i'm beautiful in every single way…"-35"

נ.מ נועה-
"בוקר טוב יפה שלי." ליאור אמר לי כשפקחתי את עיניי.
"מה השעה?" התמתחתי ושאלתי בקול עייף ומיואש, מיואש מהחיים, מאנשים ששיקרו לי, עייפה כול כך…
"שבע וחצי בערב, יאלה קומי את חייבת לאכול משהו." הוא אמר לי וקם מהמיטה. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לאכול.
"אני לא רעבה. אני מעדיפה ללכת הביתה אימא שלי בטח דואגת לי בטירוף." אמרתי וקמתי מהמיטה אל חדר האמבטיה ושטפתי את הפנים שלי במים קרים. הושטתי את היד לצדדים וחיפשתי מגבת, ללא הצלחה.
"תסתובבי הבאתי לך מגבת." הסתובבתי עם עיניים עצומות. ליאור ניגב את פניי בעדינות עד טיפת המים האחרונה.
"אימא שלך הייתה פה, אל תדאגי בקשר אליה, עכשיו את מוכנה לבוא לאכול?" הוא אמר לי וליטף את פניי.
"סיפרת לה שאני יודעת?" שאלתי בחשש והורדתי את הידיים שלו מהפנים שלי. אני לא רוצה שהיא תדע ממישהו אחר, עד שגיליתי את זה אני רוצה לראות את התגובה שלה, איך היא תגיב שהבת שלה גילתה את מה שהיא הסתירה ממנה במשך ארבע שנים, זה אפילו לא נקלט לי.
"ניראה לך לא סיפרתי לה כלום, הדבר היחיד שהיא יודעת זה מה שהרופאים אמרו לה לא יותר מזה." הוא אמר לי. נשמתי לרווחה ונשענתי על השיש.
ליאור התקרב אליי נשק לראשי והרים את המבט שלי אליו. העיניים האלה… יכולתי לשקוע בהם ולשכוח מהכול לרגע, רק המבטים שלו בי מרגיעים אותי, אני כול כך שמחה שיש לי אותו.
"אפשר חיבוק?" שאלתי אותו עם עיניים נוצצות ומועקה בגרון. בין רגע מצאתי את עצמי בין זרועותיו, מרגישה מוגנת.
"אני אוהבת אותך…"

נ.מ שני-
"ליאור איך היא? בלי לשקר!" שאלתי אותו בלחץ. אני בחיים שלי לא ראיתי את נועה במצב כזה, אם הייתי נשארת איתה זה לא היה קורה.
"היא בסדר, יותר טוב." הוא ענה לי.
"מבטיח?"
"כן כן קרצייה, אגב גיא דיבר איתך? למה הוא מחפש אותך שעות." ליאור אמר לי. שימשיך לחפש אני לא מתכוונת לענות לו. תגידו שאני ילדה קנאית, סתומה, ילדה שמפנטזת דברים, אבל נמאס לי! נימאס לי שאני לא שומעת ממנו בכלל, וגם שאני מתקשרת אני לא שומעת אותו אלא מישהי שהקב"ה יודע מה לעזאזל היא עשתה עם הפלאפון שלו. נימאס לי כול כך, אני מתגעגעת אליו, אני רוצה אותו איתי, לידי. אופ!
"לא, הוא לא דיבר איתי…" עניתי באדישות.
"הכול בסדר?" הוא שאל אותי.
"כן למה שלא יהיה?" אמרתי בקול טיפה עצבני.
"אוקיי… תקשרי אליו הוא חופר לי." הוא אמר לי שמעתי אותו מחייך, אני כזאת שקופה.
"מסור ד"ש לנועה, מסור לה שאני אוהבת אותה." אמרתי וניתקתי את השיחה.
זרקתי את הפלאפון על המיטה לידי והנחתי את הראש שלי על הכרית. עצמתי את העיניים והדבר הראשון שראיתי זה את ליאב, אני לא כול כך זוכרת מה קרה אתמול אבל מה שאני כן זוכרת זה שאם ליאור לא היה בא לקרוא לי הייתי עושה את הטעות של החיים שלי. היינו כול כך קרובים לנשיקה שלרגע הרגשתי שאני רוצה את זה, לא יודעת אם זה בגלל האלכוהול או בגלל שהייתי עצבנית על גיא או ש… אני עדיין מרגישה אליו משהו, לא יודעת אני מרגישה מבולבלת.
הרגשתי רטט במיטה והושטתי את היד שלי לעבר הפלאפון.
צפוי. זה היה גיא.
"מה?" אמרתי בקול נוקשה. לא יודעת למה עניתי בכלל.
"תודה לאל…" הוא אמר בהקלה.
"תגידי את רוצה שאני אקבל התקף לב, למה לא ענית לי?" הוא אמר לי בקול מודאג.
"לא יודעת… לא הייתי ליד הפלאפון." אמרתי
"אוקיי מה יש? שני אני שומע שאת כועסת עליי."
אתה לא פה איתי זה מה יש.
"גיא אני עייפה נדבר על זה מחר, לילה טוב." ניתקתי את השיחה. הנחתי את הפלאפון על השידה ונכנסתי תחת השמיכה שוקעת לשינה נטולת חלומות.

