Let me go- פרק 14

פרק 14-
נמ אנג׳ל-
״את רעה״ גיחכתי.
״העובדה שאני לא סוגדת לך לא בהכרח אומרת שאני רעה.״
״לא התכוונתי שאת רעה בגלל שאת לא חולה עלי, אני לא מצליח להבין אותך בקשר לזה, אני מת על עצמי. ובקשר לזה שאת רעה, זה פשוט כי זאת מי שאת, אני חושב.״
״אתה כזה נרקיסיסט, ואיך את יכול לשפוט אותי? אתה לא מכיר אותי״
״אני לא רוצה להכיר יותר מדי. אני מכיר אותך ממש מעט זמן ומה שהתגלה לי זה רק ילדה מבולבלת, חסרת רגישות ומעצבנת. כל מה שעשית עד עכשיו זה רק להיות אמא שלי״ הוא אמר. מאז שהגעתי לבית ההוא אני ושון רבנו והמון, אבל זאת הפעם היחידה שהוא פגע בי מרצונו. שכחתי מכל הכאבים שלי, הלב כאב לי. זה הרושם שאני נותנת? שאני מחליטה על אנשים ומעצבנת?
ירדה לי דמעה קטנה.
״אתה באמת חושב ככה?״ אמרתי לו, הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה.
״לא יודע. אני חושב שכדאי שאשאיר אותך כאן לבד.״ הוא אמר והלך, בלי להגיד אפילו מילה נוספת.
אם היו לי מספיק כוחות בודאי הייתי מצליחה לעצור את הבכי הזה, אבל נותרתי מאופסת כוחות, הייתי כמשותקת. בכוחות האחרונים שלי נאבקתי בעיניים שאיימו להיסגר לשינה מתוקה, אך לא הצלחתי להחזיק עצמי, נרדמתי.
״אנג׳ל, אנג׳ל, קומי.״ שמעתי את קנדל מעירה אותי בעדינות. חשבתי שאולי הכל היה חלום, אבל כשהוזזתי את הרגל שלי כדי לקום, היא כאבה, אך הייתה כבדה, מאוד כבדה ביחס למשקלה. הבנתי שזה לא חלום.
״מה השעה? איך הגעתי לפה? מתי שמו לי את הגבס?״ שאלתי את כל השאלות שעלו לי במחשבה.
״נרדמת בהמתנה לרופא שישים לך גבס, אז שמו לך אותו כשישנת. אח״כ שון הביא אותך הביתה, ועכשיו בוקר. קומי, יש בית ספר״ היא אמרה ועזרה לי לקום, ולהתארגן. כשירדתי ראיתי את כולם מחייכים אליי, כולל שון. כולם שאלו לשלומי, הם סיפרו לי שהם ממש כעסו כשלא היינו ב9 בבית וכשלא ענינו להם לטלפון, אבל הם אמרו שכאשר ידעו את הסיבה האמיתית הם ממש נבהלו.
לא העזתי להביט בשון, אך הוא לא הפסיק להביט בי לרגע. נסענו לבית הספר, ואז התפצלו דרכיינו, כל אחד הלך לחבריו.
מאוד אהבתי את ויולט, אך עדיין לא הרגשתי שייכת, או ששיתנו קרובות מספיק כדי שאפנה אליה, אז הלכתי לכיתה, וישבתי במקומי, וחיכיתי לצלצול, התנהגות ממש לא אופיינית לי, בבית ספר הקודם שלי לא היה שיעור שלא איחרתי. אבל זה היה מזמן, התבגרתי מאז. אולי אני ככה כי אני פתאום הבנתי למה חשוב לי ללמוד, אולי התגעגעתי קצת, או שאולי זה בגלל שאני עוד לא שייכת לאף חבורה כאן.לא לחבורה של הבנות המקובלות, שג׳ס ושר נמצאות בה, לא לחבורה של ה׳חננות׳ כביכול, שהם בעצם גאוני מתמטיקה, שאריק וקנדל שם. ובוודאי שלא לחבורה של הבנים החתיכים והמקובלים ששם נמצאים ג׳וש דינאל ושון, אני חושבת שכשאהיה מספיק שייכת אני אהיה עם ג׳ס ושר, אני ממש לא גאונה במתמטיקה, ואני לא בן.
