JD – פרק 5

~~~~~~~~~~מנקודת המבט של נלה~~~~~~~~~
אחד הנערים שלף רובה וירא בג'סטין! הוא פשוט נפל על המדרכה.
אז נשמעו סירנות הניידות, אז הנערים ההם ברחו.
זה היה מאוחר מידיי עבור ג'סטין.
רצתי לעברו, "ג'סטין! ג'סטין!" קראתי בוכה מנסה להרים את פניו, הילד שהרביצו לו הנערים, הרגיש ממש אשם, "אני מצטער, ג'סטין!" הוא אמר.
"זו לא אשמתך." לחש ג'סטין.
ירד לו מלא דם, ידעתי שאם הוא יאבד כל כך הרבה דם הוא ימות בקרוב.
פשוט לא יכולתי לקחת את המילה "מוות" בתור אופציה.
הורדתי את הז'קט שלי וקשרתי אותו סביב הפצע, בערך בצד הבטן.
השוטרים באו, הם ראו אותנו כך סביב ג'סטין והבינו שמאוחר מידי.
השוטרים הסכימו לקחת אותי, את ג'סטין ואת הילד לבית החולים, הם נסעו במהירות.
הגענו בשלום לבית החולים, כאשר כולנו מרימים את ג'סטין, וידי על חזהו, מקווה שהדופק לא ייפסק.
"רק עוד קצת…" לחשתי לו בוכה, "תחזיק מעמד רק עוד קצת…".
ג'סטין כבר לא דיבר, כבר לא פקח את עיניו.
פניו של הנער ההוא היו חיוורות, "הם הביאו רובה כדי לירות בי… וג'סטין קיבל את זה במקומי… הוא הציל את החיים שלי…" לחש.
לבסוף הנחנו את ג'סטין על מיטת המטופלים, דוקטור נכנס, הוא היה צריך אישורים מהוריו של ג'סטין ולכן זימנו את אימו לשם.
היא הגיעה במהירות, ואישרה את הבדיקות, מדאגה.
אני והנער, שהבנתי ששמו ריין (גשם), חיכינו בחוץ, מתפללים.
"למה הם הכו אותך?" שאלתי את ריין.
"הם תמיד עושים את זה… אני מניח שזה לשם הנאתם…" אמר ריין בשקט.
אני מבינה את זה שהוא מרגיש אשם, אבל הוא אינו אשם.
היחיד שיוכל להבהיר לו שזו לא אשמתו, הוא ג'סטין.
אבל מה אם ג'סטין לא יקום? למה אני חושבת על האפשרות הזו בכלל…
"תקשיב," אמרתי לריין, "ג'סטין לא היה רוצה שתהיה מדוכא, הרי הוא רצה לעזור לך…".
ריין הרכין את ראשו, "אמרתי על ג'סטין דברים נוראים… הלוואי שיכולתי לחזור בי…" אמר.
"גם אתה מתחרט על ששנאת אותו?…" שאלתי אותו כאשר חיוך קל מתפרס על פניי.
נראה לי שהוא לא הבין, הוא הביט בי במבט תוהה ושאל: "את מכירה עוד מישהו?".
"אח שלי, אחי הגדול…" אמרתי.
"איך?" שאל ריין.
"בפעם הראשונה שהם נפגשו… דן, אח שלי, תפס לי ביד ואמר לי בצד, בעברית, אנחנו מישראל, 'מכל הבנים בעולם, דווקא הוא? אני מעדיף שתהיי חברה של קרנף!', ג'סטין הרגיש לא בנוח.
ובתחנת המשטרה, הוא לקח מג'סטין את הכובע שלו, ושר את 'בייבי' בזיופים, ג'סטין קצת נפגע אז הסתלבטתי קצת על דן, וג'סטין צחק, אז דן אמר לו: 'שתוק – הומו'…" סיפרתי.
ריין תהה, "ומה גרם לו לשנות את דעתו?" שאל.
הבטתי לתקרה, נזכרת בהכל, הכל רץ לי בראש, כמו ציר זמנים….
"לא ברור… כשטסנו לישראל עם ג'סטין, דן לא רצה להסתובב איתי ועם ג'סטין, אבל אחרי שהורינו הכריחו אותנו להסתובב יחד, ב- Imax, הם התחילו להצטלם יחד במוזיאון השעווה.
אני מניחה שהם פשוט מצאו מכנה משותף – טמטום." אמרתי לריין מחייכת.
זה העלה מן חיוך על פניו העצובות של ריין.
השם שלו נראה לי קודר מידיי, "זה בסדר אם אקרא לך 'אושר'?" שאלתי אותו.
"מה זה Osher?" הוא שאל.
"זה שם שאני מעדיפה." אמרתי לו.
"אבל מה פירוש המילה?" שאל.
"שמחה, בעברית." אמרתי לו, ריין שתק, "תכני אותי איך שבא לך…" אמר לבסוף.
הוא המשיך להביט לרצפה.
