Just Give Me A Reason ♥ – פרק שמונה עשרה

יצאתי מהאולפן בעצבים.
"בן זונהההה" קיללתי בשקט ופתחתי את הדלת בעצבים.
כמה ילדים הסתכלו עליי.
"היי הכול בסדר?"
"מה לא עברת??"
"שמעתי שאחד השופטים שם רשע, אל תיקחי אישית"
"אמאא אני מפחדת אין סיכוי שאני עוברתתת"
הם התחילו עם החפירות. וואווו מה הקטע שלכםם?? תנו לנשווום!!
"עופווווו" דחפתי אותם והתקדמתי ליציאה מהמתחם המסריח הזה.
יצאתי משם והתיישבתי על ספסל אחד שהיה באזור.
"סעמקק" מלמלתי ושמתי את המרפקים על הברכיים, תופסת את הראש עם הידיים ומתחילה לקלל את דולב המתלהב שבע דורות אחורה. הפסקתי רק אחרי שהאייפון שלי התחיל לצלצל.
"הלו?" עניתי בעצבים בלי לראות מי זה אפילו.
"צהריים טובים גם לךךך חיימשלי" זה היה רועי. חייכתי חיוך קטן, כמה שאני אוהבתתת אותו, הוא תמיד מרגיע ומעודד אותי ♥
"יפההה שלי אתה לא מבין כמה אני מתגעגעת" אמרתי ושמעתי שהוא צוחק.
"ראית אותי ביום חמישי!! עברו בקושי יומיים מה את מתההה?" הוא אמר. התחלתי לצחוק.
"עד כדי כך אתה שונא אותי?" שאלתי, "כי אני יכולה פשוט ללכת וזהווו"
"לאלאלאאא תתחנני ואני לא יתן לך ללכת" הוא אמר ופתאום קלטתי שאני אשכרה בגדתי בו היום. בגדתי ברועי. עם דולב. והקטע שאני בכלל לא רציתי!! אם הייתי מאוהבת בדולב או משהו בסגנון אז היה לי תירוץ טוב, כי אני הייתי מאוהבת בו, אבל הקטע הוא שאני לא מאוהבת בו!! אז גם התנשקתי עם מישהו שאני בכלל לא סובלת וגם בגדתי ברועי… איךךך כל הדברים האלה קורים דווקא לי?? אני ילדה פגומההה בנדר :(
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? רק אותך" אמרתי והוא שתק פתאום. הרגשתי דמעה על הלחי. יופי עכשיו אני גם בוכה כמו ילדת כאפותתת שאמא לא הסכימה לקנות לה ברבי -.-
"את רוצה לספר לי משהו?" הוא שאל ואני התפרקתי. והנה הברזים נפתחו…
"אני… אני לא התכוונתי באמת!! אני אוהבת אותך ורק אותך!! כשזה קרה אני הפסקתי עם זה ישר נשבע-" התחלתי להגיד והוא עצר אותי.
"מה קרה?" הוא שאל בטון שלא הצלחתי להבין.
"התנשקתי עם דולב. יעני, הוא נישק אותי ואנ-"
ניתק.
הוא אשכרה ניתק לי.

-יום שלישי, כעבור יומיים-
"לא אכפת לי מה קרה!! את באה לישון פה היום" אמא צרחה עליי וניתקה. פייי מה יש לכולם שהם מנתקים לי בזמן האחרון??
"אז את הולכת?" שילת שאלה ואני נאנחתי בעצבים. לא הייתי מסוגלת להיכנס לבית אחרי כל מה שקרה, אז נסעתי לאבא. אבא כמובן לא היה בבית, כמו תמיד. הוא 'בנסיעת עסקים', אז אני ושילת בת דודה שלי היינו לבד בבית כל היומיים האלה וחיסלנו את כל הגלידה שהייתה במקפיא D;
"אין לי ברירה" אמרתי באנגלית של הקבצה ג' והיא נאנחה וקפצה עליי בחיבוק.
"אני יתגעגע אלייך" היא אמרה, "איזה כיף שאת עוברת לפה עוד שבועיים" פתאום הרעיון הזה היה באמת נשמע סבבה. גם ככה אני, עמית ואבי התרחקנו, אדיר דולב ושי פתחו לי בית זונות בבית, ורועי… רועי כנראה כבר שכח ממני. ניסיתי להתקשר אליו חמישים אלף פעם והוא לא ענה.
המשכנו עוד קצת לדבר וחזרנו לבית. לקחתי את התיק שהבאתי לפה ועליתי על אוטובוס לבית.
"היי בית" אמרתי, ועם המזל הנאחס שלי כולם היו, חוץ מאמא וחיים. אפילו דור וקובי.
"מתעלמים? סבבה…" אמרתי לשי, אדיר, קובי, דור ודולב ועליתי לחדר בעצבים. כשפתחתי אותו קלטתי את רועי יושב עם הפנים לתקרה וחושב.
השתעלתי, "אהמח אהמח היי" מלמלתי והוא הרים אלי מבט עייף. התקרבתי לעבר המיטה שלי והוא נעמד מולי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בשקט. הוא השפיל את המבט ושתק, "נו כוסדודה שלך מה אתה שותק עכשיו?" שאלתי והוא גיחך.
הוא הרים את הראש, "את אוהבת אותי?"
"בטח" אמרתי בחיוך ענק ואמיתי. הוא חייך חיוך קטן והתקרב אליי.
"אז תוכיחי" הוא אמר.
אני ממש מקווה שלא הבנתי למה הוא מתכוון…