״אנג׳י, מה את עושה כאן?״ שאל קול גברי, קול מוכר. הסתובבתי לראות מי בעל הקול, אדי. חייכתי חיוך גדול ורחב, הוא נראה אדם חביב.
״אדי, היי! אני לומדת בכיתה הזאת, גם אתה?״ שאלתי. הוא התיישב בכיסא שלידי.
״כן. הברזתי אתמול, אז לא ראינו אחד את השנייה.״ הוא אמר.
״כן, הצטרפתי אתמול.״ אמרתי בחיוך.
״ברוכה הבאה.״
״תודה״
״אפשר לשאול אותך שאלה?״
״בטח אדי, כל דבר.״
״למה באת דווקא לבית של שון מכל הבתים בלונדון, ומאיפה הגעת?״ ואו, הוא רצה שאספר על העבר שלי.
״פשוט רציתי להכיר את לונדון, לטייל בה, ובגלל שההורים שלי לא יכלו לממן לי כאן דירה, אז איכשהו שמעתי על בחור בשם שון שחולק בית עם עוד 6 אנשים, אז פשוט הצטרפתי.״ עניתי לו, שקרים שקרים שקרים. לא הייתה מילה אחת שהיא לא שקר. איזה הורים ואיזה נעלים.
״אני לא מחבב אותו״
״לא חשבתי שאתה אוהב אותו מאז שראיתי אותך בפעם הראשונה אתמול. אי אפשר להתעלם מהיריבות ביניכם. אם אפשר לשאול- למה?״
״קודם כל, שנינו קפטנים של שתי הקבוצות המתחרות של הבית ספר בכדורגל. דבר שני, יש בחורה שכל הזמן מציקה לו ומזיקה לכל בחורה שמתקרבת אליו קצת. הוא משוכנע שאני זה ששולח אותה כדי להפריע לו בכל דבר שהוא עושה, אבל הוא פשוט לא מבין שאין לי שום קשר אליה, בעבר היינו ביחד, אבל זהו, היא פשוט אובססיבית אליו.״ ואו, הסיפור מוכר לי מאוד.
״סשה?״ שאלתי. הוא היה בהלם.
״כן איך את יודעת?״ הוא שאל אבל אני פשוט לא עניתי לו, הבנתי ששון עוד מעט יחטיף לו מכות בגלל אתמול, ואני חייבת להסביר לו שלאדי אין קשר לזה. קמתי מהכיסא, ופתאום שון נכנס לכיתה בעצבים, האגרופים כבר מוכנים להכות את אדי ככל האפשר, ועיניו של שון מתמקדות רק בדבר אחד- אדי. רצתי אליו.
״שון! חכה!״ הוא התקרב לאט לאט לאדי, אבל אני רצתי בלי לעצור כדי למנוע צרות.
״שון לא! אני רוצה לדבר איתך רגע!״ רצתי. שכחתי שאני עם גבס והרגל כאבה לי מאוד, אבל שום דבר לא היה לי אכפת. שון נבהל ממני, הוא ראה שאני רצה בלי להפסיק וזה יכול להזיק לי, אז הוא עצר, והתקרב אלי.
״שון אל תעשה את זה. הוא הסביר לי עכשיו שאין לו קשר לסשה הזאת, הוא לא מפעיל אותה, היא פשוט אוהבת אותך אז בגלל זה היא עושה את זה!״ אמרתי לו במהירות.
״הוא משקר לך, אני שמעתי אותו מדבר איתה!״ הוא צעק.
״אל תעשה את זה שון. זה לא יעזור לך בשום דבר. היא פגעה בי, זה לא עניינך, אני בעצמי כבר שכחתי מזה.״ אמרתי לו כשהסתכלתי לתוך עיניו.
״זה יעזור לי לשבור לו את הגוף. לא אכפת לי כבר מכלום״ הוא ענה, רגוע יותר, לוחש.
״למה זה אכפת לך? הוא פגע בי!״
״אכפת לי מהאנשים שחשובים לי. וגם זה קשור אלי. אם אני אראה לו אחת ולתמיד מה קורה כשהוא מתעסק איתי, הוא לא יעיז לעשות את זה שוב״ הוא ענה. אכפת לו ממני. אולי מה שהוא אמר אתמול היה תוצאה של כעס ועייפות. לקחתי את ידו והובלתי אותו החוצה, שירגע.
