Just Give Me A Reason ♥ – פרק שמיני + תשיעי

"עוף ממני!!!" צרחתי בזמן שדחפתי את דולב ממני. הוא נקרע מצחוק והתחיל להשתעל.
"כמה את מדברת… הייתי חייב להשתיק אותך" הוא אמר בחיוך ואני הייתי עצבנית.
"אז יש דרכים אחרות בשביל להשתיק אנשים! אתה לא חייב לנשק אותם! אתה עושה את זה לכל מי שחופר לך ככה או מ-" התחלתי לחפור שוב והוא נישק אותי שוב, "כוסאמאשלך דולב! זה לא מצחיק!" אמרתי והפעם הייתי ממש עצבנית. אבל ממש. וכשאני ממש עצבנית עדיף שלא להסתכל עליי אפילו.
התחלתי ללכת בכעס ושמעתי אותו צוחק מאחוריי. שייחנק אמן.
אני עדיין לא מאמינה על עצמי שחשבתי בהתחלה שהוא חתיך.

ברגע שהגעתי לבית צחצחתי שיניים לפחות שבע פעמים. אפילו השתמשתי במי פה וחוט דנטלי. אם היו רואים את השיניים הבלנות שלי אחרי כל זה בדוק היו לוקחים אותי לפרסומת של "אורביט – תענוג למנוע עששת".
אחרי שהתאוששתי טיפה ממה שקרה, החלטתי לנצל את הסרט מתנה של הווי.או.די והכנתי פופקורן.
לא עברו חמש דקות מאז שהתחיל הסרט וכבר האייפון שלי צלצל. יופי, דווקא עכשיו :/
"הלוווו" עניתי.
"יובלי! מה קורה?" זה היה אבא. האבא הביולוגי שלי. מה קרה שהוא נזכר בי פתאום?
"הכל סבבה, איך אצלך?" שאלתי מתוך נימוס. מעניין לי את התחת מה קורה איתו.
"אז זהו, שבשביל זה התקשרתי" הוא אמר וכבר אז קלטתי שהוא הולך לבקש משהו, "את תדאגי, כבר דיברתי עם אמא שלך והיא הסכימה" מה? למה הוא דיבר עם אמא בכלל? ועל מה? ואיך זה קשור אליי בדיוק???
"הסכימה ל…?" זירזתי אותו. הוא נאנח מהצד השני.
"לזה שתבואי לפה. אני נוסע עם ירין והבנות שלה לסין, בערך לחצי שנה, ו… אני צריך שתבואי לשמור לי על הבית לחודש-חודשיים. בתשלום, כמובן, ואני גם יגיד לשילת שתבוא ותהיה איתך רוב הזמן" הוא אמר. אין סיכוי בעולם שאני הולכת לעשות את זה. "אנחנו נוסעים עוד חודשיים, אז ישלך זמן לחשוב על זה עד שאני ארשום אותך לבית ספר פה והכול… בסדר יפה שלי?"
"אמ… לא יודעת, יש לי ברירה בכלל?" אני שואלת בייאוש.
"לא כלכך. ישלך חודש להתארגן"

פרק תשיעי –

השיחה עם אבא הוציאה ממני את כל החשק לסרט. עליתי לחדר בתסכול ונשכבתי על המיטה. השעה הייתה בקושי שתיים וחצי בצהריים, אבל זה לא הזיז לי ונרדמתי בשנייה.
קמתי עם חרא מצב רוח, מכל מיני סיבות. השיחה עם אבא, הריב עם עמית, הנשיקה עם דולב… למה הנשיקה הזאת מזיזה לי??? אני בטוחה שהוא כבר שכח ממנה, שאצלו זה יומיומי לנשק בחורות סתם. למה אני מתייחסת לזה בכלל???
"אוווף" מלמלתי והצצתי בשעון – שש וחצי. אמא ואבא, זאת אומרת חיים, אמורים להיות עכשיו בעבודה, דור באימון, קובי בבסיס, ואדיר בטח מתנחל אצל איזה חבר. ישלי בית לעצמי, אפשר להסתובב בתחתונים חחח D:
הלכתי למטבח לטרוף והייתי קצת בפייסבוק. שום דבר מעניין… אחרי כמה זמן של שיעמום החלטתי לצאת מהבית לסיבוב בשכונה, מה רע? נשרוף קצת קלוריות (:
שמתי טרנינג ונעליי ספורט, המורה לספורט תהיה גאה בי.
שנייה לפני שיצאתי מהבית קלטתי שאמא השיארה פתק – 'הלכנו לסבתא ליומיים עם דור, תזמינו פיצה או משהו. אוהבת, אמא'.
שמתי את השיר של ג'סטין טיימברלייק בפלאפון והכנסתי את האוזניות לאוזן, מתחילה ללכת.
לא עברו חמש דקות וכבר היה חושך, איכככ לא סובלת חורף! מחשיך מוקדם…
השיר הפסיק, אדיר מתקשר.
"הלו?" עניתי.
"מי בבית?" הוא שאל.
"הוא רייייק, למה?"
"לא משנה, ביי" הוא אמר וניתק.
פאק, הוא בטח מביא את הזונות שלו שוב…
טוב, אין לי ברירה.
"סליחחחחה חיים שלי את יודעת שלא באמת התכוונתי!!" עמית ענתה לי בצלצול הראשון. צחקתי.
"בסדר, מאמינה לך. מה יש לאכול?" שאלתי והיא צחקה.
וזה רשמית היה הריב הכי ארוך שלי ושל עמית (:

