Tearing us apart פרק 1

Breathless
זה עוד יום חורף רגיל. השמיים מסתתרים מאחורי העננים האפורים. הגשם מטפטף על גגות הבתים, הברקים מאירים באור הבזק מהיר שגורמים להולכים ולשבים לתחושת בהלה קטנה ואז הם ממשיכים בדרכיהם. כל הבתים בעיר נוטפים מים. אם תכנסו עמוק לתוך העיר תמצאו כפר קטן. אם תפנו שמאלה ממרכז הכפר, תמשיכו ימינה בפארק המקומי ותמשיכו ישר ישר, תראו בית קטן בצבע לבן, וגג אדום. החצר שלו שטופה מים והעשבים צומחים וירוקים. אם תפתחו את דלת העץ החומה, תמשיכו ישר ותפנו תגיעו למדרגות. אם תעלו במדרגות ותפנו שמאלה תראו דלת לבנה בסוף המסדרון. אם תפתחו אותה תראו אותי.
קוראים לי לוסי טומפסון. אני בת 16. סתם נערה ממוצעת בגיל הטיפש-עשרה. אני גרה עם אחותי ואבא שלי בכפר קטן בעיר פלורידה.
״לוסי!״ נשמעה צעקה רועמת מחלל הבית. לפי הטון הזועם והקול הנשי הבנתי שזאת אחותי – אמנדה. כשפתחתי את דלת החדר היא כבר עמדה מולה בפרצוף כועס, מצמידה את שפתיה בחוזקה ושמה את ידיה על מותניה.
״כן?״ שאלתי בתמימות כאילו לא הבנתי מה הסיבה להתפרצות העצבים שלה. את האמת שידעתי. יכול להיות שבטעות פלטתי את העובדה שיש לה חבר באוזניי אבא שלי, אבל לא התכוונתי. היא כל יום מחדש אמרה לי שהיא תספר לו וחשבתי שהוא כבר מודע לעובדה הזו. בכל מקרה, מאז שאמא שלי מתה אבא שלי נהפך להיות יותר ויותר מגונן כשזה מגיע לבנים שמתקרבים אלינו. שום בן שאמנדה הכניסה הביתה מצא חן בעיניו. הוא תמיד חשב שכולם אותו הדבר ושאנחנו נאיביות. אבא שלי פרמיטיבי מאוד.
בכל מקרה, העובדה הקטנה הזאת נפלטה מהפה שלי ואבא שלי אוסר עליהם להתראות.
״לוסי אני מצטערת.״ התנצלתי ובאמת התכוונתי לזה. לפעמים אני סתם מבקשת סליחה כדי שתעזוב אותי בשקט אבל הפעם אני מצדיקה כל רגש כעס שיש לה אליי.
״עד שלא יהיה לך חבר לא תביני!״ היא אמרה בעצבנות וטרקה את הדלת. נאנחתי וירדתי לקומה התחתונה. אבא שלי ישב בפינת אוכל, קבור תחת ערימת ניירות כשהבעה מבולבלת על פניו. התיישבתי בכיסא לידו.
״הקשת עליה.״ אמרתי בפתאומיות והוא הרים אליי את מבטו.
״כשתהיי אבא … כלומר אמא תביני,״ הוא חזר על אותו פזמון שכל ההורים מנגנים באוזניי ילדיהם שאין להם תשובה מספקת בשבילנו. ״חוץ מזה עשיתי לה טובה, אנחנו עוזבים.״
״מה?!״ קמתי בפתאומיות והכיסא נפל אחורה. תראו, אני גרה פה מאז שנולדתי. הבית הזה מלא זכרונות וחוויות. אנחנו לא יכולים לעזוב.
״תראי, יש לי ראיון עבודה! אם אני אשי את העבודה הזאת אני סוף סוף אצליח לפרנס את הבית כמו שצריך. שבוע הבא אנחנו עוזבים לקליפורניה. נגור בבית אורחים אצל ידידה מהעבודה.״ הוא הסביר כאילו כבר ידעתי על זה קודם.
״ומתי חשבת לספר לנו?!״ כמעט צעקתי. הרגשתי את העצבים זורמים בכל גופי. איך הוא יכול לעשות את זה? לעזוב את הבית, את כל הזכרונות את הכל!
״תקראי לאחותך אני צריך לספר לה, לוסי אני מבין-״ אבל כבר הייתי בחצי הדרך למעלה, צועדת בכעס. דפקתי על הדלת של אמנדה ואמרתי לה לרדת למטה כי אבא רוצה לדבר איתה. חזרתי לחדר וטרקתי את הדלת. בעוד שבוע אני כבר לא פה.
