Let me go- אפילוג

אפילוג-
כעבור שנה, נקודת המבט של אנג׳ל-
אני הולכת, כשראשי מופנה קדימה,עיניי גם הן מביטות קדימה, תמיד אל העתיד, אך כפי שזה נראה העתיד לא מזהיר במיוחד, השמים אפורים ועננים שחורים וכבדים לא מותירים אף לא אלומת אור קיצית קטנה, ולצווארי מונחת השרשרת שמהווה הכל בשבילי כרגע, היא תמצית העבר שלי, הרחוק, ולפני שנה.
אני אוחזת בה, עוברת עם אצבעי על קוויה הכל כך מוכרים.
דמעה זולגת על לחיי, אבל כמו תמיד אני מוחה אותה כמו את עברי, לא מייחסת לה חשיבות.
אני דופקת בדלת, מופתעת לגלות שהיא לא נעולה.
אני עוברת בחדרי הבית, עוברת במסדרון ושומעת קולות אנחה.
להפתעתי הבחנתי בפתח זעיר שבדלת, ולמולי נגלה מראה שלא צפיתי לו.
הוא נגע בגופה הכמעט ערום, הם מתנשקים.
״אני אוהב אותך.״ הוא לוחש לה, פשוט לא יכולתי להאמין, חשבתי שפתחנו דף חדש.
המראה שלמולי הטשטש, דמעה זלגה על לחיי והביאה את כל חברותייה.
״אנג׳ל!״ הוא רץ אליי, מנסה להפחית נזקים.
אני בורחת, הכי רחוק שאני יכולה.
״אנג׳י עצרי!״ הוא צעק לי מרחוק.
אני מחליטה להקשיב לו לשם שינוי.
״אני מצטער אנג׳י, אני אוהב אותך, היא סך הכל..״ הוא אומר, אבל ליבי מורה לי לסנן שקרים.
״לא ג׳וש, אתה לא אוהב אותי.״ אני אומרת בקול שבור.
״אבל..״ הוא מנסה שנית.
״לא.״ אני אומרת בשקט, מנידה קלות בראשי כשדמעות זולגות על לחיי ואני מסתובבת, יודעת שזאת לא יותר מפרידה רגילה עבורו, אבל עבורי הוא היה כל העולם, אהבתי אותו אהבת אמת, אמנם לא כפי שאהבתי ואוהב את שון, אבל אהבת אמת בכל זאת.
והוא שבר, ניפץ אותי.
נזכרתי במאורע שקרה רגע לפני, משחזרת אותו, ״אני אוהב אותך״. אלה אותן מילים ששון אמר לי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, אותן המילים שאמר רגע אחרי ששם בידי את השרשרת המוכרת להחריד.
ואני הולכת, כמעט רצה, כאשר ראייתי מטושטשת ואני לא יודעת לאן אני הולכת.
אני מוחה את דמעותיי, ואני רואה את אותו החוף שבו ניצבתי לפני שנה, מטיחה בשון מילים קשות שלא מותירות מילים בפיו, אותו החוף שבו העניק לי את השרשרת.
נפלתי על המים שהיו בקו החוף, בוכה, חסרת אונים, שבורה, לא סומכת על אף אחד, ובעיקר עייפה מנסיונות כושלים של אנשים לרפא אותי.
״אנג׳ל?״ קול קורא לי מאחור.
אני מסתובבת, ולמולי נגלה בחור שחור שיער וכחול עיניים, זיפים גבריים מעטרים את פניו ומין ברק ממסגר אותן, אותו בחור שאני אוהב לנצח ושלא שכחתי לרגע.
דמעותיי המשיכו לזלוג בקצב מהיר יותר, אני נזכרת במאורע לפני שנה, איך הכל התפרץ, דברים נאמרו, סודות התגלו.
אבל חיוך קטן עולה על פניי, מזכיר לי שהוא אהבתי הראשונה והיחידה, שהוא זה שהחזיק אותי עד לפני שנה והוא זה שריפא אותי כמעט לגמרי עד שהסוד הגדול התגלה.
אבל החיוך ירד מיד כשהבחנתי בבחורה שמנמנה בעלת שיער בלונדיני קצר,שעומדת לצידו, ידו כרוכה סביב מותנה והיא מחייכת ומסמיקה.
הוא עבר הלאה.
גם אני עברתי הלאה, אבל בתוך תוכי תמיד אהבתי אותו, תמיד היה מקום בליבי שאמר שבכל זאת הוא מחכה לי.
אבל זה היה שקר, הוא לא יכול לחכות לי לעד, הוא לא מסוגל להמשיך לאהוב אותי אחרי מה שאמרתי לו.
״אנג׳ל? מה את עושה כאן?״ שאל בחיוך, כאילו הכל רגיל.
״אני… כלום.״ אמרתי בראש מושפל.
״בייב, את יכולה להשאיר אותנו רגע לבד?״ הוא שאל את הבחורה, עכשיו כבר לא היה לי ספק שהיא החברה שלו.
״ברור.״ היא שלחה לי חיוך חם, נשקה לו על הלחי ועזבה.
״את נראית כמו אחרי שנפרדנו.״ אמר, ישיר כמו בעבר.
״השנה עברה עליי טוב, זה רק עכשיו ככה.״ תירצתי, מנסה להראות לו שהוא לא השפיע עליי, למרות ששנינו ידענו שכן, והרבה.
״זה לא חשוב.״ אמר, מעט עצבני.
״מה קרה?״ שאל.
