Just Give Me A Reason ♥ – עונה שנייה, פרק 14

מה?? נתי?? רגע מה?? אומיגאד מה פה קורהה פה למען השם?
במזל הם באו שניה אחרי הנשיקה ולא ראו כלום. עמדתי מולם חסרת מילים.
נתי, תאום, לירן… וואי רגע מה?
"א..ה..ה" זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה ושלושתם נקרעו מצחוק. אימאאא יא רבאנןןן מזל שאני בבית חולים למה נראלי אני הולכת לחטוף התקף לב…
"חחחח היא לא ידעה?" שילת שאלה את שני ה … נתים האלה. הם הנהנו בחיוך.
"רגעע.. מי זה נתי?" אמרתי והנתי שלא נישק אותי הרים יד. "ומי אתה?" הצבעתי על נתי השני. מה אני סתומה? זה לירן, חבר של שילת. זה שעכשיו דחף לי תלשון עד לשקדים.
"רגעעע.. מי זה פרינססה? זה שבעטתי בו באוטובוס?" שאלתי ונתי הרים יד בחיוך כובש D:
"רגע ואתה גם זה שהיה איתי בחדר מורים, אז לירן זה זה שזרק עליי גלידה, והוא זה שעזר לי עם התלבושת לפני המסיבה, ונתי היה איתי במסיבה עם דולב, והוא שאל אותי אם אני מאמינה בגורל, ולירן היה אמור להיות איתי בריתוק.. עד פה אני בסדר כן?" שאלתי והם חשבו ואז הנהנו ביחד. "אז עם מי הייתי במשחק?" שאלתי.
"בתכלס נתי רצה לבוא אבל בסוף אני" לירן אמר. שילת הרימה גבה ושתקה. לירן התקרב אלייה וחיבק אותה מהגב. הוא נישק אותה בצוואר והסתכל עליי. אימאאאא איך תמיד אני נדפקת אדוניי??
נתי התקרב אליי, "אפשר אותך לשנייה?" הוא שאל. הזכרתי ללירן לקחת לשירן קפה והלכתי איתו.
הסתובבנו בכל הבית חולים, ובסוף הגענו לגן כזה קטן שהיו שם שני שומרים וזהו. נכנסנו לשם והתיישבנו על הדשא, נשענים על הקיר.
"את יודעת שזה לא היה בכוונה כן? בהתחלה בכלל חשבנו שהבנת…" הוא שאל בעדינות. ישבנו רחוקים אחד מהשני, הייתי מבולבלת ממש.
"כן, ברור.." מלמלתי בריחוק כזה. הוא קלט, תפס את הסנטר שלי בעדינות וסובב את הפנים שלי אליו.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל. אוהווו אדוני הצעיר, אני צריכה לסגור איתך חתיכת חשבון.. ישלי מלא שאלות בשבילךך !!
"אוקיי" אמרתי באדישות כזאת. חחחחח בדוק הייתי אדומהה..
"את מוכנה להפסיק עם זה?" הוא שאל. להפסיק עם מה?
"אבל לא התחלתי כלום.." מלמלתי בלי להבין.
הוא חייך, "די כבר לשגע אותי ככה, אני בחור רגיש…" הוא אמר ואני צחקתי.
"כן בטחחח" אמרתי והוא תפס אותי וקירב אותי אליו, מנשק אותי בצוואר.
"די, נתי.. מספיק" אמרתי. בהתחלה השיחה עם דולב, אחר כך הנשיקה עם לירן, ועכשיו זה? לא דיי, זה יותר מידי ליום אחד.
"קודם תפסיקי את" הוא אמר בחיוך משועשע.
"אתה מעצבן" אמרתי גם בחיוך ודחפתי אותו בעדינות. הוא תפס אותי והושיב אותי עליו.
"את יותר" הוא אמר. עכשיו לא יכולתי להסתיר את החיוך שלי. הוא העביר את השיער שלי למאחורי האוזן, ותנתן לי נשיקה קטנה על הלחי, ממש קרוב לפה. אמאאאא אתה מחרפן אותייי!!
פתאום הטלפון שלו רטט. הוא היה לידנו על הדשא. שתי הודעות, אחת מדולב ואחת מלירן. חחחחחחחחח איזה סימן, רואים שאלוקים אוהב אותי. העפתי את הטלפון וקמתי ממנו, יוצאת משם בבכי.