Let Demian Die – היום הראשון בבית הספר – חלק 4

כל הלילה כמעט ולא ישנתי. שמעתי את דמיאן מתהלך בחדר ואת הדלת נסגרת ונפתחת כמה פעמים, אבל לא היה לי את האומץ להסתובב ולהסתכל.
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם ממה שהייתי צריך.הסתובבתי בשקט וראיתי שדמיאן לא בחדר. זה לא מפליא אותי, הוא בטח עם איזה בחורה או משהו. קמתי ואירגנתי את התיק, הלכתי למזכירות לקחת את מדי בית הספר כשכל התחושות הרעות מאתמול עוד מטיילות בתוכי. חדר במורים היה ריק ונראה שמכל הבניין, היחידה שנמצאת זאת המזכירה. "היי בוקר טוב" אמרתי מחוייך אבל הרגשתי שהעיניים שלי אומרות אחרת. היא הרימה את מבטה מהמחשב וחייכה אליי בנימוס "בוקר טוב". גירדתי מאחורי ראשי ואמרתי "אני סורה…אני חדש פה, ה..המנהל היטורי אמר לי להגיע לכאן בבוקר ולקחת את המדים". היא היתה מעט מופתעת "למה באיזה כיתה אתה?" היא לא הבינה איך אני חדש אם אני בגילי. "אני בכיתה י"ב, פשוט עברתי לטוקיו אתמול", היא הינהנה והורידה את מבטה כשהמשקפיים שלה נחות בקצה האף, סרקה אותי מלמטה למעלה. "טוב בסדר, תכף אביא לך את המדים".
אחרי שהיא הביאה לי את המדים התחלתי לשאול אותה כמה שאלות על בית הספר, היא היתה נחמדה ואדיבה והסבירה לי גם מעבר למה ששאלתי. כל מה שחשבתי שדמיאן יעשה איתי, הכל התפוגג והתחלף בסיוט.

