Let me go-פרק 16

תודה לכל הקוראים שלי, הקבועים ואלה שהצטרפו/ חזרו… כל תגובה עוזרת לי יותר ויותר, תודה רבה!
פרק 15-
נמ אנג׳ל-
מה?
אין מצב שהוא עוזב! הוא הילד שהכי התחברתי אליו כאן, הוא האח הקטן שלי. אני כאן פחות משבוע, אבל נקשרתי אליו בכזאת מהירות כמו שלא נקשרתי לאף אחד מעולם. הוא היחידי שגרם לי להרגיש שייכת מהרגע הראשון, הדחיק את הסטיגמה של ה׳ילדה החדשה׳ אלא הכניס אותי, הכיל אותי לתוך הבית הזה. העובדה שהוא עוזב פוגעת בי גם, בין היתר. בגלל שקנדל נהייתה מפלצת אז כל התמיכה שנתתי לו, כל הקשר הזה שלנו שנרקם בשניות.. פשוט.. נמחק? נעלם?
כולם התחילו לדבר ביניהם, הופתעו מהבשורה. כולם הכירו אותו חוץ מהחברים שבלאק הזמין.
הוא מיהר עם המזוודה הענקית שלו לתוך המכונית שלו. רצתי אליו הכי מהר שרק יכולתי. הצלחתי להגיע אליו, הוא היה שנייה לפני נסיעה.
״אתה לא עוזב!״
״אנג׳י לא עכשיו. זהו, נגמר. אין יותר ג׳וש בעולם הזה״ הוא אמר כולו אדום ונפוח, אחרי בכי ממושך.
״זהו? הרמת ידיים? קנדל קצת נגררת אז אתה כבר בחוץ? מה קורה לך?״
״את יודעת יפה מאוד מה קורה לי, אני לא יכול לראות את שניהם עוד רגע אחד!״ הוא אמר בעצבים.
״איפה הג׳וש שאני הכרתי? אותו הג׳וש שהיה בשבילי אח קטן מההתחלה, איפה הג׳וש שהיה מעריך את כל מה שאני עושה לו?״
״מה זאת אומרת? מה הקשר לההערכה שלי אלייך, את יודעת שאין אדם בעולם הזה שאני מכבד יותר ממך, אפילו ההורים שלי התייאשו ממני מאז שנולדתי, אף אחד בעולם הזה לא דאג לי חוץ מסבתא שלי, שמתה לפני עשר שנים! עשר! ואת בכמה ימים הצלחת לדאוג לי ולעזור לי! אבל יש דברים שבהם לעולם לא תוכלי לעזור!״ הוא צעק.
״אם אתה מעריך אותי אז תפסיק לשבור אותי! אל תגרום לי להיקשר אליך כמו אח קטן ואז לעזוב! תתמודד עם זה, עברת כל כך הרבה מכשולים, אז שקנדל תשבור אותך?״ צרחתי. הטחתי בו כל מילה, כל מילה כמו מסמר קטן שאני דוקרת בעזרתו את הלב, כל מסמר לחוד לא כואב בכלל, אבל כשהמסמרים ננעצים אחד אחרי השני, הם מכאיבים. המצב הזכיר לי את הדרך בה איבדתי את כולם, נקשרתי אליהם יותר ויותר בכל שנייה, ואז בבום אחד הכל התרסק. רק הקשר החזק שהיה בינינו אשר ניתק ברגע אחד, הוא זה שגרם לי לשבת בבקתה ולעבוד כל היום, בלי חשק לתקשר עם אף אחד, בלי להחשף לעולם.
״התאהבת פעם?״ הוא שאל בשקט ובשלווה, בוכה.
״לא״
״עד שלא ישבר לך הלב, את לעולם לא תביני אותי.״
״ג׳וש! למה ציפית? שתסתיר את הרגשות שלך, והרגשות שלה פתאום יצוצו משום מקום? עזוב אותי, מה עם כל השאר? מה עם שון, שנתן לך קורת גג כשהיה חסר לך כסף? אז עכשיו יש קצת קשה ויש מספיק כסף אז זהו, כבר לא נעים לך כאן?״
הוא לא ענה. רק שתק, והרכין את ראשו.
״רק שתדע, אם אתה עוזב, אולי השאר יקבלו אותך בחזרה אחר כך, אולי יסלחו לך. אבל אני לעולם לא אסלח לך. כל מה שהיית עלול לעשות אם לא הייתי מחזירה אותך למציאות, הוא נגד כל מה שאני מאמינה בו.״ אמרתי לו בפירוש, שידע לאיזה שביל הוא פונה.
״כנ״ל״ אמר קול מאחוריי, וכשהסתובבתי לראות מי זה, ראיתי את שון. הוא עמד לצידי, פיזית ומטאפורית. לראשונה ראיתי את הצד היותר אנושי בו, הרגיש.
״אני לא אסלח לך על זה לעולם אחי, אם אתה תנטוש ככה.״ הוא הוסיף.
