Just Give Me A Reason ♥ – פרק עשרים

"לא יכולה עוד לחכות" כתבתי לו בחזרה.
"חחח כולה יומיים את תצליחי להתמודד" הוא כתב. אוףף נו אבל יומיים זה מלא זמן… ביומיים אני יכולה להתחתן, להתגרש ולטוס לוואגס מהכסף שקיבלתי בגירושיםםם…
חחח תוכניות גדולות בשביל ילדה קטנה(;
"מקווה בשבילך שהמתנה הזאת שווה !!"
"שווה(: את תהיי בשוקק" הוא כתב, "וואי נשמה שלי אני חייב לטוססס אני יתקשר יותר מאוחר"
"ביי חתיך שלייי" כתבתי ובדיוק אז היה צלצול.
נאנחתי ועליתי לכיתה.

"אלוהההה בית" נכנסתי לבית. דולב היה שם. "היי דולב.." אמרתי לו בחיוך. החלטתי לוותר על האגו ולרדת מכל הקטע הזה של הנשיקה והשטויות האלה, כי ואללה, אנחנו גרים באותו בית. העיקר שרועי יודע שאני אוהבת רק אותו, וגם אין לי כוח לפתוח את הבוקר עם הפוזות והמשחקים המפגרים שלו.. אני לא טיפוס שאוהב לריב ושמתעלם מאנשים.
"אהלן" הוא אמר בלי חשק ולא הסתכל אליי בכלל. וואלה יופי!! אני לוקחת צעד ומתאמצת ואתה בקושי שלום אומר לי?? לנשוםםם יובל לנשוםםם את לא צריכה להתעצבן בגללו זה סתם עושה קמטים..
"דולב.." אמרתי ברוגע והתיישבתי לידו על הספה שבסלון, "אנחנו צריכים לדבר"
"דברי.."
"תקשיב, זה לא יכול להמשיך ככה. המצב הזה פשוט מפגררר, כאילו… יום אחד אנחנו יכולים לדבר בסבבה ואז יום אחרכך אתה מתעלמם ממני, או שיום אחד אני חושבת שאתה מדהים והכול ואז אתה בא ופשוט הורס את זה!! אזז כן דולב, אני לא ישקר, ביומולדת של אדיר באמת הרגשתי משהו, ואז אתה הרסת את זה!! אני אשכרה הייתי מבולבלת בגללך ואני לא רוצה שזה ימשיך ככה!! ושאני לא יתחיל לדבר על זה שמאז היום הזה בים אתה פשוט התעלמת ממני והייתה מגעיל ואז באודישן באת ונישקת אותי כאילו אני בובה!! ולא דולב, אני לא בובה, גם לי יש רגשות וגם אני לא אוהבת שמשחקים בהם" איזה נאום יצא לי, כמעט כמו של אובמה חחח (:
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי במבט מתוסכל. מסכן, מה נפלתי עליו עכשיו עם כל השטויות האלה?? בעצם מגיע לו, הוא אשם בזה באותה מידה ואפילו יותר. אם הוא לא היה מתייחס אליי ככה, זה לא היה קורה.
נשמתי עמוק וסגרתי עיניים. פתאום הרגשתי ממש מבולבלת. כאילו, אני אוהבת את רועי, אין ספק בכלל, אבל בחלק פיצי וממש ממש ממש ממש ממש ממש עמוק בלב… אני מרגישה משהו גם לדולב, וזה משהו אחר, משהו שאין לי עם רועי. משהו שאני עדיין לא בטוחה מזה. אוףףףףף נו רגשות זה מעפןן :(
"את יודעת שאת בנאדם מיוחד??" הוא אמר פתאום ואני פתחתי את העיניים והסתכלתי עליו. הוא חייך, "אני בחיים לא ביקשתי סליחה ממישהו, אפילו לא מההורים שלי או מאנשים שאני אוהב.. ותראי מזה, ממך כבר ביקשתי פעמיים. אז זה או שאני נדפקתי, או שאת באמת מיוחדת" הוא צחק טיפה ואז נשם עמוק והסתכל עליי שוב, "אז באמת סליחה יובל, אבל.. זה מגיע לך. את פשוט אטומה וחיה בסרט שהכול סובב סביבך. כן יובל, באמת אני נורא נורא נוראאא מצטער אבל תפסיקי לחיות באשליות שכולם דפוקים ותסתכלי רגע על עצמך. ותאמיני לי שעכשיו את אולי תכעסי, אבל בסוף את עוד תודי לי."