשבה שההחלטות שעשתה בזמן האחרון היו חיוביות ונכונות.
ראיתי את שון, הוא הביט בי במבט מרחם.
״אנג׳י..״ הוא התחיל להגיד אבל עצרתי אותו, ״אני לא צריכה את הרחמים שלך.״
״אני יודע.״ הוא ענה בבטחון, והמבט המרחם הפך למבט חמים, דואג.
״אז למה אתה מביט בי במבט של ׳איזה מסכנה׳?״ שאלתי, עצבנית מתמיד.
״זה לא מבט של ׳איזה מסכנה׳. זה מבט של ׳איזה גיבורה׳.״ הוא אמר. הבטתי בו במבט מתפלא.
״אני לא גיבורה, פשוט אני היחידה שהיה לה את האומץ לומר את כל האמת. שהיה אכפת לה ממישהי שבעבר הייתה חברה.״ אמרתי וישבתי על המיטה, לידו.
״ראית? היא אפילו לא שמה לב שג׳וש עזב בגללה.״ אמרתי בקול חנוק מדמעות.
״עזבי את זה, זה לא שווה את זה.״ הוא אמר בקול מרגיע, מחבק אותי.
״היא חושבת שזה טוב בשבילה.״ המשכתי.
״אני יודע, שמעתי.״ הוא אמר.
שתקנו, הוא מלטף את גבי, מרגיע אותי.
״אתה חושב שזאת הייתה טעות להגיד את זה?״ שאלתי אותו כשכבר הייתי רגועה, כשראשי היה מונח על כתפו, ושידו כרוכה סביב מותני.
״לא. זה הגיע, לכולם. גם לי, אני מודה. הייתי טיפש.״ הוא אמר.
״האם שמעתי את שון מודה בטעותו?״ אמרתי בגיחוך.
״אל תהרסי את הרגע, לא רבנו כבר חצי שעה.״ אמר. גילגלתי עיניים וחייכתי.
״בואי, צריך ללכת לחדר אוכל.״ הוא אחז בידי, משך אותי לכיוון היציאה.
״לא.״ עניתי לו בקצרה, הוא הבין.
״טוב.״ הוא אמר וישב על ספה.
״תלך!״ אמרתי לו, לא רציתי לגרום לו לפספס ארוחת ערב בגללי.
״אני אשאר כאן איתך.״ הוא אמר לי, ואני פשוט חייכתי חיוך ענקי כמו ילדה בת שלוש שקיבלה סוכרייה. לא הייתי רגילה שמישהו עושה לי מין מחווות קטנות, מבטל תוכניות רק בגללי, כדי להיות איתי.
נשקתי לו על הלחי.
״טעיתי לגבייך, בלי שום ספק.״ אמרתי לו.
הוא חייך אלי.
״אז מה את רוצה לעשות?״ שאל, שובר את השתיקה שארכה כמה דקות בודדות שרק חייכנו אחד אל השניייה.
״אתה רוצה לעשות טיול קטן?״ הצעתי, והוא הנהן בקצרה.
יצאנו, היה מזג אויר נעים, הרוח החזקה שנשבה הייתה קרירה מעט.
״נעים.״ אמרתי.
״בלונדון קר מדי לטעמי.״ הוא ענה, הנהנתי לאות הסכמה.
״את רעבה?״ הוא שאל.
״האמת שכן״.
״גם אני. מסעדה?״ הוא הציע, ואני הנהנתי.
טיילנו ברחוב, עד שמצאנו מין בית קפה, שזה היה נראה המקום המתאים ביותר כרגע, לא רק לנו, אלא גם לאנשים רבים, שגרמו לתור ענקי מחוץ למקום ולעומס.
״ שולחן לשניים.״ שון אמר למארחת הג׳ינג׳ית שעברה לאורך התור כדי לוודא כמה שולחנות דרושים, וכדי קצת להעביר את זמנם ולהסיח את דעתם מההמתנה הארוכה.
