I'V BEEN WAITING FOR YOU-HEBREW-פרק4

״אושר״ שמעתי קול קורא לי.
״אושר קומי נו״ הקול חזר שוב, חיפשתי את מי שקרא לי, ולא מצאתי הייתי בתוך מבוך ארוך וחשוך , לא יכולתי ליראות שום דבר .
״אושר״ הקול התגבר ולחלחל עמוק לתת מודע שלי, הבנתי שזה לא אמיתי, שאני ישנה.
פקחתי את עיניי בעדינות מנסה לעקל את כמו
האור שחודרת לעיניי.
הראייה שלי הייתה מטושטת, ראיתי דמות נשית עומדת מולי אך לא יכולתי להבחין מי זו.
שפשפתי את עייני בכדאי לסדר לי את הראייה וראיתי את מאיה.
מאיה! היא בטח סיימה את המשמרת ואני שוב נירדמתי.
מה הם נותנים לי שאני ישנה המון?
״נו את רוצה בכלל לא ללכת?״
היא אמרה בקול מזרז ולחוץ.
קמתי בבת אחת מהמיטה והצטערתי על זה. הרגל כאבה לי ושרפה, שוב פעם הכאב הזה חזר, שוב פעם ההרגשה של האש שעוטפת אותך שורפת אותך מחבקת אותך ולא מוכנה לשחרר.
מעדתי ומאיה תפסה אותי והושיבה על המיטה.
״מה השעה״ שאלתי אותה היה ניראה שבחוץ מתחיל להחשיך כניראה שהשעה כבר חמש וחצי או שש.
מאיה הוציאה את הטלפון שלה מהכיס והדליקה אותו.
״חמש ועשרים״ היא אמרה. ואוו השמש התחילה לשקוע מוקדם מידי.
״ומתי נתת לי את משכך הכאבים״ שאלתי אותה, משכך הכאבים אצור להשפיע לשלוש שעות הפעם ניראלי הוא השפיע הרבה יותר, שמחתי כי אני לא אוהבת לקחת כדורים, זה גורם לי לחשוב שאני תלויה בהם, שהן מצרך חשוב לי כרגע בשביל שלא יכאב לי.
אני יודעת שזה לא נכון, שאני חזקה, שאני יכולה להתעמת עם הכאב ולנצח אותו, לא להיות תלויה באיזשהם כדורים.
״באחד-עשרה, פעם ראשונה שלא נתתי לך שוב פעם כדורים״ מאיה אמרה שמחה, כל פעם שמאיה מגיעה לתת לי כדורים אני מכחישה שלא כואב לי אבל היא יודעת שאני משקרת, כי אני לא אוהבת את הכדורים ובכל זאת נותנת לי אותם.
״קחי״ היא אמרה לי והגישה לי את הכדורים, שתיי סוגים של משככי כאבים.
הסתכלתי עלייה במבט נגעל והיא רק השתעשעה מזה.
״נו יאללה אני רוצה שנלך כבר קחי אותם״ היא אמרה כפקודה ועשיתי כדבריה. לקחתי את בקבוק המים הקטן שהיה מונח על השידה ליד המיטה שלי פתחתי אותו, לקחתי את הכדורים ושתיתי אותם בבת אחת.
״מרוצה?״ שאלתי כמובן מעליו, ראיתי את החיוך המרוצה שהתנוסס לה על הפנים.
אבל בכל זאת, זה בשבילי, בשביל שאני ארגיש יותר טוב.
התרוממתי וחיבקתי אותה.
״תודה שאת מטפלת בי ככה״ אמרתי לה וחייכתי.
״באהבה״ היא אמרה לי וחייכה .
היא התקרבה לאינפוזיה וניתקה לי אותה מהיד.
התרוממתי מהמיטה הפעם בעדינות ומאיה תמכה בי כדאי שלא אפול.
לקחתי את הטלפון ובדקתי שהכסף שאמא נתנה לי שם.
״אביב היה פה. ישנת. הוא היה איתך בערך שעה והלך ביקש שאני אמסור לך שהוא היה פה כדאי שלא תחשבי שהוא שכח אותך״ היא אמרה לי והגענו לדלת לקחתי את הקביים והחזקתי, היה לי אחד לא שניים כי את השני לא יכולתי לא יכולתי להחזיק.
״את יכולה ללכת״ מאיה שאלה אותי בקול מודאג וחייכתי אלייה בהסכמה .
היא פתחה לי את הדלת ויצאתי. המחלקה הייתה שקטה המזכירה ישבה בעמדה שלה ומספר רופאים ואחיות עברו בין כל מטופל.
״מאיה״ שמענו קול גברי קורא לה מאחורינו.
מאיה הסתובבה וחזרה אליי תמכה בי והמשכנו ללכת
״למה לא עצרת לו?״ שאלתי אותה, כשהבנתי שזה היה גל.
היא הסתכלה עליי בפרצוף עצבני כועס ומאוכזב הבנתי שהיא רבה איתו.
נפתור את זה כשנגיע לים.
