I'm Broken…Do You Hear Me?…

התעוררתי בבוקר עיניי צרבו ואימי קראה לי..יותר נכון אימי המאמצת..הוריו נפטרו כשהייתי בת שלוש ומישהו הביא אותי לבית יתומים,אני זוכרת שהוא אמר לי:"אני ממש מצתער שאת צריכה להיות פה…"מבית היתומים אימצה אותי מישהי בשם רוז,לרוז אין חבר או בעל אז זאת רק אני והיא בבית וזה לא כולכך מפריע לי.כיום אני בת 16 ואני ורוז עברנו להולמס צ'אפל,כפר מנומנם אי שם באנגליה הגדולה…
"קייטי,תתעוררי זה היום הראשון שלך"רוז צעקה אליי מהמטבח,"דקה אני באה"צעקתי לה בחזרה,קמתי מהמיטה בהרגשה כולכך מעצבנת..אני שונאת לקום בבוקר ולהתחיל משהו חדש בחיים,אבל מזל שמצאתי לי מפלט מכול הדברים שמעצבנים אותי ומכול הדברים הרעים שקוראים לי..למפלט הזה קוראים מוזיקה,מוזיקה מרגיעה אותי..בגלל הסיבה הזאת יש לי אוזניות גדולות שהולכות איתי לכול מקום,ירדתי למטבח לרוז אמרה לי:"טוב אני צריכה ללכת נפגש בצהריים,טוב?" עניתי והתיישבתי על כיסא במטבח "טוב" רוז יצאה והדלת נטרקה במהירות,אכלתי את ארוחת הבוקר שלי שמתי את הכלים בכיור עליתי לחדר והתלבשתי,לבשתי חולצת עטלף שחורה שרשום עלייה בגדול "FREE"בלבן וג'ינס אפור כהה ומגפיים שחורות,גדולות וכבדות,הברשתי את שיערי החום ויצאתי לבית הספר.שמתי את האוזניות על האוזניים הדלקתי שירים וראיתי את הציפורים עפות להן בשמיים בחופשיות חשבתי לעצמי:"למה רק הציפורים יכולות להיות חופשיות?למה אנחנו לא יכולים להיות כאלו?למה אנחנו חייבים להיות במסגרת כלשהי?למה אנחנו חייבים לחיות בכלוב?…"הגעתי לבית הספר והרגשתי שכולם הסתכלו עליי,יותר נכון בהו בי והתלחששו להם..לא היה לי כולכך אכפת כי אני רגילה לתחושה הזאת כי המוזיקה פה לידי,נכנסתי לכיתה התיישבתי מאחור ואף אחד לא דיבר איתי..כרגיל.המורה נכנסה לכיתה התחיל השיעור ופתאום המורה אמרה:"קייטי,קומי כדיי שהתלמידים יראו אותך" הרמתי את הראש וראיתי שכולם הסתכלו עליי..הרגשתי מובכת..אני לא אוהבת שמסתכלים עליי ואין לי לאן לברוח…"היי…אני קייטי…"אמרתי,המורה:"אני רוצה שתקומי כדיי שכולם יוכלו לראות אותך" נאנחתי קמתי ולא יכולתי להוציא מילה מהפה…"מה קרה?החתול בלע לך את הלשון?"מישהי אמרה וכולם צחקו חוץ משניי נערים..אחד מהם פשוט בהה בי והשני פשוט שיחק באצבעותיו…חשבתי לעצמי:"איזה ביץ'.."התיישבתי במהירות וחשבתי:"למה המורה הזאת הייתה חייבת לעשות את זה?.."המורה הפריעה לי במחשבותיי ושאלה:"קייטי,את מקשיבה?"עניתי לה:"לא כולכך",
אחד מהנערים קם ואמר:"אני יכול לעזור לה" כולם הסתכלו עליו,הנער:"אפשר?" המורה:"רק עם זה יעזור לה ללמוד" הנער:"ברור ברור" הוא אמר לקח את הדברים שלו ובא והתישב ליידי,
"שלום,אני אדוארד"