״דייט?״ שאלה, ומיד אני ושון ענינו, ״לא!״.
היא רק צחקה ועברה לזוג מאחוריינו.
אוף! למה לכולם נראה שאנחנו יותר מסתם ידידים?
זה היה מביך. לא ידעתי מה להגיד לשון, כי גם הוא היה מובך, אז פשוט שתקנו לכל אורך התור.
״טוב אז תורכם, ׳לא בדייט׳. השולחן הוא הרביעי מימין.״ הג׳ינג׳ית אמרה בחיוך.
שוב אני ושון נותרנו מובכים, אבל הפעם שון קטע את המבוכה ״בואי.״ הוא לקח את ידי והוביל אותי לשולחן.
פתאום קלטתי, אני ושון בדייט לא מתוכנן. אוי לא. לא ידעתי מה להגיד, הייתה לי מין הרגשה שגם הוא קלט את זה עכשיו, כאילו יש לו חרטה שהציע את זה, ושהיה עדיף שננשנש קצת בחדר.
המלצר התעכב בגלל העומס, אבל זה לא מה שעניין אותי כרגע. רציתי לוודא ששון יודע שזה לא דייט או משהו, ושאין לו רגשות, אז כשבאיזשהו שלב זה נמאס לי, החלטתי להגיד לו את זה, עדיף להבהיר את העניינים לפני שמשהו קורה, גם אם מהצד השני יש דיעה אחרת.
״שון, זה לא..?״
״לא, אל תדאגי.״ הוא אמר ישר, ואז נרגעתי.
המלצר בדיוק הגיע, הגיש לנו את התפריט והלך כשנתנו לו את ההזמנות- אני הזמנתי עוגת שוקולד חמה עם אייס קפה, ושון וופל בלגי ושוקו קר.
״לאן נלך מחר?״ שאלתי אותו, הוא מכיר את המקום, אז החלטנו לתת לו לקבוע לאיזה מקומות כדאי ללכת.
״אני חושב שנישאר קצת בסוויטה, דיי הספיק לי הטיול שעשינו היום." ואז נזכרתי כשכולם הכניסו אותנו לחול. צחקתי, ושון יחד איתי.
״לדעתי, הם סבלו יותר.״ אמרתי.
״לא נורא זה הגיע להם.״ הוא אמר, ושתקנו, אך הבית קפה היה רועש.
״אתה חושב שעשיתי טעות כשאמרתי להם את זה? או לקנדל?״ שאלתי.
״לא. וגם מה שאמרת לבלאק הזה, לא היה טעות. לפחות את לא צבועה כמו כולם, לא צבועה כמוני.״
״אני עדיין לא הבנתי מי זה בלאק, למה כולם מפחדים ממנו, ומה השם שלו.״ אמרתי לפתע.
״בלאק זה כינוי, אבל אף אחד לא באמת יודע מה השם שלו. כולם מפחדים ממנו בגלל הקול המאיים שלו, בגלל החזות המפחידה שלו.״
״כשאתה אומר כולם, אתה מתכוון גם אליי?״
״בכלל לא. להפך, לדעתי הוא זה שהרגיש מאויים ממך.״ הוא אמר, וכמה רגעים לאחר מכן המלצר הגיש לנו את הדברים שהזמנו.
״את אוהבת את העבודה הזאת?״ הוא שאל אותי לאחר שתיקה קצרה.
״כן. היא לא קשה מאוד אבל גם לא קלה כמו שהיא נראית. האנשים שם טובים.״ עניתי.
״כן, אני אוהב את ארני מאוד. הוא אבהי מאוד.״ הוא הסכים.
״האמת שדיי התפלאתי שהוא הציע לי את העבודה הזאת. אני לא יפה כמו כריסטי, לדוגמה.״
״אם הוא בחר אותך, כנראה שיש לזה סיבה. לא סתם הוא יבחר בחורה לייצג חברה בינלאומית.״
״לא יודעת. יש יותר יפות ממני. למשל שר, ג׳ס וקנדל. הן מהממות.״
״אני לא יכול להגיד שמישהו יותר חתיך ממני.״ הוא אמר בחיוך גאה. נתתי לו מכה בכתף.