״אני זאת שסבלתי מזה, ולי לא אכפת. אתה רוצה גם להיות בגבס?״ שאלתי. הוא נאנח.
״לא יודע. עדיף מאשר שהזבל הזה ישאר בחיים עוד יום אחד.״ הוא אמר בכעס ובעט בפח אשפה שהיה בסיבה. הפח עשה רעש, ופתאום ראינו את המנהלת, ישר רצנו לבוטקה של השומר, שהיה ריק ומאובק. יופי, צרות על ההתחלה.
המנהלת חיפשה את הילד שבעט בפח, אבל היא לא הצליחה לראות אותנו.
״נו שתעוף כבר״ שון התעצבן. כמו קסם, היא פתאום הסתובבה, וחזרה לבניין.
״חבל שלא ביקשתי משהו חשוב יותר״ הוא אמר וצחקנו.
״יש לך כבר הכל.. מה אתה רוצה? עוד כסף? עוד חברים? נו באמת.״ אמרתי.
״הייתי רוצה משפחה נורמלית.״ הוא ענה. מפתיע.
״מה קרה אמא לא נותנת לך כל לילה נשיקת לילה טוב?״ אמרתי בקול מרחם.
״לא, כי היא עסוקה בלעבוד כל לילה״
״בסדר, לפעמים צריך להישאר במשרד עד מאוחר, אין מ לעשות פינוקי.״ אמרתי.
״איזה משרד ואיזה נעלים. זנות.״ הוא אמר. פי נפער.
״זואו, סליחה.״ אמרתי לו, אולי פגעתי לו בנקודות רגישות.
״זה בסדר, מתמיד זה היה ככה, התרגלתי. ואם זה לא העבודה, זה להיות עם אחד מ3 האבות שלי.״ הוא אמר, מזתומרת 3 אבות?
״3?״
״היא פשוט לא הייתה סגורה על עצמה מאיזה בעל היא נכנסה להריון. גם אין כסף לבדוק, למי אכפת.״ הוא אמר, ואו, הוא לא כזה פרינססה כמו שהוא נראה, גם לו יש חיים בלתי רגילים.
״אתה לא דומה לאף אחד מהם?״
״לכל אחד מהם. השיער זה מאבא אחד, העיניים מהאבא השני, והאף מהשלישי. הגוף זה ממנה, רזה.״ הוא הסביר. הוא הבחור הכי חתיך שראיתי מעולם, אין מה לדבר.
״לעולם לא דיברת איתה על זה?״
״לא. דווקא נמנעתי מלדבר איתה על כל דבר, שנאתי אותה ובגללה גם שנאתי את ארגנטינה.״ למה הוא שונא אותה? רציתי לשאול, אבל לא רציתי להתערב יותר מדי.
״אז בגלל זה עברת ללונדון.״ הסקתי.
״לא בדיוק. שנתיים הייתי בברזיל כדי להיות קצת קרוב למשפחה, ואז כששמעתי שאולי הם יעברו קרוב אלי, החלטתי להתנתק מהם לתמיד ולעבור למקום שאליו הם לא יעברו לעולם.״
״לא ידעתי את זה.״ אמרתי חסרת מילים.
״ברור שלא. לא סיפרתי את זה לאף אחד.״ הוא הודה וקרץ לי.
״גם לא לכל השאר?״
״לא. לא הרגשתי צורך לספר.״
״הרגשת צורך לספר את זה לי?״
״לא יודע. את טיפוס שכן אפשר לדבר איתו בכנות. את יודעת, דניאל למשל ינפנף אותי. הוא אחלה חבר, אבל את יודעת, הוא ממש לא טיפוס לפרוק בפניו את הלב״ הנהנתי. הבנתי על מה הוא מדבר. גם קנדל וג׳וש, למשל, הם טיפוסים שאפשר לדבר איתם על הכל. לגבי שון, לא יודעת. אתמול בערב הוא אמר שאני מעצבנת שכל הזמן אומרת לו מה לעשות, והיום הוא אומר שאני טיפוס שיודע להקשיב. מצד אחד הוא שונא אותי, ומצד שני אני מגלה שהוא אחלה בנאדם.