התעוררתי מתזוזות במיטה, אבל עדיין לא פקחתי את עיניי, יש מצב לשקד היה סיוט והיא באה לישון איתי במהלך הלילה? פקחתי את עיניי בקושי והסתובבתי לצד השני.
לא האמנתי למראה עיניי.
"מה אתה עושה פה?"

נ.מ גיא-
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה אותי והתרוממה לישיבה.
כמה שהתגעגעתי אלייה זה לא הגיוני! הסתכלתי עלייה ולא יכולתי להוריד את המבט ממנה, רק חייכתי כמו דביל.
היא נאנחה וקמה מהמיטה למקלחת.
"שן שן חכי רגע…" אמרתי לה כשהתפקסתי והבנתי שהיא עדיין כועסת עליי, השד יודע למה.
אבל כניראה שפיספסתי אותה, היא טרקה לי את הדלת בפנים. מה כבר הספקתי לעשות שיגרום לה לכעוס עליי ככה אני באמת לא מבין, אני לא סובל את המצב הזה בינינו. התיישבתי על המיטה מול הדלת של המקלחת וחיכיתי שהיא תצא. היא יצאה מהמקלחת אחרי עשר דקות כשהשיער שלה עטוף במגבת, היא אפילו לא הסתכלה עליי.
"שן אנחנו יכולים לדבר רגע?" אמרתי לה ונעמדתי מאחורייה כשהיא חיפשה חולצה בארון שלה.
"אני לא יכולה אני ממהרת, יש לי מתכונת אחרונה באנגלית, ואני חייבת לעוף." היא אמרה במהירות כשהיא מורידה את המגבת מהשיער שלה ולובשת את החולצה מעל הגופייה שהיא לבשה.
"תסתובב." היא אמרה לי והסתובבתי לכיוון ההפוך.
היא מנסה להתחמק, כול כך היא…
"סיימת?"
"כן."
"את מוכנה להפסיק להתחמק ממני, שני אני לא מכיר אותך מאתמול. אני יודע שקרה משהו דברי איתי!" אמרתי לו בתסכול.
"אין לי זמן לזה אני גם רוצה לעבור דרך נועה לראות מה איתה ולהספיק להגיע לביהס בזמן…" היא התחילה להגיד במהירות והכניסה דברים לתיק שלה.
עצרתי אותה ונישקתי אותה, כול כך התגעגעתי לשפתיים האלה, לא יכולתי לעצור, התמכרתי לכול רגע ורגע.
"אני שונאת אותך." היא מלמלה כשהתנתקנו והשפתיים שלנו היו עדיין קרובים אחד לשני.
"אוקיי שבי, נימאס לי שאני לא יודע מה קרה, דברי אני נישבע שאני לא אתן לך לצאת לשום מקום עד שלא תדברי." הושבתי אותה על המיטה וישבתי מולה עם כיסא.
"נו!"
"טוב! אם אתה כול כך רוצה לדעת אז התקשרתי אלייך לפני יומיים." היא אמרה לי ושיחקה עם האצבעות שלה.
כול השבוע לא דיברנו, על מה היא מדברת.
"מה פתאום אני לא זוכר. מאמי מה אני דפוק אני הייתי זוכר שיחה ממך."
"לא אמרתי שאתה ענית." היא מילמלה והביטה לצד.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבילבול.
"זאת אומרת שמישהי ענתה לי." אז היא חושבת שבגדתי בה? אני לא מסוגל אפילו לחשוב על מישהי אחרת חוץ ממנה. כול שנייה בשבוע הזה רק חיכיתי לשמוע את הקול שלה, להרגיש אותה, רבאק מה לבגוד עכשיו מה?
"אני מבינה שאין לך מה להגיד."
"שני תסתכלי עליי. אני בחיים שלי לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך, את באמת חושבת שאני מסוגל לבגוד בך?" אמרתי לה והחזקתי את הידיים שלה. בחיים שלי לא חשבתי שהמשפט הזה יצא ממני, הבחורה הזאת היא הדבר הכי טוב שיש לי, אני לא מוכן לאבד אותה על שטות.
"אני כבר לא יודעת כלום! כלום! נימאס לי גיא." היא אמרה בכעס ותפסה את הפנים שלה עם הידיים.
הושבתי אותה על הברכיים שלי וניגבתי לה את הדמעות, כול דמעה שלה זה כמו סכין בלב שלי, אני לא אוהב לראות אותה ככה.
"קשה לי גיא, קשה לי שאתה לא איתי, כואב לי כבר להתגעגע אלייך, אני רוצה אותך פה!" היא הניחה את הראש שלה על הכתף שלי ולחשה לי בעצב.
"ואת חושבת שלי לא קשה? אין רגע שאני לא חושב עלייך." אמרתי והרמתי את הראש שלה אליי.
"אבל מה אני אעשה יפה שלי את יודעת שהתפקיד הזה חשוב לי. מה את רוצה שיהיה לך חבר ג'ובניק, שאני אבוא לצבא פעם בשבועיים אפעיל ממטרות ואלך הביתה?" אמרתי לה וכבר ראיתי חיוך על הפנים שלה. יפה שלי.