"היי יובל" אח של עמית פתח לי את הדלת עם חיוך ענק ובלי חולצה. אח שלה הוא אחד האנשים הכי מושלמים שיצא לי להכיר, חבל רק שהוא בן 20 ושהוא האח של החברה הכי טובה שלי.
"היי טווומי, מה קורה?" אמרתי בזמן שהוצאתי את האוזניות מהאוזניים.
"הכול טוב ברוך השם. מה שמעתי? את ורועי נפרדתם?" אהה כן, הוא חבר של רועי. איזה מוזר זה שפעם השם הזה היה עושה לי כ'כ הרבה ועכשיו לא עושה כלום.
"כן… כנראה שילדה כמוני ומישהו בן 22 לא הולך ביחד" אמרתי והוא נאנח.
"חבל, דווקא ממש תיכננתי עלייך" הוא אמר ואני צחקתי. נכנסתי לבית ועליתי לחדר של עמית. היא שכבה על המיטה והייתה בלפטופ בזמן שאבי ישב על הרצפה והיה שקוע בטלוויזיה.
"היי יפים שלי" אמרתי ושניהם הרימו אליי מבט עייף. "יש לכם את זה ביותר התלהבות?" שאלתי והם גיחכו בעצב.
"אני לא יכולה!!" עמית התפרצה פתאום וקמה לחבק אותי, "אני יתגעגע אלייך!" היא אמרה ולקחו לי שתי שניות להבין על מה היא מדברת. מאיפה היא יודעת על זה בכלל???
"אדיר סיפר לנו, אמא שלך אמרה לו." אבי הסביר בזמן ששלשתינו התיישבנו על המיטה הענקית של עמית. הם הבטיחו שננצל את החודש הזה עד הסוף ואז העבירו נושא.
"אההה את לא יודעת מה אבא אמר לי!!" עמית קפצה פתאום, "עוד שבוע כנראה סוגרים לכם את הבית ספר" אין, הילדה הזאת פשוט יודעת הכול.
"מה???? עד שנפטרתי מכם אני צריכה עכשיו לחזור ללמוד איתכם????" אמרתי בציניות והם צחקו. פתאום היו דפיקות בדלת ואח של עמית נכנס לחדר.
"הפיצה הגיעה" הוא אמר ועמית ואבי עפו מהחדר בשנייה. צחקתי טיפה וטום גיחך ונכנס לחדר של עמית. הוא פתח את החלון והליד סיגרייה, מסתכל עליי.
"את לא טיפוס של פיצה?" הוא שאל ואני עשיתי 'לא' עם הראש.
"לא מתה על גבינות" אמרתי, "זה עושה לי בלגן בבטן" הודתי והוא צחק. המשכנו לדבר והוא התיישב לידי, עדיין בלי חולצה.
"אתה ככה בלי חולצה ועם חלון פתוח? אתה תתקרר, תלבש משהו…" אמרתי והוא צחק.
"איזה פולנייה את" הוא אמר ושם את היד מסביב לכתף שלי, "איזה עדה את באמת?" הוא שאל ואני גיחכתי.
"זה באמת חשוב? ואני פרסייה" אמרתי והוא צחק וחזר על מה שאמרתי בטון של ילדה בת חמש.
"אני לא מדברת ככה!!" התעצבנתי ונתתי לו מכה בבטן. פתאום קלטתי שהיד עוד שנייה מתפוררת מכאבים. אדוניי ישמור איזה קוביות יש לו…
"אז תרשי לי לבשר לך, את כן!!" הוא אמר ואני התעצבנתי והתחלתי לריב איתו מכות בכאילו.
"דיי נו זה לא כוחות! תראה איזה שרירים יש לך" אמרתי אחרי שיצא מצב שאני יושבת עליו והוא נשען עם הגב על הקיר.
"מה הבעייה בשרירים?" הוא אמר והסתכל עליי במבט שובב. הוא עשה שריר ביד ונישק את השריר.
"מישהו פה עף על עצמו וזאת לא אני…" אמרתי והוא צחק ותפס אותי.
"מה אמרת?" הוא אמר בחיוך שהוא לא הצליח להסתיר וצצה לו גומה על הלחי (:
"שאתה עף על עצמך. זה חדש לך כאילו?" אמרתי והוא צחק והצמיד אותי אליו. השפתיים שלנו בקושי נגעו אחת בשנייה וכבר הפלאפון שלי צלצל. סעמממממק אני יהרוג את האח הזה!
עזבתי את טום והרמתי את הפלאפון. הודעה ממספר לא מוכר.
'אני לא יודע איך הוא מנשק, אבל בטוח שהוא לא טוב כמוני (;'