Let me go- פרק 15

פתאום הבחנתי במבט שלא מפסיק לרדת ממני, שון.
התקדמנו לעבר הבנים, הספקתי להכיר את אלה שלא הכרתי, הם היו כאלה הורסים- גם מבחוץ אבל בעיקר מבפנים. לא פלא שדני, ג׳וש ושון חברים טובים שלהם. כולם מרגישים כמו אחד. ולמרות כל הסיפורים על הבנים/ הבנות המקובלים שמציקים לילדים הבינוניים- אצלהם זה לא כך. איתם זה שונה, הם לא מפריעים להם או יורדים עליהם, אלא להפך, לרובם יש חברים ממש טובים שהם לא בחבורה הזאת.
ישבנו שם כל ההפסקה. הרגשתי בנוח איתם, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
״אז איך בבית ספר אנג׳י?״ שאלה אותי ונסה כשהיינו בדרך לקומה של כיתות י׳..
״בסדר, כיף לי כאן. אתם כולכם ממש חמודים.״ אמרתי בחיוך רחב,
״אוקיי… אז מי זה?״ היא שאלה אותי במבט מסוקרן, חושבת שנדלקתי על מישהו בגלל החיוך שלי.
״מה?״ שאלתי רק כדי לוודא שהבנתי אותה נכון.
״מי הבחור שנדלקת עליו?״ היא שאלה קופצת ומוחאת כפיים. לא רציתי לבאס אותה אבל לא יכולתי להגיד משהו לא נכון.
״הוא הבחור הכי חתיך שפגשתי בחיים!״
״נו!״ היא אמרה בציפייה.
״ואי, ונסה, והוא גם טוב לב, נחמד, רגיש, חכם, מצחיק. אוף!״ אמרתי והעליתי חיוך מאוהב.
״נו תגלי לי.״
״הוא הבחור הכי מושלם אבר!״
״ו?״ היא שאלה, מחכה בקוצר רוח לשמו.
״וקוראים לו ׳אף אחד׳״ אמרתי והיא צחקה.
״אויש נו תעשי לי טובה. אני יודעת שבינך לבין שון יש משהו, אל תשקרי״ היא אמרה רצינית כשפתחתי את הלוקר שלי, מכניסה את הציוד לתיק.
״ביני לבין שון אין כלום ולעולם לא יהיה. עד לפני יום היינו אוייבים.״
״נו באמת. ראיתי איך כל היום הוא הסתכל עלייך! בטוח יש לשניכם רגשות!״
״אוי תעשי לי טובה!״ התעצבנתי עליה ונתתי לה מכה קטנה בראש, ושתיינו צחקנו.
״אני שמחה שהכרנו. את בחורה מהממת.״
״מודה באשמה״ אמרתי וצחקנו.
שעתיים שלמות, שעתיים של היסטוריה, אוף! לא יכולתי לשרוד עוד שעה היסטוריה היום, אז החלטתי להבריז לשעה האחרונה של היום, היסטוריה גם כן, ופשוט לנקות את הראש.
העברתי פתק לקנדל שישבה הכי קרוב אליי, שהיה כתוב בו ׳קנדי, אני מבריזה, כנראה אשאר בבית או אלך לים. אל תדאגו לי אני אסתדר בעצמי- אנג׳ל׳ .
אמרתי למורה שאני צריכה להתפנות ופשוט ברחתי, זה היה קל. פשוט אמרתי לשומר שקוראים לו במזכירות וכשהוא הלך הסתובבתי קצת בלונדון, לבד. אני פה רק 4 ימים וכבר אני מרגישה שזה נכון, מרגישה כמו שלא הרגשתי כבר שנתיים, מרגישה פשוט.. שייכת. תמיד ידעתי שאין לי מקום בעולם הזה, כפי שלא היה מקום למשפחה שלי. אולי זאת האווירה, אולי הילדים שהכרתי, אבל הם פשוט מצליחים לגרום לי לשכוח הכל, כאילו נועדתי מאז ומתמיד להיות כאן, להיות אחד מהם. הזכרונות מהעבר לא נעלמו, הם תמיד היו ותמיד יהיו, אבל מעכשיו הם לא יהוו תפקיד עיקרי מאוד בעתיד האישי שלי.
לונדון היא עיר מהממת. הספקתי קצת להכיר אותה בטיול הקטנטן שעשיתי, אבל בגלל שהרגל כבר כאבה לי ולאט לאט הגבס נעשה מכביד יותר ויותר, נאלצתי לחזור. נכנסתי, וראיתי את כולם יושבים בסלון, רואים טלוויזיה. חיבקתי ונישקתי את הלחי של כל אחד ואחת מהם, והתיישבתי.
״אנג׳ל, איך העיר?״ אריק שאל.
״בסדר גמור, יפהפייה. שיקגו מעולם לא נראתה ככה.״ חייכתי.
״ואת עוד לא ראית את מרכז העיר, אל תדאגי, בקרוב נלך לשם.״ אמרה ג׳ס וחיבקה אותי כשהיא מאחוריי.
״אז מה רואים?״ דני שאל מזפזפ בערוצים.
״אני אומר שפשוט לא נראה. נמאס כבר מהשטויות האלה!״ אמר ג׳וש עצבני מאוד.