״אנחנו נותנים לך צ׳אנס. אתה איתנו?״ שאלתי בציפייה, משהו בי קיווה, האמין, שג׳וש לא כזה. פשוט רציתי רק לשמוע את המילה ׳כן׳ ולסנן את המילים המיותרות. שיגיד שהוא נשאר, שלא יבגוד. עמדנו שם אני ושון במשך דקה, דקה שבה ג׳וש רק מרכין את הראש מבלי לומר דבר.
״א..א..נ..ני…״ ג׳וש גימגם מעט בקול חלש ועצוב, אבל שון פשוט עצר אותו ״הבנו״ הוא אמר. ג׳וש לחץ על הגז ונסע במהירות. אני ושון ראינו את המכונית עוברת במהירות. המשכנו לעמוד שם גם כשכבר לא יכולנו לראות אותה.
הרגשתי בפעם המי-יודע-כמה מה זה להישבר באמת. לי ולג׳וש לא הייתה אהבה של זוג, אלא אהבה של אחים. אהבתי אותו במידה שווה כפי שאהבתי את אחיי ואחיותיי, ובדומה להם הוא גם שבר אותי.
בכיתי. שון היה אדום, אבל כפי שהכרתי אותו הוא בטח האמין שג׳וש לא שווה בכי, שאם הוא אדם שנוטש, אז פשוט לא שווה לבכות עליו. התחיל לרדת גשם, אני ושון פשוט התיישבנו על ספסל, קפואים: מהקור שהגשם הביא איתו למרות שהיה קיץ, אבל יותר קפואים מההלם שג׳וש הכניס אותנו אליו. בוגד.
ככל שהגשם גבר כך הבכי שלי גבר, ושון התחיל לבכות יותר ויותר. כך ישבנו שנינו במשך שעתיים, לא מתקשרים, ורק נשברים לאט לאט, חושבים על הדרך בה מישהו פגע בנו למרות כל הדברים שעברנו יחד.
החשיך. שנינו המשכנו לשבת, רטובים וקופאים. הפסקנו לבכות. לא היו מספיק דמעות שיכלו להכיל את הכאב בלאבד אדם קרוב כל כך. ועוד לאבד אותו ברצון האישי שלו, לא בסתם מקרה או אסון.
שון הוציא קופסת סיגריות רטובה מכיסו, הצליח לחלץ סיגריה אחת יבשה. הוא הדליק אותה והתחיל לעשן. נשענתי על כתפו.
״רוצה? אני חושב שאת צריכה את זה קצת יותר ממני״ הוא הציע לי אותה. לקחתי אותה ממנו ושאפתי את הרעל אל תוך גופי, לתוך ריאותיי. אין ספק שהיא הרגיעה אותי. החזרתי לו אותה. היה שקט. הצלחתי להרגיש את נשימותיי הכבדות כשראשי היה על כתפו. היה קר מאוד, אבל רציתי להישאר כך בכל זאת, להתנחם בידי מישהו, להרגיש שמישהו כאן, והוא פה בשבילי. בגלל הקור היה אפשר לראות את האויר שיצא מפי, כמו ענן לבן שלאט לאט מתפוגג ומתמזג עם האויר.
״אתה חושב שהוא יתגעגע?״ שאלתי אותו.
״לא יודע. לא אכפת לי. הבית הזה שלי, והוא לא יכנס לשם יותר, בשום מחיר.״ הוא אמר בביטחון.
״היית מאמין שהוא יבגוד ככה?״
״לא. אנחנו כמו תאומים, אנחנו מרגישים הכי בנוח אחד עם השני, כאילו נולדנו באותו רחם לאותה אמא. מאז שהוא הגיע לא היה שום ספק שהוא החבר הכי טוב שלי״ הוא סיפר.
״ודניאל?״
״דניאל זה משהו אחר. דניאל זה חבר לשטויות, לצחוקים, ליציאות. אבל אני לעולם לא הרגשתי שאני צריך להוריד בפניו חומות. אצל ג׳וש זה היה הכל מהכל. הוא כמו דניאל, אבל רק כזה שיודע להקשיב.״
״אתה מתחרט על משהו שאמרתי לו? מרגיש לי כאילו אני אשמה.״
״את לא צריכה להרגיש אשמה. אמרת מה שאני לא העזתי להגיד. ואת יודעת מה? רק אלה שמעיזים להגיד את האמת הם חברים אמיתיים. כל השאר צבועים בעיניי. וקנדל? מגעילה. איך לא היה אפשרי לראות שהוא מאוהב בה? זה פשוט דפוק.״
״היא לא אשמה. היא לא ידעה את זה, הוא דאג כל רגע להסתיר את זה, אז למה הוא מצפה? שהיא תאהב אותו כשהוא מתבייש אפילו להתקרב אליה?״
״לא יודע. שניהם לא בסדר.״
״ואני כזאת מטומטמת שכעסתי עליך ביום הראשון, הייתי צריכה לתת לו הזדמנות לומר את האמת ורק את האמת בלי מסיכות. אני מצטערת שון, ועוד שאני כבר יודעת מה הסיבה שבגללה בכית״
״זה בסדר, הבנתי שפתחתי לך פצעים מהעבר.״
״אני שמחה שהכרתי אותך״ אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן.
״בואי״ הוא חייך וחזרנו הביתה.