נכנסתי לבניין שבו י"ב למדו. המסדרונות היו מלאים בנערים ונערות, גם בחצר ראיתי שהרבה יושבים על הדשא והספסלים. ההתרגשות החלה לחזור אליי, בייחוד לנוכח הבנות שלומדות איתנו. בבית הספר הקודם שלי היו רק בנים.
הרגשתי שמסתכלים עליי כל הזמן, בוחנים אותי וזה די הביך אותי, הם בטח לא מבינים מי התלמיד החדש שמגיע בשנה האחרונה. סופסוף הגעתי, הסתכלתי על הפתק שהמזכירה כתבה לי וווידאתי שאני לא טועה, הרמתי מבט לשלט שמעל הדלת ' י"ב 2 ' . כן אני במקום הנכון. הייתי מאוד לחוץ, קיוותי שהשיער שלי נראה טוב ושאנשים ירצו להתחבר אלי, אבל מה שהכי קיוויתי זה שאני לא אהיה בכיתה עם דמיאן. בלעתי את הרוק ונכנסתי פנימה.
"בוקר טוב תלמידים היום מצטרף אלינו תלמיד חדש שהגיע אלינו מיונזאווה, תהיו נחמדים אליו" המורה הסתובב וכתב את שמי על הלוח. זה היה מפחיד לעמוד מול כיתה מלאה בתלמידים, עיניי לא הפסיקו להתרוצץ. קדתי קידה ואמרתי "נעים מאוד, שמי סורה ואני אשמח להכיר את כולכם" סרקתי את הכיתה מאה פעמים עד שבסוף נפלטה לי אנחת רווחה, דמיאן לא כאן. המורה סאטו הפנה אותי לכיסא הפנוי "שיהיה בהצלחה" אמר, הנהנתי בחיוך והתיישבתי ליד נער עם שיער פרוע ועיניים שחורות. הרגשתי שהוא סקרן לגביי כי הוא כל פעם העיף מבט לכיווני. התלמידים בכיתה נראים נחמדים, כבר הספקתי לבחון את הבנות ויש אחת שמוצאת חן בעייני. היא יושבת שתי שורות מלפני, שיער חום בהיר ארוך.
כשנשמע הצלצול הבחור שלידי ישר תקף אותי בשאלות "אז אתה גר במגורים או בבית?למה עברתם? מה אתה אוהב לעשות?" התחלתי לצחוק,"רגערגע אני לא יכול לענות על הכל בבט אחת". הוא חייך חיוך מבויש וגירד את ראשו "סליחה…" חייכתי אליו חזרה "זה בסדר. היינו צריכים לעבור בגלל העבודה של אבא שלי, כן אני גר במגורים, איך קוראים לך?" הוא פקח את עינייו לרווחה "הו…הבנתי, לי קוראים הירומי" הוא ענה לי בחיוך. תחושת הקלה התפשטה בתוכי, הייתי עדיין דרוך ולחוץ מכל מה שקרה אתמול, לא הפסקתי לחשוב על הבנאדם המגעיל הזה. אבל עכשיו התחלתי סופסוף להירגע קצת. הירומי נופף מול עיניי עם ידו "סורהההה סורההה?" ניענתי את ראשי קלות ואמרתי לו "סליחה אמרת משהו?" הוא הסתכל עליי לרגע והחל לצחוק "לא פלא שקוראים לך סורה, אתה מרחף כמו ענן" הוא סיים לצחוק והוסיף "שאלתי מי השותף שלך?" הרגשתי שוב את הפחד חוזר אליי, פניי התעווטו מהשאלה שלו, פחדתי שימשך לשאול ואצטרך להמציא שקרים כדי לא לספר מה שקרה אתמול "ד…דמיאן". הוא פקח את עינייו לרווחה "דמיאן? וואי מגניב ואיך הוא?" ניסיתי לחייך את החיוך הכי מאולץ שאי פעם עשיתי "הוא..בסדר" עניתי. פחדתי שזה יגיע אליו אם אגיד כמה הוא נורא. החלטתי לקבור בתוך עצמי את כל מה שקרה אתמול.
ראיתי שהירומי בוחן את תגובתי, הוא לא נראה משוכנע. הירומי נאנח ואז שאל "אז…מה דעתך על הבית ספר" הוא כנראה הבין שאני לא רוצה להמשיך לדבר והעביר נושא, יפה מצדו. הירומי התקרב אליי והוסיף בלחש "ועל הבנות?" והחל לצחקק. גם אני צחקתי "בית הספר ממש מגניב, הוא חדש כזה, ויפה." הורדתי את המבט והמשכתי "יש פה גם מישהי חמודה" הירומי פתח את עיניו וענה במהירות "מי?מי?" הייתי נבוך להגיד. למען האמת חשבתי שאני יכול לשחק עם זה "אני לא סגור על זה שאני מחבב אותה, רק ראיתי אותה לכמה שניות וגם…אני עדיין לא מכיר אותך" הרמתי אליו את עיניי, קיוויתי שיבין אותי. הירומי חייך חיוך רחב וענה "אתה צודק, יש את כל השנה לפנינו". הירומי בא לצאת מהכיתה לשבת עם חברים אבל בדיוק חזר על עקבותיו ואמר לי "אה וואי שכחתי ממך לרגע סורה, רוצה להצטרף" רציתי להצטרף, אבל רציתי זמן לבד, לנסות לחשוב איך אני פותר את הבעיה עם דמיאן. "תודה הירומי אבל אני אוותר הפעם, מבטיח פעם הבאה להצטרף!" הירומי חייך אליי ויצא במהירות מהכיתה.

במהלך הלימודים עדיין הרגשתי רע, זה כל הזמן עלה לי לראש הפחד שאחז בי אתמול.
הייתי צריך לחשוב על סיבה שאגיד למנהל היטורי כדי לעבור חדר. מה אני אמציא? להגיד שהשותף שלי הוא מניאק ורשע זה הכי קל אבל אני לא יכול. בטח דמיאן אמר לי את זה כי הוא כבר הסתבך עם היטורי. אחרי הכל הוא היה בעונש כשקיבלתי את החדר. הבעיה היתה שלא עלה לי שום רעיון, מה אני כבר אגיד? שהחדר לא לטעמי? זאת לא סיבה מספיק טובה.