שבוע חלף מהר, ואחרי שנפרדתי מכל החברים והחברות שלי התכוננתי לטיסה שבאה וקרבה מרגע לרגע. אמנדה לעומתי התרגשה. היא התגברה די מהר על חבר שלה, כי הדבר היחיד ששמעתי ממנה כל השבוע זה ׳כמה-חתיכים-בלי-חולצה-יהיו-שם״. הדבר הכי גרוע במעבר הזה הוא ששנת הלימודים כבר התחילה. יהיה חומר להשלים וייקח זמן להכיר את האנשים שם. אני רק מקווה שיהיה בסדר.
היום הגדול הגיע והמזוודות כבר היו לצד הדלת, מחכות בסבלנות לרדת במורד המדרגות. הסתכלתי על החדר הריק. כל כך מוזר לראות אותו ככה. ירדתי למטה עם המזוודות ואבא שלי העלה אותם על המונית. נסענו לשדה התעופה. כל הדרך לא דיברתי. את האמת אף אחד לא דיבר, מלבד הנהג מונית שרטן למשודר בחדשות. כשירדנו מהמונית ונכנסנו לשדה התעופה היינו צריכים למהר לטיסה. אחרי כל הבדיקות עלינו על המטוס. הוא היה די גדול והכיסא היה מרווח. תמיד רציתי לדעת איך זה במחלקה ראשונה. זאת הפעם הראשונה שאני טסה, גם אם זה עדיין בתוך ארצות הברית זו הטיסה הראשונה שלי.
תכננתי לישון בטיסה ולשמוע מוזיקה, אבל ברגע שהוציאתי את האוזניות, גיליתי שהם נשברו. ברור זאת אמנדה. היא תמיד מצליחה להרוס את האוזניות שלי. נאנחתי והתעסקתי בפלאפון.
״…נא לחגור חגורות.״ אמר קול בפתאומיות מהרמקול. המרפק שנגע בי העיר אותי למציאות. מרב שהייתי שקועה בטלפון לא שמתח לב לנאמר. הכנסתי את פלאפון חזרה לכיס שלי וחגרתי את החגורה.
״אבל מארק, דיברנו על זה! אני ביקשתי בפירוש שתזמין לנו מקום במחלקה הראשונה!״ כל ממורמר התלונן מצידי הימני. זו הייתה אישה עם שיער בצבע שטני, חלק וארוך ועיניי דבש. היא עטתה ארשת פנים נרגזת ודיברה במרירות אל הגבר, שהביע חרטה על שלא שמע לדבריה. הייתה אוזניה צמודה לאוזנה, כמו נשות העסקים בסרטים. הגבר שלידה היה בעל שיער חום בהיר ועיניים חומות. וזה שישב לידיהיה צעיר, בערך בגילה, עם עיניים בצבע חום ושיער שטני. הוא הביט בזוג וגלגל את עיניו.
״מסכן, תראה איך היא תוקפנית אליו. שתרגע קצת את ׳מיס-אני-עשירה׳ לא קיבלה כרטיס במחלקה ראשונה.״ אמרתי בקול לזה שישב לידי. אני בדרך כלל לא מותחת ביקורת על אנשים אבל זה היה כל כך מגוחך.
״כן, אלה ההורים שלי.״ הוא אמר וחיפשתי איפה לקבור את עצמי. רציתי שהאדמה תבלע אותי אבל לצערי המטוס החל להמריא. נהפכתי להיות אדומה והוא החל לצחוק. ״אני יודע, זה בסדר הם סנובים. אמא שלי סנובית.״
זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב. עדיין הייתי מובכת ואדומה לגמרי. הוא רק צחק למראה הבהלה שעל פניי.
״אני שמתי אותנו במחלקה רגילה.״ הוא התגאה בהישג הגדול.
״תן לי להבין, אתה עשיר שיכול להיות במחלקה ראשונה ובוחר להיות …פה?!״ שאלתי מופתעת והוא עשה תנועת ביטול בידו.
״תאמיני לי, שם זה כל הילדים הסנובים, אני יותר נהנה כאן.״ הוא נאנח אנחת רווחה. הייתי מופתעת ממה שקרה כאן.
״אז איך קוראים לך?״ שאלתי בביישנות.
״דילן,״ הוא ענה קצרות ״ולך?״
״לוסי.״ חייכתי אליו.
פיתחנו שיחה וסיפרתי לו על המעבר. הוא אמר שהוא גר באזור שלנו אז הוא יוכל לעזור לי אם אני אצטרך. שמחתי לדעת שיש לי ידיד ועוד לא נחתתי אפילו. אני רק מקווה שהכל יסתדר. עכשיו רק נשאר לחכות ולראות מה יביא עלינו הגורל …