"זה שג'סטין הציל אותך, זה לא מכריח אותך להיות מעריץ שלו, לדעתי, מותר לאנשים לשלול את ג'סטין בתור זמר, אבל הם לא יכולים לשלול אותו בתור אדם, כי הוא פשוט אדם טוב… הלוואי שכל השונאים שלו יבינו את זה יום אחד…" אמרתי לאושר.
"את צודקת… אני כזה טיפש…" אמר אושר.
"לא, אתה לא טיפש, ורק שתדע, ג'סטין לא מחפש שכולם יאהבו אותו, הוא פשוט לא רוצה שישנאו אותו." אמרתי לאושר.
"אני לא מבין, מצד אחד הוא רוצה שחלק יאהבו אותו ומצד שני הוא רוצה שלא ישנאו אותו? משהו במשפט לא תקין…" אמר אושר תוהה.
"וזאת הטעות, כאן הטעות." אמרתי לאושר, "אנשים חושבים שזה: 'או לשנוא או לאהוב'.
זה לא נכון, אפשר גם לא לאהוב ולא לשנוא, להיות באמצע." הסברתי.
"הסתבכתי… איך מתנהגים אנשים 'באמצע'?" שאל אותי אושר.
"פשוט לא אכפת להם מג'סטין, הם לא מדברים עליו, לא משבחים ולא מעליבים, פשוט לא אכפת להם, הם מכירים שם, לא אכפת להם מי עומד מאחורי השם הזה." אמרתי לאושר.
"אני חושב שהבנתי…" אמר אושר.
חיבקתי אותו, היה בו משהו שהזכיר לי את ג'סטין, אני לא בטוחה מה.
אולי המבט, אולי החום, או אולי זו סתם הרגשה כזו.
חשבתי אולי לעדכן את הארי, אנחנו ידידים ממש טובים, אז שלחתי לו SMS.
"שקר גס, לא נכון! את לא רצינית!!!" הוא כתב לי.
"פשוט תבוא, לבית החולים הקרוב." כתבתי לו.
"נראה שאבוא לבד… :(" הוא כתב לי.
"למה לבד?" כתבתי לו, על זה הוא לא ענה.
חיכנו בקוצר רוח לשנייה בה הדוקטור ייצא מהחדר ויגיד: "הוא בסדר.".
אבל הזמן עבר, הבדיקות היו ארוכות, רופאים נכנסו, רופאים יצאו…
מתישהו במהלך ההמתנה, הארי בא, הוא ראה את הדמעות היבשות, את הבגדים המלאים בדמו של ג'סטין והוא פשוט קפא במקומו.
"אמרת את האמת!" הוא אמר מכסה את פניו.
"OMG… זה הארי… מ- ONE DIRECTION…" לחש אושר.
"אתה שומע את השירים שלהם?" שאלתי אותו.
"כן, ברור…" אמר אושר.
"ברוכים הבאים לספסל הצרות, כאן יושבים וחולקים את הצרות אחד עם השני." אמרתי להארי בעודי תופחת על המושב הריק, מסמלת לו לשבת.
"שנתחיל?" שאל הארי.
"נתחיל מה?" שאלתי.
"לחלוק את הצרות…" אמר.
"כן." אישרתי ופניתי לאושר, "אתה מתחיל." אמרתי לו.
"הרביצו לי מכות רצח." אמר אושר.
הגיע תורי, "החבר שלי שוכב במצב אנוש בבית חולים." אמרתי.
ואז בא תורו של הארי, "רבתי עם חברים שלי." אמר.
אני ואושר שתקנו והבטנו בהארי.
"פתאום אני מרגיש שהצרות שלי לא כאלה גרועות…" אמר הארי מגלגל את עינייו.
"אם ג'סטין היה כאן, הוא וודאי היה אומר: 'קיבלתי כדור בבטן.'." הוסיף הארי.
"זה ברור לכולנו שזה מה שהוא היה אומר…" אמרתי להארי.
הארי חייך, "כן, אה…" הוא אמר מיישר את רגלו.
"אני יודע שזה לא הזמן ולא המקום, אבל אתה בבקשה יכול לחתום לי?" שאל אושר את הארי.
"כן, כמובן." אמר הארי וחתם לו על ידו.
"אז… הארי… על מה רבתם? ועוד בזמן כזה קצר?" שאלתי אותו.
הארי הניד את ראשו מסתיר את החיוך שלו, "עזבי, סיפור ארוך…" אמר.
"תסכם." הצעתי.
הארי חייך, שוב, "סתם… יש שיר חדש שאנחנו עומדים להוציא, אני רציתי שנעשה את הקליפ הוליווד, אבל הם חייבים לרצות את ניו יורק…" אמר.
"צרות של עשירים…" מלמלתי.
"הם ממש כעסו עליי… ואיימו להוציא אותי מהלהקה… בואו נודה בזה, בלעדיי, אין להם להקה, חוץ מזה, אני הצעתי את השם 'כיוון אחד'!" אמר הארי, לקראת הסוף הוא טיפה הרים את הטון.
הדלת של המחדר בו היה ג'סטין נפתחה, נכנסנו שלושתנו.