נכנסנו למעלית והיא לחצה על כפתור הקרקע.
״רבתי איתו״ היא אמרה ושמעתי בקולה את העצב.
״על מה״ שאלתי אותה הם כמעט ולא רבים אז מעניין על מה הם רבו.
״על שטות״ היא אמרה לי התשובה היחידה לריב ללא משמעות
זה עצבים, מאיה לא מתעצבנת כמעט בכלל ועצבים כאלה ניגרמים מגורם יחיד. מחזור!
״מחזור?״ שאלתי אותה משועשעת והיא הנהנה
לא התאפקתי ופשוט התפקעתי מצחוק. האישה הזאת כל כך מוזרה.
״מה את צוחקת? מחזור זה חרא״ היא אמרה לי חצי כעוסה חצי עצובה.
״תחזרי הביתה ותדברי איתו אני בטוחה שהוא יבין״ אמרתי לה אחרי שנירגעתי.
היא הינהנה והמעלית נפתחה.
מאיה חזרה לתמוך בי ויצאנו מהמעלית המשכנו לכיוון היציאה.
היו בחוץ מספר מוניות ופשוט התקדמנו לכיוון מונית אחת.
מאיה פתחה לי את הדלת ולקחתי את הקביים והכנסתי למונית נכנסתי בעדינות מנסה לא להכאיב לעצמי יותר ממה שכבר כואב לי ומיה נכנסה אחריי.
״תיקח אותנו לים בבקשה״ אמרתי לנהג והוא הינהן כהסכמה נתניה את המונית כיוון את ההילוכים והחל בנסיעה.
״נהג אתה יכול בבקשה לסגור את החלון ״ ביקשתי מימנו הוא לחץ על הכפתור וחלון שמחצה בין הכיסאות מקדימה למושבים האחורי נסגר.
רציתי לדבר עם מאיה בלי שהנהג ישמע.
״אז מאיה מה קרה באמת״ ניסיתי לחלץ מימנה מידע שתשתף אותי.
״הוא כעס על איזה רופא וניסיתי להרגיע אותו והוא חשב שאני לטובת הרופא וכעס עליי ולא האמין לי שאני לטובתו אז אמרתי לו שכשהוא ירגע ויבין שאני לטובתו לא משנה מה שיפנה עליי, אבל את יודעת מה שיתמרמר קצת שיבין שאני לא אחת שהוא יכול להוציא עלייה את העצבים שלו״היא אמרה בבת אחת מרוצה מעצמה היא צודקת הוא לא יכול לעשות את זה.
״צודקת אמרתי לה כתמיכה והיא רק חייכה והסתובבה לחלון. הרחובות הגדולים שכאן לא הדהימו אותי בכלל אני חיה ברחוב פלצפני וגדול כזה .
בתים גדולים חנויות בוטיק בכל מקום מכוניות יקרות וכל הדברים האלה של הפלצפנים.
״מאיה תגידי מאיפה גל״ שאלתי אותה, יש לי הרגשה שגם הוא מישראל כמוני.
״כמוך מישראל הוא עלה לכאן בגיל תשע״ היא אמרה לי בטימצות והינהנתי.
עליתי לאמריקה בגיל שש ובדיוק גם רשמו אותי לבית הספר ולימדו אותי אנגלית.
בהתחלה זה היה קשה אבל התעקלמתי די מהר והסתדרתי.
״יפה, הייתה לי הרגשה שהוא משם, השם שלו זה לא שם אמריקאי״ אמרתי לה והיא חייכה.
כניראה היא לא רוצה לדבר עליו.

ירדנו מהמונית אחרי שקבעתי שאם אני לא יכולה לשלם על כל הנסיעה כי מאחה לא הסכימה, אז אני אשלם חצי והיא תשלם חצי.
מאיה יצאה ולקחה את הקביים איתה ואני יצאת לאט לאט.
הכאב התעצם מכל שנייה יותר ויותר ומשככי הכאבים האלו בכלל לא עזרו.
אחזתי ביד אחד את הקביים ביד השניה מאיה תמכה בי והחזיקה אותי.
התקדמנו לחוף והתיישבנו על הסלעים.
הרוח הקרה שאני כל כך אוהבת שררה בחוף, הגלים התמלאו מחדש ונשברו בשובר הגלים.
החוף היה כמעט ריק. אנשים רצו או עשו הליכה או ספורט אבל אף אחד לא שלה או סתם היה בתוך המים.
כניראה אני היחידה שיכולה ליסבול את הקור שמקפיא כל איבר בגוף.
״איך זה בדיוק קרה לך״ מאיה אמרה וסימנה עם הידיים לכיוון הגוף שלי.
גיליתי מאיך שהיא הסבירה את זה זה היה קצת מצחיק.
״רציתי להתנתק מכולם להיות רק עם עצמי לחשוב על עצמי בלי להתחשב בכולם ולחשוב עלייהם, אז לקחתי גלשן תיק עם בגדים חליפת גלישה והלכתי לים. מפה לשם ניהיה עשר בלילה ועדיין נישארתי שם, לא רציתי ללכת.