״ואתה גם מאוד צנוע.״ אמרתי והוא גיחך.
״שמעתי שלושה שבועות יש גם תצוגת אופנה, ואם הפריטים יצליחו אנחנו נטוס לתצוגת אופנה בברלין. אז מיד כשנחזור יהיו לנו המון חזרות ומדידות.״ הוא אמר ואני הופתעתי.
״אלה הולכים להיות שלושה שבועות ארוכים ביותר.״ אמרתי, והוא רק הנהן.
כשסיימנו לאכול, קראנו למלצר ושילמנו לו. בדרך ליציאה מהבית קפה, פגשנו בג׳ינג׳ית שוב.
״אז איך היה ב׳לא דייט׳ שלכם?״ היא אמרה והתקרבה קצת לשון בלי לחכות לתשובה.
״תגיד, חתיך..״ היא התחילה להגיד כשכף ידה נגעה בחזהו, וגבה מופנה אליי.
צחקתי מהמבט של שון, מבט שביקש איזשהו חילוץ מהמצב. היא מתחילה איתו, והוא לא מעוניין.
״יפריע לך אם אני אצא עם הדייט שלך?״ היא לחשה, אבל בכל זאת יכולתי לשמוע אותה. היא התקרבה אליי, אוי לא.
מיד המבטים שלי ושל שון התחלפו, רק שהפעם צחוקו התגבר, והפנים שלי היו יותר לחוצות.
היא התקרבה לנשק אותי תוך כדי שאני מתרחקת.
שון קלט שהיא רצינית, ועצר את צחוקו.
הוא פשוט לקח את ידי, ושנינו התרחקנו.
״ואו, איזה מזל.״ אמרתי בהקלה, והסתובבתי אחורה.
אוי לא, היא מתקרבת בכל זאת.
אני ושון רצנו לכיוון המלון, הופתענו כל רגע מחדש שהיא עדיין רצה אחרינו, בטח שיכורה.
נכנסנו למלון, שלושתנו, כשרק מטר מפריד בינינו לבינה. נכנסנו למסדרון, כששלושתינו רצים כמו משוגעים. למזלנו הסוויטה הייתה פתוחה, כנראה מישהו נכנס לקחת משהו ויצא בלי לסגור. ישר נכנסנו וסגרנו את הדלת, כשהג׳ינג׳ית נותרה בחוץ.
נשענו על הדלת, מתנשפים מהספרינט שעשינו.
״זה היה קרוב.״ אמרתי.
פתאום שנינו צחקנו, תהינו אם העולם משוגע או שזה רק אנחנו.
כשנרגענו שון הלך למרפסת של הסוויטה, לעשן. אני רק נשענתי על המעקה של המרפסת, מביטה בנוף שנשקף מול עיניי, למרות שהיה חושך.
הוא רק ישב בספה.
״איזה יופי כאן.״ מלמלתי, נפעמת מהיופי. אנגליה גם יפה, אבל אין בה נוף כל כך מדהים.
״אני רגיל לזה. חייתי כאן שנתיים, אז אני לא כל כך מתלהב. כשבאתי לכאן בהתחלה נדהמתי כמוך.״ הוא אמר, עומד לידי קרוב למעקה.
״איפה גרת?״ שאלתי, והוא הצביע על אזור קטן, שהיה עם בתים פרטיים שנראו יוקרתיים, מין כפר כזה רק של עשירים.
״ואו.״ מלמלתי.
״זה לא כמו שזה נראה. חייתי במין בית קטן עם איזה שני חדרים מתחת לאדמה. זה עדיין נחשב בית שלי. לא מכרתי אותו.״ הוא גיחך.