רציתי להוריד את האבן הזאת מהלב, החלטתי ללכת בהפסקה למנהל כדי לסגור את הנושא הזה.
רק ש…עדיין לא התמצאתי בבית הספר.
בדיוק נגמר השיעור ותפסתי את הירומי "תגיד הירומי, איפה נמצא המשרד של המנהל?" הירומי נראה מופתע, "הוא בבניין השלישי, יש שם מסדרון ארוך והמשרד שלו בקצה, למה?." אני יכול להבין את הסקרנות שלו "סתם פשוט, ישלי כמה דברים לסגור איתו, עניינים בירוקרטים שקשורים למעבר.." הירומי היטה את ראשו, אני לא יודע מה יש בו אבל הוא פשוט קורא אותי. או שאני שקרן גרוע, אבל אני מרגיש את זה, הוא יודע מתי את משקר לו.
הירומי הוסיף "היום יום שני, המנהל בדרך כלל לא נמצא ככה ש…חבל ללכת". לא ידעתי מה לעשות, מה אני אגיד לדמיאן? פחדתי שהוא יעשה לי משהו אם הוא ישמע שלא עשיתי כלום בנוגע למעבר.
הירומי קלט את החששות על פני והציע "אל תדאג אחי, מחר אני אבוא איתך אם אתה צריך". שמחתי שהוא מנסה לתת לי להרגיש בנוח, חייכתי אליו והנהנתי.

יום הלימודים נגמר והירומי הלך לכיוון החברים שלו לדבר איתם, אני יודע שהוא לא מנסה לנפנף אותי אלא פשוט מתוך הרגל. אבל זה עדיין צבט בלב, שאני לבד.
הפכתי את הכיסא והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. פתאום ראיתי אותה, את הנערה החמודה שישבה שתי שורות מלפניי. הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, אני חייב להתחיל איתה גם כי אני רוצה לנסות אבל בעיקר, כי אני מרגיש עלוב וחסר ביטחון אחרי מה שקרה אתמול. רצתי לכיוונה כדי להשיג אותה.
התיישרתי בקו שלה והסתכלתי עליה מחוייך. היא הפנתה את מבטה אליי, הסמיקה והחלה לצחקק כשהיא ממשיכה ללכת קדימה. בחנתי את גופה, הוא היה רזה וקטן, היא היתה נמוכה ממני אבל מה שלכד את עיניי היה החזה שלה, הוא היה גדול ביחס לגופה.
תפסתי בילקוטי, מחפש לעשות משהו עם ידיי "אז…איך קוראים לך?" היא המשיכה להסתכל ישר וחייכה "מאסאמי". היא אומנם לא מסתכלת עליי אבל לפי החיוך שלה אני חושב שהיא בעיניין. "אני חדש פה ואני לא מכיר את כל בית הספר עדיין….אז…" התמהמתי קצת עם הניסוח, איך אגיד את זה כדי שתסכים "חשבתי אולי תוכלי להראות לי קצת ולהכיר לי". היא הסתכלה עלי במבט תוהה. מה חשבתי לעצמי, להראות ולהכיר לי? איזה מפגר אני "כאילו…" השפלתי את מבטי למטה "את הבנת למה אני מתכוון". היא החלה לצחוק ואני חייכתי אליה. היו לה פנים עדינות, שפתיה היו קטנות ועינייה חום דבש. היא היתה עדינה ואהבתי את זה. "אתה במגורים של בית הספר?" היא שאלה בסקרנות "כן! גם את?" שמחתי שהיא מתעניינת "כן, מי השותף שלך?" ניסיתי לשמור על אותה הבעת פנים"דמיאן" למה זה חייב להגיע לזה, היא פקחה את עינייה לרווחה ועצרה לרגע "אז…רוצה שניפגש בערב?" היא שאלה והרגשתי את דפיקות לבי מאיצות ברגע "כן אני אשמח" לא חשבתי שזה יילך כל כך טוב. היא הסתכלה ישר ואז הצביעה על עץ סאקורה גדול שהיה מקדימה "ניפגש שם בשעה 10". עייני החלו להבריק מאושר. הנהנתי לכיוונה והיא המשיכה "טוב אני חייבת לרוץ לחוג שלי", היא הסתכלה עליי וחייכה "נתראה יותר מאוחר" היא אמרה והחלה להתקדם במהירות. "ביי" צעקתי לה בקול נרגש "נתראה".

התקווה חזרה אלי, אתמול הייתי מרוסק אחרי מה שקרה עם דמיאן. אבל עכשיו אני מרגיש שהעניינים מתחילים להסתדר. הירומי נחמד אליי ונראלי שאנחנו נסתדר. נראה שמאסאמי בעיניין שלי וכל זה רק ביום הראשון. המשכתי לחשוב על היום שעבר עליי, שונה לגמרי מאתמול.
שיחזרתי את השיחה שלי עם מאסאמי והתחלתי להתרגש.
מבלי ששמתי לב כבר הגעתי לכניסה של המגורים. בשניה אחת כל התחושות הרעות מאתמול חזרו.
פחדתי ממה שמצפה לי בחדר, מדמיאן.