just a little bit of your heart – פרק 4

"You wonder why you makes girls cry…"

×××××××××

אני מרגישה סחוטה מעייפות,הטיול הזה הורג אותי וכשאני יוצאת לשאוף קצת אויר אני מסיטה את מבטיי אליו.
אני עומדת שם,על השביל החום מאבנים,והוא עומד שם.עם גומות שמופיעות על פניו,היא מחייכת אליו חיוך זוהר סומק על פניה,הם מצחקקים ולפני שאני קולטת מרחוק הם כבר במרחק נשיקה.ואני? מנסה שלא לפרוץ בבכי.

הדמעה כבר פרצה והיא ירדה לאט עם הזמן שחלף,אני נאחת ורצה לביתן שלי ושל "החברה שלי" זאת שסיפרתי לה הכל,כמו אחות שבחיים לא הייתה לי,מתנשקת עם מישהו שגנב את ליבי.והיא ידעה,היא ידעה שכל רגשותיי היו חזקים אליו,'אולי יש לי צ'אנס'חשבתי קטעתי את מחשבותיי האופטימיות כאשר התמונה שלהם בוהים אחד בשנייה חוזרת למוחי,עיניו הירוקות בוהות בה בהערצה.

אני מקללת את עצמי.רק את עצמי.

הכעס והקנאה והתסכול נשארים בתוכי אך אני חייבת להסתיר את זה עם חיוך מטופש על פניי.

אני מרגישה עם עצב בתוכי,אין דרך להסביר את זה.עם כל השנאה שלי אליו ישלי גם רגש,רגש חזק אליו.

אלה,החברה השנייה הכי טובה שלי קולטת אותי בוכה וכורכת את זרועותיה הרזות סביבי.
היא אף פעם לא נחמה אותי בצורה כזאת,בדרך כלל זה היה עם גלידה או משהו בסגנון.

"עכשיו תספרי לי מה קרה" היא אומרת ומילה אחת אפילו לא יוצאת מפיי.
אני חוזרת להתייפח אני לא יודעת מתי אני יפסיק.

אני מנסה להשתחרר מחיבוקה האוהב אך היא לא עוזבת.

"הכל יהיה בסדר רובי,אני מבטיחה" היא לוחשת ואני בספק.

יצאנו מהביתן,כנראה שכבר כולם בחדר אוכל.אין לי חשק לאכול אך אלה מכריחה אותי ואני מהנהנת.

הוא מביט בי בשאלה ואני מתעלמת בעצב,הוא ניגש לכיווני ומושך את ידי בחוזקה.

"מה קרה רובי?" הוא שואל ואני מפותעת מהדאגה שלו,הוא שונא אותי ואת זה תמיד ידעתי.

אני לא עונה לשאלתו,לא רוצה שידע שזה בגללו הרי זה תמיד בגללו וגם בגללי.

הוא קולט את החתכים שגרם להם"בואי" הוא לוחש ואני מושכת באפי .

לבסוף הוא כורך את אצבעותיו בשלי ואני מרגישה עורי מתעקצץ.

הוא מוביל אותי למטבח ודממה שוררת בנינו.

הוא מנקה את החתכים והצלקות עם מים,אני נרתעת מכל מגע של הנייר הרטוב אך הוא מלטף את עורי וגורם לבטני להתכווץ.

השקט ממשיך ואני מחכה שיגיד משהו.

"אני…אני מצטער."

אני בוהה בו כשאני שמה לב שדמעותיי משפיעות על תגובותיו.

"על מה אתה מצטער הארי?"

הוא שותק לשנייה אך לבסוף מגיב
"שנישקתי אותה."

אני מכווצת את מצחי והוא שותק.
הוא שואף אוויר דרך שיניו הלבנות והזוהרות.

"לא…זה בכלל לא עינייני הארי" ראשי מושפל לרצפות הלבנות.

"אבל זה כן עניינך" הוא לוחש עם קולו המרטיט.

וכשאני חושבת על מה שקרה היום,שפתיו נוגעות בסנטרי וצמרמורת רבה עוברת בגופי כאשר אני לא מעקלת מה קורה פה.

הוא מוציא אנחה מפיו וזה קול בחיים לא שמעתי,טוב לא ממנו.
זה קול כל כך טוב,אני חושבת.

האש שנכבתה בגופי לפניי כמה שעות נדלקה עם להבה גדולה וחמה יותר שנקראת הארי,אותו הנער המרושע שגרם לי לסבל רב.מרפא בשניה את כל פצעיי.

הוא לוחץ את גופו לכיווני,אסור לי לנשק אותו אני חושבת אך מנסה להתעלם מהמחשבות האלו ולהמשיך ברגע הכי מטורף שקרה לי פה.

הוא נושם בכבדות רבה.אני כל כך רוצה לכעוס עליו אך זה קשה.

אסור לי,הוא האויב שלי ולא יותר מזה.