just a little bit of your heart – פרק 6+7

אני יושבת באזור המחנה בזמן שרוב הקבוצה שלי הלכה לאסוף עצים למדורה כמו בכל ערב.
מנסה איך שהוא להעביר את הזמן בנייד.שומעת מוזיקה שאולי תרגיע את רגשותיי הסוערים.

13:25

אריה: רוביי את חייבת לשמוע מה קרהה!!

ראיתי את ההודעה,נשכתי את שפתיי והיססתי האם כדאי להשיב לה.

13:26

אני: מה קרה?

13:28

אריה: הארי ואני התנשקנו והוא הציע לי לצאת איתו :)

אני לא יודעת מה אני מרגישה עכשיו.האם זה עצב או קנאה או בכלל תסכול.

אני מחייגת מהר לאריה ומנסה להשיג עוד מידע.

"אריה זה נכון?" אני אומרת ובולעת את הרוק הכבד שבגרון,מנסה שלא להשמע עצובה או עם סף של בכי.

"אה, כן אנחנו קבענו כבר וזה" היא מצחקקת ואני יכולה לדמיין את פניה העדינות עם חיוך ענק שפרוש על שפתייה.

"תהנו לכם" אדישות נשמעת בקולי,גלגלתי עת עיניי.

"את שם?" שואלת אריה ואני מעבירה את מבטיי ברחבי המדשאה.

"אה…אה יפה,כל הכבוד"גימגמתי, לא רוצה להשמע מופתעת או עצובה ממה שקרה ולהפנים מה קרה פה לפניי שנייה.

"טוב, אני חייבת לסגור ביי רובי" היא מצחקקת ומנתקת.

כעבור כמה זמן אני שולחת לה הודעה כדי לקבל עוד פרטים.

14:10

אני: מי איתך שם ואיך כל זה קרה ?

14:12

אריה: לא הרבה, גרייס,הארי,לואי ונואה וכאלו אני והוא התחלנו לדבר ולבסוף הציע לי לצאת איתו והסכמתי ואיכשהו יצא ככה שהוא נישק אותי.

אני בולעת את הרוק הכבד בפי ומנסה לחשוב על שאלה שמתאימה לשאול .

14:15

אני: אתם כאלו זוג עכשיו?

13:16

אריה: אני לא יודעת אולי אני מקווה שכן,הוא די חמוד.

אנחה יוצאת מפי ואני מבולבלת .

••

היום עבר די במהירות,אני מנסה להתחמק מהארי אחרי המקרה עם אריה.
אנחנו עושים שוב מדורה ,הארי שולח לי מבטים שורפים,אני מתעלמת והולכת לכיוון הביתן שלי ושוקעת במחשבות עד שהעיניים נסגרות.

כעבור יום:

אני קמה רעננה ושמחה,לא ברור למה השמחה אבל השינה בהחלט שיפרה את המצב הרוח שלי.

אנחנו מתיישבים בשולחן בחוץ, אוכלים מהארוחת בוקר.רוב הקבוצות אוכלות בתוך החדר אוכל אך אנחנו מחליטים לשבת בשולחן בחוץ,זה מסתדר כך שאריה מתיישבת ליד הארי ואני יושבת ליד גרייס ואילו נואה ולואי וגם אלה יושבים בצדדים.

הפכנו להיות מין חבורה כזאת.אני פחות מחוברת אליהם אך עדיין אני קשורה.

הם מתחילים לדבר על אתמול, איך שהם עבדו על כמה נערים שבלילה הם כיסו אותם במשחת שיניים וגם עם קצפת בשינה.

"זה היה ממש מצחיק"אריה אומרת בעוד היא גם נוגסת בכריך שלה וכולם מהנהנים .

הארי מחבר את שפתיו ושל לנשיקה ואריה מסמיקה בעוד אני מנסה לא להסתכל עליהם, מספיק כואב לי.

כולם קוראים "ווהוו" ושניהם מצחקקים ומחזיקים ידיים.

כולם אומרים מזל טוב או סתם ברכה חמודה עד שזה עובר אליי ואני מגמגמת
"אה..אה כן יפה" ,קשה לי. אך זאת חברה שלי.

הוא שובר את השתיקה שנוצרה בין כולם ואומר" את יודעת את יכולה להראות יותר שמחה ולא להיות אגואיסטית מגעילה" הוא תוקף ואני מנסה לא להישבר מולו.

את חזקה רובי, רק אל תבכי מולו.

"זאת פאקניג חברה שלך רובי" הוא רוטן והתקיפות ממשיכות.

"אני…אני מצטערת" ייבבתי מפחד ועצב.

ראשי מושפל ואין לי יותר מה להשיב.

השקט ממשיך ואני כבר סיימתי לאכול. אני מתרוממת בזהירות מהכיסא בעוד הארי בוחן את פניי ואת פעולותיי.

"אני יפגוש אתכם עוד מעט אוקיי?" אני מחייכת חיוך מאולץ והם מהנהנים חוץ מהארי שמעביר את מבטיו ממקום למקום.

המקום היחיד שאני חושבת עליו הוא הגינה בבית שלי.עם הנדנדה הרעועה. שהייתה תלויה על עץ האורן הגבוה.

כשהייתי ילדה, אמא שלי ואני ואחותי החורגת, איבדנו את אבא שלי כאשר הייתי בסביבות גיל ארבע עשרה,זה דיכא אותי.הייתי ממש מחוברת אליו.