נ.מ נועה-
"את רוצה שאני אכנס איתך?" ליאור שאל אותי. החלטתי שלא בא לי להסתתר יותר, אני לא זאת ששיקרתי.
"לא, אני אסתדר תודה." נתתי לו נשיקה ויצאתי מהרכב לכיוון הבית. נכנסתי לבית עם חששות רבים איך אני לעזאזל ממשיכה מפה? שנייה לפני שעליתי במדרגות אל חדרי אימא צצה, יופי.
"נועה שלי חזרת, כמה דאגתי לך את לא מבינה אפילו…" היא באה אליי בשנייה שהיא ניסתה לחבק אותי, הוזזתי אותה ממני, לא יכולתי להסתכל עלייה אפילו.
"תעזבי אותי." אמרתי לה והורדתי את ידה ממני.
"אני יודעת שעשית טעות, זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך יותר את צעירה קורה שעושים טעויות…" היא התחילה להגיד לי, אבל לא יכולתי לשמוע אותה יותר.
"חבל שאני לא יכולה להגיד את אותו הדבר עלייך."
"נועה על מה את מדברת?" היא שאלה אותי. הבטתי הצידה וראיתי את אריאל יושב בסלון.
"או היי אריאל לא ראיתי אותך. אני בטוחה שלפחות לך היא מספרת את הסודות שלה."
"איזה סודות בדיוק נועה את יודעת שאני לא מסתירה כלום." היא אמרה לי, אבל ראיתי בפרצוף שלה עד כמה זה לא נכון. אני לא מאמינה שגם עכשיו היא ממשיכה לשקר לי.
"אה באמת? אוקיי אז בטוח שגם ממך אריאל היא לא מסתירה כלום, נכון? אז אני בטוחה שהיא סיפרה לך כבר שהיא עדיין מתראת עם בעלה לשעבר ועדיין בקשר טלפוני איתו, ידעת את זה נכון? הרי אין לה סודות." אמרתי ותוך כדי הבטתי בה במבט נוקב וכועס וראיתי איך היא מחליפה צבעים תוך כדי. הורדתי את המבט שלי ממנה והמשכתי להתקדם במעלה המדרגות.
"נועה אני לא יודעת מה שמעת או מה ראית אבל…" היא אמרה לי במהירות.
"אה ועוד משהו, אני לא מאמינה ששכחתי את זה. את כבר סיפרת לו שיש לך בן?" עצרתי והסתובבתי לאחור.
אריאל נחנק מהמים ששתה ואימא הניחה יד על הפה שלה כשדמעות עלו בעינייה.
"אה הוא לא ידע? אופס." אמרתי ועליתי במדרגות לעבר החדר שלי סגרתי אותו ושם הרשתי לעצמי להישבר נשענתי על הדלת והחלקתי למטה עד שהגעתי למצב ישיבה. הדמעות זלגו ולא הפסיקו, כול המבטים שלה רק הבהירו לי שהכול נכון שבמשך כול השנים האלה אימא שלי שיקרה לי.
"נועה בבקשה תפתחי לי את הדלת." אימא שלי תיקתקה בדלת ואמרה.
"תעופי מפה אני לא רוצה לראות אותך!" מלמלתי תוך כדי בכי.
"נועה זה לא מה שאת חושבת, בבקשה תתני לי להסביר לך!" היא אמרה לי בעצב. די עם השקרים די!
"אני לא רוצה לשמוע את ההסברים שלך, בבקשה תעזבי אותי!" אמרתי לה בכעס.
"נועה…"
"תעופי מפה!" צעקתי בכול הכוח שנותר לי תוך כדי דמעות.