הייתי על החוף וחלטתי לחזור ליגלוש.
לקחתי את הגלשן והתחלתי ליגלוש, הרוח העיפה לי את השיער לפנים ולא יכולתי ליראות כלום, מצחיק שאיכשהו עדיין נישארתי על הגלשן.״ אמרתי מגחחת.
״כשהצלחתי להעיף את השערות אחורה, זה היה מאוחר מידי, הגלשן ניתקע בסלעים ואני עפתי על הסלעים וטבעתי במים נפלתי עמוק לתוך המים ויצא שכמעט  נחנקתי לא היה לי אוויר בריאות ופשוט צפתי למעלה.את הפרט הזה אף אחד לא יודע.
כשעליתי על פנים הים לקחתי את הגלשן וצפתי עליו עד לחוף וככה יצאתי מהמים״ אמרתי לה והיא הסתכלה עליי המומה, כול מי שמטפל בי בבית החולים יודע שהתנגשתי בסלעים, לא הזכרתי את זה שכמעט טבעתי לא רציתי רחמים.
השתיקה שקרה בינינו והבנתי שמאיה מנסה לעקל את מה שאמרתי לה.
״רגע… א..איך? מה?״ היא שאלה והסתכלה עליי לא מבינה היא ניראתה מופתעת ולא מאמינה, הנהנתי לחיוב מאשרת את דבריי.
״ואוו את מטורפת״היא אמרה לי וגיחחה.
״לא פלא שהגעת אלינו עדיין רטובה וספוגה בדם״ היא אמרה ונופפה את ידיה באוויר בשביל ההמחשה.
״אמממ אני צריכה להגיד לך משהו״ מאיה אמרה לי וביזת כללי אלייה מחכה שתמשיך.
״אביב גם מגיע הוא יגיע עוד כמה דקות״היא אמרה ועיניי נפערו רציתי כל כך לראות אותו התגעגעתי אליו כל כך.
הסתובבתי וראיתי אותו יוצא מהמכונית.
הוא לבש ג'ינס משופשף עם כמה קרעים קטנים חולצה לבנה רופפת שגם דרכה אפשר ליראות את גופו החסון והיפה.
קשר סביב האגן חולצה מכופתרת ונעל נעלי אדידס לבנות.
הוא סידר את השיער לצד והתקדם לעבר הים בלי להבחין בי.
הסתובבתי חזרה למאיה והיא חייכה כששמה לב שראיתי אותו.
״אבל תיראי איך אני ניראת״אמרתי לה מיואשת ומאוכזבת.
״מהממת כמו תמיד״ היא אמרה ונישקה אותי בלחי.
״אל תעזבי אותי״ ביקשתי מימנה והחזקתי לה את היד רציתי לבלות איתה יותר זמן.
״אני רוצה שתהנו. חוץ מבבית החולים המחניק הזה לא יצאתם לשום מקום״ היא אמרה והתרוממה.
״תמיד יש פעם ראשונה״ היא אמרה וקרצה לי. צחקתי מהקריצה שלה, שלא הצליחה לה .
היא הסתובבה והתקדמה לעבר אביב.
הם דיברו ומאיה הסתובבה אליי הצביע עליי וחזרה לדבר איתו.
מעניין על מה הם מדברים…
אביב הינהן כתודה והמשיך אליי מאיה המשיכה ותפסה מונית.
״יפה שלי״ אביב אמר והתיישב לידי רציתי לחבק אותו אבל לא יכולתי, קשה לי מידי.
״התגעגעתי אלייך״ אמרתי לו וחייכתי
״גם אני אלייך, איך את מרגישה״ הוא שאל והסתכל עליי מלמעלה עד ללמטה בוחן אותי מכך רגל ועד ראש.
לא דיברנו על הריב שהיה לנו לפני התעןנה שקרתה לי בים.
הוא מתנהג אחרת, זה לא האביב שלי, זה לא האביב שהתאהבתי בו!
הוא נפגע, נעלב, חשד, על משהו שלא עשיתי, משהו שלא קרה.
אבל הוא דאג לי כשברחתי, כשנעלמתי, כשנפצעתי, הוא הגיע ועזר לי, שמר עליי, תמך בי.
אבל הוא שומר מרחק, הוא עדיין פגוע ממשהו שלא קרה.
״מספיק״אמרתי לו כועסת, כועסת שהוא לא מאמין לי, שהוא חושד בי ומאמין לשמועות, לדברים שיקרים, לרכילויות שלא נכונות.
הוא הסתכל עליי בפנים לא מבינות ודורשות הסבר.
״ תקשיב אחרי מה שאני אספר לך אני רוצה, מקווה ומצפה שתאמין לי, שלא תמשיך לפקפק בי ולהאמין לדברים שלא אמיתיים ולדברים שלא קראו אני רוצה שתיבטח בי.״ אמרתי לו בקול עדין ומלא רגש, כאב, אכזבה וצער התערבבו ביחד.
הוא הסתכל עלי מבולבל אך נותן לי אישור להמשיך לדבר.