״זה מוזר שאתה אומר לי את זה. אתמול אמרת שאני בלתי נסבלת, שאני אמא שלך, דברים באמת קשים. והיום מראה לי פצעים מהעבר שלך שלא הראית לאף אחד. ועוד יותר מזה, אומר שאני חשובה לך.״
״ אני לא יודע, אני באמת מצטער על אתמול. זה היה תוצאה של עצבים ולחץ, חששות. בעיקר עייפות.״ הנהנתי.
״האמת? אתה לא כזה נוראי לפעמים. אתה פשוט מתנגח בי הרבה פעמים, וזה כואב, כמעט תמיד.״
״אני יודע, וזה קורה לי עם כל אחד. אולי זה בגלל כל מה שעברתי בחיים, כל ה 16 שנה שלא מצאתי רגע אחד להשתקם. בשנים הראשונות המשפחה שלי, אחר כך המעבר למדינה אחרת כשאני רק בן 13, ואז עוד מעבר למדינה שונה לגמרי. רק בשנה האחרונה אני באמת מרוצה ממי שאני. הכל גורם לי להיות לפעמים מפלצת, לפחד שמישהו יפגע בי.״ ואו. לא יאומן עד כמה הסיפורים שלנו דומים. גם אני הדחקתי אנשים מעלי בגלל שפחדתי שמישהו בסופו של דבר יפצע אותי עוד יותר. אבל בימים האחרונים הצלחתי להתגבר על זה, החיים כאן משכיחים ממני הכל. לא במחשבה, אני לעולם לא אשכח את המשפחה שכבר אין לי, את הבית ההוא שהיה בשבילי כל כך הרבה. החיים כאן הצליחו להשכיח ממני הכל בהתנהגות שלי כלפי אחרים. נעשיתי ידידותית יותר, מחוייכת. לעולם לא האמנתי שאצליח להשתקם כל כך מהר. נותרתי ללא מילים. בלי ששמנו לב, כבר עברו שעתיים, וכבר היה צלצול להפסקה. לא הצלחתי להגיד מילה, הייתי בשוק.
״בואי.״ שון לקח את ידי ויצאנו מהבוטקה. כל החבורה של שון התנפלה עלינו.
״הופה שון מישהי חדשה?״ אמר לו אחד הבנים.
״לא, אחי, אתה הוזה״ שון אמר לו ונתן לו מכה קטנה בראש.
״אלה רוי, אלכס, רוס, ג׳ק, לוק, ג׳סטין, ותום.את ג׳וש ודני את כבר מכירה״ הוא הצביע על הבנים והציג אותם.
״אנג׳ל. אני חדשה פה״ אמרתי בחיוך.
״בטח שאת חדשה. אי אפשר לפספס יופי כזה.״ אחד מהם אמר, אני חושבת ג׳סטין. הסמקתי. הם דיברו אחד כך על כדורגל, אז הלכתי. ראיתי את הבנות, וביניהן ג׳ס ושר.
״בנות, תכירו, זאת אנג׳ל. אנג׳ל תכירי, קייט, ויולטה, פרי, כריסטינה, טיילור, ונסה וג׳ניפר.״ ג׳ס ושר הציגו לי אותן, הן נראו חמודות וחייכניות מאוד.
״את כריסטי וויולט אני כבר מכירה.״ אמרתי בחיוך, וישבתי ליד ונסה וג׳ניפר.
״יואו אז תקשיבו בנות, אני חושבת שאני אוהבת את לוק!" ג׳ניפר אמרה וכולן קפצו עליה.
״יואו ג׳ני, אני שמחה בשבילך!״ אמרה טיילור.
״תודה טיי.״ אמרה ג׳ני בחיוך.
״לדעתי גם הוא דלוק עליך!״ קייטי אמרה.
״גם אני חושבת״ אמרתי.
״איך את יודעת?״ ג׳ס שאלה אותי.
״כי הוא שורף אותך במבטים שלו. תסתכלו, אבל לא שקוף.״ אמרתי. הן הסתכלו לאט לאט, ואחרי כמה שניות כולנו צרחנו.
״אלכס כזה חמוד, הוא הביא לי אתמול שרשרת עם לב!״ קייט אמרה לנו.
״אווווווו! קיטי חולות עליכם אתם כאלה חמודים ביחד.״ כולן אמרו.
קיטי תפסה במבטה את מבטו של אלכס, ונתנה לו נשיקה באוויר. כולנו הסתכלנו עליהם וצחקנו, עד שפתאום הרגשתי מבט שלא מפסיק לרדת ממני, שון.