״אם תרצי אני יכול להראות לך אותו, אבל אני מזהיר אותך, יש ריח של טחב, כבר שנתיים לא הייתי שם.״ גיחכתי. אם הוא רק היה מריח את הבקתת עץ שגרתי בה, הוא היה מזדעזע.
״זה בסדר, תאמין לי שהכרתי מקומות מסריחים בהרבה.״ אמרתי והוא צחק.
עמדנו מול הנוף איזה רבע שעה, עד שנמאס לי, הלכתי לחדר שלנו ללבוש פיג׳מה, אבל עדיין נשארתי ערה.
אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל נכנסתי לחדר של בלאק וקנדל. כאילו משהו גרר אותי לתוך היומן האישי של קנדל, אני לא יודעת למה, אבל מצאתי את עצמי אוחזת ביומן, מתלבטת אם לפתוח אותו או לא. מצד אחד, זאת חדירה חד משמעית לפרטיות, אבל מצד שני לא סתם באתי לכאן, נכנסתי דווקא לחדר שלהם ואחזתי דווקא ביומן.
פתחתי אותו אחרי התלבטות קשה.
התחלתי לקרוא מעט. נוכחתי לדעת שהיומן הזה התחיל לפני שנה בדיוק, אולי היה לה יומן אחר לפני כן.
בשמונת החודשים הראשונים קראתי ברפרוף, לא היה משהו מעניין מאוד, חוץ מהדברים שהיא סיפרה לי. בחודש התשיעי ליומן, היה תיאור של מפגש עם בחור.
***
יומני היקר,
אתה לא מאמין!
פגשתי היום מישהו ממש חתיך, אתה לא מבין אפילו עד כמה!
אני לא אתאר את המראה שלו, כי זה שטחי מדי.
אבל הוא כזה מין באד בוי, אני לא רגילה להתאהב בבנים רעים מאז ג׳וש, אבל פשוט התאהבתי!
כולם מפחדים ממנו אבל מבפנים הוא כמו ממתק גומי, רך, מתוק, ותמיד מגיע בצורה יפה.
אני מתה לדעת את השם שלו, אז בינתיים יומן, לילה טוב!״
***
ואו! פערתי את פי.
זה היה היום בו היא פגשה את בלאק.
אבל המשפט שהדהד בראשי היה ׳אני לא רגילה להתאהב בבנים רעים מאז ג׳וש׳.
היא אהבה את ג׳וש? הם היו ביחד? מה קורה כאן?
דפדפתי עוד, במהלך החודש ההוא היא רק כתבה על כמה בלאק נהדר, איך שהם מסתדרים טוב, ואיך הם מתחילים להתקרב, להכיר אחד את השני.
חודש לאחר מכן, החודש ה11 לתחילת היומן, זה היה החודש בו אני הצטרפתי.
בין היתר היה תיאור שלי, היא חשבה שאני מאוד יפה ומתאימה לשון באופן מושלם, שאני חייכנית, מצחיקה, ושהיא חושבת שאנחנו נהיה החברות הכי טובות.
נתקלתי בדף נוסף שתפס את עיניי.

***
יומן, אני כל כך צריכה אותך עכשיו..
לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל בלאק
איים עליי היום שאם אני רק אעז לסרב לו לכל דבר, אפילו קטן, הוא פשוט יחטיף לי.
פשוט ישבנו בפארק כרגיל, עד שהוא נישק אותי, ואני התנתקתי. אז הוא הרביץ לי, זה כל כך פשוט אבל זה גם נורא מסובך.
ברגע זה אני בוכה, אני בחוץ, וקר לי.
אני כזאת טיפשה, איך יכולתי להתעלם מזה שג׳וש עדיין אוהב אותי, ולהיות עם מישהו שרוצה אותי כדי שהתדמית שלו תשתנה? אני מקווה מאוד שבלאק לא יבקש לבוא אליי יום אחד, כי אם ג׳וש יראה אותו, הוא ישבר.
יומן, אני כל כך צריכה מישהו עכשיו, אם רק היית יכול..
