Just Give Me A Reason ♥ – פרק 25 חלק א'

היא נשמה עמוק וסגרה עיניים.
"דולב, אני.. אני מאוהבת בו"
מזהההההההההההההההה?
"מה את מסטלבטת עליי? מזה מאוהבת בו?" שאלתי אותה והיא התחילה לבכות. חיבקתי אותה, "מה קרה חיימשלי? בואי" אמרתי ומשכתי אותה לשבת על אחד הכסאות הלבנים האלה שהיו בסביבה.
"אני.. כאילו.." היא נשמה עמוק והסתכלה עליי, "הוא אמר שהוא היה ממש עצבני, בגלל הנשיקה שלנו, וש.. הוא לא התכוון, ושהוא ימחוק את כל התמונות, והוא באמת הצטער אני ראיתי את זה בעיניים שלו. ואזז כאילו דיברנו על סתם משהו, וואלה, דולב.. הוא אולי בן זונה והוא פירסם את התמונות, אבל הוא גם ביקש סליחה אמיתית.. עזוב, אני סתם מדברת עכשיו שטויות..אני מבולבלת"

○ נקודת המבט של יובל ○

"את שומעת את מה שיוצא לך עכשיו מהפה?" דולב שאל אותי במבט עצבני, "רבאקק יובל הבנאדם הזה אשכרה פירסם תמונות שלך ערומההה! אני צריך להזכיר לך כמה בכית בגלל זה?? איך היית לחוצה עד שגיא מחק אותן?? להזכיר לך שאדיר עכשיו לא מדבר איתך בגלל שהוא חושב שאת זונה?? ואיך את עוד באה ואומרת לי שאת מאוהבת ברועי המזדיין הזה??" הוא צרח עליי ואני המשכתי לבכות. הרגשתי זוועה. זאת הייתה טעות לבוא לפה. הסתכלתי על דולב. הוא היה עצבני ומתוסכל.
"דולב.." באתי להתקרב אליו אבל הוא התרחק ממני כאילו אני שפעת.
"בואי. הולכים" הוא אמר לי באדישות ושנינו קמנו והתחלנו ללכת. עלינו למונית ונסעו לבית.
כל הדרך לבית דולב לא התייחס אליי בכלל והיה תקוע באייפון. נאנחתי ושתקתי. אפשר להבין אותו, אני אשכרה אמרתי לו שאני מאוהבת ברועי. טוב, מאוהבת זאת מילה גדולה, פשוט… מבולבלת. אוףףף אני רוצה כבר לעזוב את המקום הזה ולסוע לאבא!!
המונית עצרה. דולב שילם ויצאנו. לפני שהספקתי בכלל להיכנס לבית אבי ועמית תפסו אותי ומשכו אותי לפארק שיש ליד הבית שלי.
"מה קרה?? מלחמה??" שאלתי אותם אחרי שהם עזבו אותי והתיישבתי על אחד הספסלים.
"מה נראלך בכלל?? מאוהבת ברועי עלקק" עמית אמרה. יופי, הוא סיפר להם. נפלא -.-
עמית התחילה עם כל ההרצאות שלה, ובנתיים אבי התיישב לידי.
"את ילדה דפוקה ומתוסבכת ורוב הזמן את שקועה בעצמך. אבל היי, אני עדיין אוהב אותך ואת עדיין החברה הכי טובה שלי" הוא אמר בחיוך והתחבקנו, "עכשיו תקלטתי כבר שרועי הוא לא בשבילך. את פשוט מבולבלת" ברגע שהוא אמר את זה התנתקתי ממנו ונתתי לו כאפה.
"אתה? אתה לא מחליט עליי!! רק אני יודעת מי בשבילי ומי לא!!" צעקתי בעצבים וקמתי מהספסל. רצתי, אין לי מושג לאן.. רק כשהתעייפתי עצרתי.
הוצאתי את הפלאפון וחייגתי.
"הלו?" אבא ענה לי.
"אבא?? תזכיר לי מתי אתם נוסעים??" שאלתי.
"עוד שבועיים למה??"
"ויש מצב שאתה מקדים את הטיסה??"
"מה?? למה?? למתי??"
"ל..כמה שיותר מהר. אני לא יכולה להיות פה יותר"