הוא זה שבנה לי את הנדנדה הזאת.וכל פעם עד היום כשאני עצובה אני נזכרת בזה.אותם ימים של צחוק או סתם לשבת ולחשוב על העתיד.

הוא עזר לי, בנה לי את הביטחון העצמי שלי.גרם לי להיות מאושרת,ואילו בכל פעם שהייתי קטנה אבא שלי אמר לי"תיהיי חזקה כי אם לא, אנשים ינצלו את העצב הזה. תמיד תחייכי כי זה יפיל אותם" אני לוחשת את המשפט כמה פעמים ונזכרת בו.

זולגת דמעה לחה וקטנה על פניי כשאני נזכרת בכל הזכרונות.
הטובים ואילו גם הרעים.

אני יושבת על הגשר מעץ,שמתחתיו יש נחל כחול עם דגים קטנים,זה הזכיר לי גם את אבא שלי שכל יום שבת בקיץ הוא היה לוקח אותי לים הכחול.

"אני מצטער" אני שומעת קול צרוד ועמוק. ומסתובבת לראות מי זה-וכמובן זה הארי.

הוא מעביר את ידיו בשערו ומחליק אותם על התלתלים.

אני מסניפה את ריח הקולון שמעורבב עם מנטה ווניל שבא איתו .

"זה בסדר" אני עונה באדישות כאשר אני בוהה בנחל.

"אני סתם התנהגתי בקנאה" פלטתי ונאנחתי.

"למה קנאה?" הוא מחייך חצי חיוך וחושף את הגומה הקטנה שיש לו.

"עזוב סליחה שאמרתי את זה" אני ממשיכה לדבר .

"נו תגידי זה בסדר" הוא עונה וכל מבטיו רק עליי.

"סתם, אני מחבבת משהו ששונא אותי" ראשי מושפל ועוד אנחה נפלטת.

"אל תדאגי הוא בסוף יקלוט את זה,אני בטוח" הוא אומר ואני מהנהנת.

"כן,לא נראלי" אני אומרת אך מחייכת.

"אפשר לשאול אותך משהו?" אני פולטת.

"אממ כן ברור" הוא אומר.

"למה אתה שונא אותי?" אני לא יודעת למה אמרתי את זה אבל כן.

"אני לא,את את פשוט מטריפה אותי לפעמים" הוא גונח ומותיר אותי שם, ליד הנחל עם פה פעור.

פרק 7 :

המילים שהארי אמר לי עדיין מההדות לי בראש.

"אני לא,את…את פשוט מטריפה אותי לפעמים."

אותו קול עמוק וצרוד שתוך שנייה יכול לגרום לסערת רגשות קשה מותיר אותי עם מיליון שאלות אך ללא דרך להגיד אותם.

אבל הוא אריה ,ואני אצטרך לקבל את זה,מתישהו.

השמש כבר שקעה, אני נשארת שם,באותו מקום על הגשר החום.

"היי ,את בסדר?" אני מסתובבת ורואה בחור גבוה למידיי עם שיער ברונטי קצר ועינים בהירות בגוון כחלחל.

אני מנגבת את פניי במהירות מהדמעות שכבר הספיקו להתייבש. הוא מחייך חיוך שגורם לשיניו הלבנות לזהור ואני חסרת מילים.

"כן אה אה תודה"גימגמתי.

הוא נוגע בכף ידי וגורם לי להסמיק,ומרים אותי כך שאני כבר עומדת.

"תודה?"שאלתי ומנסה לזהות מי זה,הוא מוכר לי.

"לואי" הוא מחייך ואני מהנהנת.

"אה כן כן לואי" אמרתי והוא מצחקק.

זה לא החבר של הארי?

האור של הירח משקיף על פניו בצורה כל כך מדויקת ומושלמת כמו זרקור שמכוון רק אליו.

אני מעיפה את חתיכות שיערי שכיסו את פניי והוא ממלמל.

"מה?" שאלתי .

"את יפה,מאוד" הוא פולט וסומק על לחיי עולה וכך גם על פניו.

"תודה" מנסה להרכיב משפט מתאים כדי לא לפשל פעם אחת בשיחה,זה כולה בנים רובי.

"את רוצה אולי לצאת מחר לעזור לי לאסוף עצים למדורה האחרונה?" שאל לואי.

"ברור" חייכתי כמו ילדה קטנה שמקבלת סוכריה.

"ניפגש מחר" הוא לוחש ומנשק ברכות את לחיי .

**

ושוב,אותה שיגרה של הטיול אם אפשר לקרוא לזה ככה.
כל החבורה מתאספת וטוחנת אוכל ביום האחרון של הטיול הזה.
חוץ מכל הריבים עם הארי הטיול היה די מוצלח.

אני מסיימת לאכול ומחבקת את כולם .טוב ,חוץ מהארי ששולח לי מבט זועף ואני מחזירה בגלגול עיניים מהיר.

"נתראה אחר כך" אמרתי עם חיוך שפרוש על פניי והם אומרים לי ביי או משהו שדומה לזה.

הוא מושך בידי ואני מסתובבת ורואה את לואי,אני מתנפלת עליו בחיבוק והוא מסמיק.

"מישהי פה התגעגעה אליי" הוא אומר ואני צוחקת.

אני מסיטה את מבטיי לכל חבריי וקולטת רק אותו,את הארי עומד ומבטיו שורפים אותי.

אני לא אתן לבאס או לעצור אותי,התקדמתי לכיוון לואי ומשלבת את ידיי בשלו.

הארי לא זז ממקומו,אותם מבטים ואותו שקט מוחלט שבחיים לא שמעתי ממנו.