***
אז הוא מאיים עלייה! ידעתי שמשהו כאן מוזר. בגלל זה כולם מזהירים אחד את השני ממנו.
דפדפתי עוד, יש כאן הרבה מידע שיכול לעזור לי.
כל הדפים הבאים היו עסוקים בבלאק, תיאורים מזעזעים של איומים שאמר לה, מכות שהחטיף לה כשסירבה, ועוד. היומן שלה עם הזמן כבר הפך ל׳חבר לסבל׳, רוב הדברים שהיא תיארה בו בחודשים האחרונים היו דברים שסבלה מהם.
היא גם נהגה לכתוב בקצרה מאוד, לעולם לא הייתה נכנסת לפרטי פרטים, אלא רק את האיומים והמכות, הרגשות שהיו לה, וזהו. זה מה שגרם לי להבין שהיא חושבת רק על זה כל היום.
זאת באמת הייתה תקופה שהשינוי בקנדל היה מאוד גדול, כשהיא לא הפסיקה לשנות את ההתנהגות, ובעיקר את המראה החיצוני.
נתקלתי בדף נוסף, שהבהיר כמעט הכל.

***
יומן,
נמאס לי לחיות!
היום היה היום הולדת שלי ושל ג׳ס.
בבוקר היו הכנות, ובערב המסיבה.
כשהיא התחילה, התחלתי לשתות ולרקוד. לא התנתקתי מבלאק לדקה, כמתוכנן.
ראיתי שג׳וש נועץ בי ובבלאק מבטים כל הערב, ובסופו קרה הדבר הנורא מכל, הוא הודיע רשמית שהוא עוזב.
כל כך רציתי לבוא לחבק ולנשק אותו, אבל פשוט לא יכולתי. ידעתי שאם אעשה את זה, בלאק יתן לי מכות רצח.
אז עכשיו פשוט בא לי למות, אני קורסת. איך עכשיו אני אמורה להמשיך להעמיד פנים שבלאק הוא אהוב ליבי?
לילה, יומן.
***
זה היה היום שג׳וש עזב. היא כן אהבה אותו למרות מה שהוא חשב.
אני ניסיתי לנחם אותו, שיקרתי לו, אבל בעצם למרות שלא היה סיכוי שאני צודקת, בכל זאת אני כן.
בימים לאחר מכן לא היה משהו חדש, בעיקר עצבות, והתדרדרות במצבה הנפשי של קנדל, שלא נראיתה עצובה כלל מבחוץ.
היא תיארה את הריחוק בינה לבינינו, שגדל עם הזמן.
לפני כמה ימים, היא כתבה על הנסיעה, היא לא רוצה לנסוע רק מהסיבה שבלאק שם. אבל בלאק ציווה עליה לנסוע איתו ואיתנו, אז היא הייתה מוכרחה.
מה שהיא כתבה היום היה הכי מצמרר. מוזר שהיא כתבה את זה באמצע היום, אבל שיהיה.

***
יומן,
קמתי היום לעוד בוקר של סיוט.
אבל היום הסיוט ייגמר.
קמתי מהמיטה, עייפה עדיין מאתמול. לא היה אתמול בלילה שום דבר מעניין, אבל בכל זאת רק להיות קרובה אליו עושה לי רע.
ראיתי גם אותו קם, ומיהרתי לצאת לפני שיבקש משהו, אבל הוא קרא לי, הניח את השלט ׳נא לא להפריע׳ מחוץ לדלת, ופשוט ביקש שאני אשכב איתו.
יומן, הזדעזעתי. סירבתי לו, והוא נתן לי מכות בכל הגוף. עכשיו יש לי דם בכל הגוף, אני בקושי יכולה להזיז איבר.
זאת הפעם הראשונה שהוא תוקפני כל כך.
אז זהו, יומן. זאת הפעם האחרונה שאספר לך מה עבר עליי בכל יום.
***
״מה את עושה?״ שמעתי קול.
סגרתי את היומן במהירות, והסתובבתי.
קנדל.