״ג׳וש מה קרה?״ שון שאל.
״תעזוב אותי כבר ותפסיק לדחוף את האף שלך לעיניינים של אחרים!״ ג׳וש צעק ויצא מהבית. ניסינו לשאול מה קורה לו, אבל הוא פשוט לא ענה. פתאום שמענו צלצול בדלת. מיהרתי לפתוח אותה, וראיתי בחור פלילי כזה, השיער שלו צבוע באדום ירוק, יש לו פירסינג בגבה, באף, באוזן, עגיל, שרשרת, בקיצור נראה טיפוס שלא כדאי להסתבך או להתחבר איתו.
״בלאק? מה אתה עושה פה?״ כולם התחילו לשאול. רק קנדל ישבה וחייכה, רצה אליו לחיבוק.
״אוקי חבר׳ה, אני ובלאק ביחד!״ היא אמרה והם התנשקו. כולם היו בשוק רציני, המופרע הרציני והילדה הטובה והחכמה ביחד? למרות שלא הכרתי אותו ומעולם לא דיברתי איתו, לא היה לי קשה לנחש שהם פשוט…לא. לא רציתי לחשוב מה יקרה לג׳וש אם יראה אותם ביחד או ידע על זה, ולכן גיחכתי בגרוני והם הפסיקו את הנשיקה.
״אולי תלכו תטיילו קצת?״ הצעתי, רק שיצאו כבר. כולם הסתכלו עליי בשוק. גם הבלאק הזה היה בשוק רציני.
״מה אתם בשוק? ביי.״ אמרתי וסגרתי את הדלת. כולם הסתכלו עליי המומים.
״את לא רוצה להסתבך איתו. הוא עבריין!״ שון אמר לי.
״לא אכפת לי. אסור שג׳וש ידע על זה!״ אמרתי, ופתאום קלטתי שג׳וש עמד וראה הכל מבלי שאף אחד מאיתנו שם לב.
״כבר ידעתי!״ הוא אמר שעיניו אדומות והוא עצבני.
עבר חודש. בחודש הזה רצף האירועים היה קבוע. בזמן הזה התחברתי לכל החברות מבית הספר יותר, וכמובן שלחבורה שלנו. לפני שבוע הורידו לי את הגבס, ועכשיו הרגל שלי בסדר וכבר לא כואבת. בעבודה ובבית ספר השתפרתי, הבנתי כבר מה מצפים ממני ועם הזמן הצלחתי. קנדל ובלאק עדיין ביחד, ככל שקנדל נראית מאוהבת כך ג׳וש נראה הרוס. כל החודש הזה הוא כמעט לא תקשר עם מישהו או אכל, ורוב הזמן היה בחצר, בנדנדה, חושב. ניסינו לעודד אותו אבל התייאשנו, ובאיזשהו שלב גם לנו הציק לראות את העבריין הזה מסתובב עם קנדל כל הזמן. והיא גם השתנתה. כל החברים שלה מהבית ספר התרחקו ממנה כמונו, היא מקללת הרבה, עושה גרפיטי על הקירות, צבעה חתיכה גדולה בשיער מצבע שטני לצבע סגול, התחילה להתלבש בבגדים חשופים, עישנה כמה פעמים ולעיתים קרובות שותה אלכוהול. כאב לי עליה מאוד. מהבחורה החייכנית והביישנית היא הפכה להיות לבחורה הנגררת והמרדנית. היום זה היום הולדת שלה, השעה 19:30, כל השכבה בבית שלנו, במסיבה שכולנו הכנו. דיברתי עם טיי וכריסטי, ופתאום שמענו ששרים לה שירי יום הולדת, והתחיל הקריוקי. היו המון סבבים, באחד מהם אני, שון וכריסטי שרנו את השיר Timber, רציתי לצרף גם את אדי, כדי שכולנו מהעבודה נהיה, אבל ידעתי ששון ירביץ לו אם יעיז. כשנגמר הקריוקי התחיל סלואו. ראיתי שג׳וש במצב מאוד רע, בטח שיהיה רע, הבחורה שהוא אוהב מתנשקת כל 5 דקות עם איזה עבריין שגורם לה להתדרדר. מסכן, נשבר לו הלב.
״בוא״ אמרתי לו והושטתי לו יד. ירדו לו דמעות והוא הסתכל לכיוונה, ששוב, התנשקה עם בלאק.
״די ג׳ושי, תשחרר. אתה לא יכול לבכות כל החיים! בוא.״ הכרחתי אותו לרקוד איתי, בקטע של ידידים בלבד. דאגתי שקנדל ובלאק יהיו מאחוריי גבו, שאולי ישכח מהם קצת. כשניגמר חיבקתי אותו.
״אתה אח שלי. תפסיק. ההפסד שלה!״ לחשתי לו, והוא חייך אליי, חיוך מזוייף. החלטתי להניח לו, זה יעבור לו. אחרי חצי שעה המוזיקה התנמכה, ונשמע קול מוכר, מוכר מאוד, מבעד לרמקול. ג׳וש.
״אני רוצה להגיד לכם שאני… עוזב. אין לי טעם להישאר כאן. תודה לכל מי שעזר לי ברגעים הטובים והפחות טובים. מזל טוב קנ..ד..ד..ל, שיהיה ערב נעים!״