Let me go-פרק 2

-פרק 2-
נמ לירז:
״מ..מ..הה?״ גימגמתי. השוטר הלך לפינה ודיבר בטלפון שלו בזמן שאני ניסיתי לעכל שאני בקרוב מאוד כבר לא אהיה כאן, במדינה בה נהניתי, סבלתי, חייכתי, בכיתי, איבדתי, במקום שבו גדלתי.
״איך קוראים לך?״ שאל השוטר.
״לירז״ האדם שלקח אותי איתו בג׳יפ השחור ענה.
״מאיפה אתה יודע את זה? מאיפה אתה מכיר אותי בכלל? למה הסגרת אותי? הכל בגללך!״ אמרתי ודחפתי אותו, רצתי. לא יודעת לאן, פשוט רצתי. עוד סבל? לא סבלתי מספיק? הגעתי לספסל רחוב, לא חשבתי, וישר הוצאתי את מה שאני תמיד מוציאה כשהדברים לא מסתדרים לי, וגם אם זה דברים קטנים. סכין. הפעם זה היה בעיה רצינית בשבילי, אני לא מוכנה להיפגע עוד, מספיק שאני גרה, או גרתי בצריף ישן עשוי עץ, עובדת בפיצריה שההכנסות בקושי מצליחות לכסות את החובות, ואני צריכה לחסוך כל שקל כי מספיק ששקל אחד נופל לי על המדרכה ואני לא מוצאת אותו- ואין לי מה לאכול באותו יום. חתכתי. אני חותכת מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שכל הבעיות התחילו. פתאום שמעתי מישהו מתקרב… מיהרתי להכניס את הסכין לתיק שלי.
״לירז..יש לך כרטיס טיסה ללונדון. בדקנו בכל החסכונות שלך וראינו שאין לך מספיק כסף כדי למצוא דירה בלונדון, אפילו לא הדירה הזולה ביותר ששם. אז מצאנו לך משפחה מאמצת למרות שאת לא רוצה. את תגורי שם, עד שתחסכי מספיק כסף כדי לגור לבד.״ אמר השוטר במהירות.
״אני לא רוצה!!!״ צעקתי.
״זה לא החלטה שלך. כדאי לך להתחיל לארוז, הטיסה שלך ב3 לפנות בוקר, ועכשיו השעה 9.. לילה טוב!״ אמר לי והלך.
לא רציתי ללכת. אבל הייתי חייבת. הלכתי הביתה בוכה, אורזת את הדברים שלי. השמעתי את השיר impossible במחשב, לא היה לי מספיק כסף לסמארטפון (אתם יכולים להשמיע אותו גם). פתאום השוטר נכנס לביתי.
״חדשות טובות!״ אמר עם חיוך רחב . איזה חדשות טובות יכולות כבר להיות?