״לא עניינך שון. כבר מלפני שנה הצרות שלי הפסיקו להיות עניינך.״ אמרתי, עצבנית.
אני לא חושבת שנטרתי לו עוד טינה על לפני שנה, בוודאי שלא שכחתי, אבל כבר לא שנאתי אותו על זה. אני חושבת שהייתי עצבנית עליו יותר בגלל שכבר המשיך הלאה.
שתקנו לרגע.
״המשכת הלאה.״ אמרתי לפתע, מביטה בקו שבין המים לשמים, קו האופק.
״כן.״ אמר והרכין את ראשו, הוא לא הרגיש בנוח לדבר על זה.
הוא שיחק באצבעותייו, אבל משהו ספיציפי משך את תשומת ליבי, טבעת זהב דקה.
הם נשואים.
דמעות חדשות החלו לרדת מעיניי, הלב שלי היה כל כך עמוס וטעון, רציתי רק לפרוק את זה ולא ידעתי איך.
״אתם נשואים.״ אמרתי, ובטעות קולי נשבר.
״חשבתי שעוברים הלאה.״ אמר בלי טיפת רגישות או עצב.
״נכון, ועברתי הלאה. הייתי עם ג׳וש, הוא הרים אותי מהדאון שהייתי בו, כמו שאתה עשית לפני שנתיים. אבל הוא בגד בי בדיוק כמוך.״ אמרתי באדישות.
״אז למה כואב לך שאני נשוי?״ שאל בקרירות, מתעלם מכל המשפט שאמרתי.
״כי אני עדיין אוהבת אותך.״ אמרתי באדישות וכעס, מסתכלת על הרקע, רק לא על עיניו היפות והעמוקות שבאותו רגע גילו רק אדישות. הגוש המר שבגרון התחיל לגדול ולהעיק יותר, כל רגע הייתי יכולה לפרוץ בבכי, אבל לא רציתי להתפרץ לידו.
״שוני, אני עייפה.״ הבחורה התקדמה לעברנו ונשקה בצווארו.
כל כך רציתי להיות במקומה, ולאו דווקא בגלל שהיא עם שון.
היא נשואה, יש לה מישהו שלא יוותר עליה. זה נשמע כל כך מובן מאליו, אבל לי זה כל כך לא. נולדתי לסבול.
צלצול טלפון נשמע.
הבחורה הוציאה מכיס הג׳ינס שלה טלפון, וענתה.
״הלו? כן, כן. עגלה מדגם 9500A. לא. בשעה שש ביום רביעי? אוקיי. אפשר ש.. כן, כן, בדיוק. שמיני, בת. תודה רבה. אז זה יהיה מוכן בזמן? אוקי, תודה.״
הרגשתי התמוטטות נפשית.
היא בהריון משון. שון שלי. שון שהיה שלי. אני לא מאמינה שהוא ככה ויתר עליי, שכבר אחרי ארבעה חודשים מאז הפרידה שלנו היא הספיקה להיכנס להריון. איפה המילים שאמר לי רגע לפני שנכנס לאוטו? ״אני אוהב אותך ותמיד אוהב, את האישה של חיי ואני יודע את זה, פגעתי בך יותר מדי כדי שתסלחי לי. מעכשיו כל מה שאעשה זה בשבילך, כל יום שאני אקום זה יהיה למענך, אם רק היית יודעת כמה אני מצטער ואוהב אותך..״ מלמלתי בשקט את המילים שלא יצאו לי מהראש במשך שנה, הרגשתי נבגדת, הוא שיקר לי.
נפלתי על ברכיי כשהן רטובות ממי הים המלוחים.
לא שמתי לב שהם אמרו לי להתראות והלכו, נותרתי קפואה לבדי, באותו החוף שבו עזב אותי לראשונה, הוא עוזב אותי שנית כעבור שנה, אך הפעם זה קורה כשהוא כבר מסודר, אני מאמינה שכבר יש לו עבודה מסודרת, הרי הוא כבר לא התיכוניסט המפוזר שהיה פעם. אבל אני נשארתי בנקודה בה הייתי לפני שנה, אפילו שבורה יותר, מפורקת, מיואשת, חסרת כל תקווה שמשהו ישתנה ולא מאמינה לאף אחד. ואני לבד, הפעם ג׳וש לא יחלץ אותי פיזית ונפשית, כי גם הוא הותיר אותי לבד ואפילו לא התעקש להסביר את מעשיו, פשוט נתן לי ללכת לבדי. אבל הוא לעולם לא נתן לי את מה ששון נתן, לא הייתי מאוהבת בו לעולם אלא מחבבת קצת, לא כיבדתי אותו מספיק ועדיין נשמרה לה טינה כלפיו בליבי. אפשר להגיד שאם היה לי מקום אחר ללכת אליו, הייתי עוזבת אותו כיוון שאת חלקו בחיי הוא סיים ממזמן.
אבל עם שון זה היה יותר מדי בשבילי, מעמסה על הנפש, מעמסה על המוח, מעמסה על הנשמה שכמעט כבר אין בי.
אין לי מטרה בחיים, אין לי מוטיבציה, אין בי רוח חיים. אין לי יותר רצון לחיות.
לקחתי את כוחותיי האחרונים ופסעתי אל האופק, כשהמים מרטיבים את כולי באיום בשנית.
הרגשתי איך האויר אוזל בי, ורגע לפני שחמקה ממני כל רוח חיים, תלשתי את השרשרת בשנית מצווארי ושחררתי אותה במעמקי הים.
כמו גופתי, גם היא תירקב בסופו של דבר, לבד.