” i’m beautiful in every single way”… – פרק 7
נקודת מבט של נועה-
"אחח', סעמק מה יש לך?" הוא מלמל ותפס את הלחי שלו.
זה הוא. הייתי כול כך עצבנית שחררתי את היד שלי מהאחיזה שלו וסטרתי לו עוד פעם.
"תגידי לי את נורמלית?!" הוא שאל והחזיק בלחי השנייה שלו והוזיז את הלסת מצד לצד.
"אתה.." לא יכולתי לסיים את המשפט וגל של דמעות יצא לי מהעיניים. לא יכולתי לעצור את הדמעות וגם לא רציתי לבכות לידו. נמאס לי להראות החלשה לידו!
הסתובבתי והמשכתי לכיוון הבית שלי.
"נו באמת, עצרי שנייה!" שמעתי אותו נאנח ובא לכיווני.
"חכי רגע!" הוא אמר תפס לי את הזרוע ונעמד מולי.
מחיתי את הדמעות שלי עם היד השנייה.
"אתה מוכן לעזוב אותי אני רוצה ללכת הביתה." אמרתי עם הקול הכי יציב שיצא לי באותו רגע, מתאפקת לא לבכות.
"נו אני מצטער שהבהלתי אותך… את לא חייבת לבכות."
"מאור תעשה לי טובה ותשחרר לי את היד. עכשיו!" אמרתי בעצבנות והסתכלתי על הזרוע שלי.
הוא שיחרר אותה. הסתכלתי עליו לרגע והמשכתי ללכת, לא רוצה להיות בקרבתו יותר.
"לא, את הולכת להקשיב לי ויהי מה!" הוא אמר גרר אותי לספסל והושיב אותי עליו.
"תגיד לי מה אתה אידיוט? אתה לא חושב שעשית מספיק? אני עפה מפה!"
אמרתי ובאתי לקום אבל הוא ישר הושיב אותי עליו בחזרה.
"לא את לא! את תשבי ותקשיבי לי." הוא אמר והוסיף. "אני שבוע מנסה להגיד לך את זה וזה לא יוצא לי מהפה. עד שיש לי סוף סוף אומץ את תשבי ותקשיבי לי!" הוא אמר בכמעט צעקה.
"שבוע שהמצפון שלי לא עוזב אותי, שבוע שאני מנסה להגיד לך שאני מצטער על כול השנים האלה שהצקתי לך, שהתנהגתי כמו ילד זין, ילד טיפש שלא חושב על רגשות של אחרים שרק מנסה להצחיק את החבר'ה בלי לדעת מה זה עושה לאחר.
אני מצטער… את לא יודעת כמה אני מצטער שהרסתי לך את השנים האלה.
אני מצטער שכול הזיכרונות שלך מהם יהיו הרוסים בגללי! אני יצאתי טיפש ואני יודע שלא תסלחי לי, אני לא הייתי סולח. אבל בכל זאת אני מקווה… אני מבטיח שאת לא תשמעי ממני יותר."
"אני מצטער .." הוא סיים והלך משם שהידיים שלו טמונות בכיס והביט בי בפעם האחרונה הייתי בהלם מוחלט. לא ידעתי איך להגיב, פשוט ישבתי בספסל ובהיתי באוויר.
הוא באמת התנצל? אני אמורה לסלוח לו? למה רק עכשיו הוא מבקש סליחה?
המון שאלות עברו לי בראש, תשובה אחת לא הייתה לי.
קמתי מהספסל שבו ישבתי לפחות חמש דקות אחריי שהוא הלך ופניתי לביתי שהראש שלי עסוק בשאלות. לא שמה לב לדרך ומוציאה את המפתחות מהתיק.
בידיים כושלות פתחתי את הדלת וניכנסת לבית, הנחתי את המפתחות על השידה ועליתי במדרגות לחדרי.
"אוו נועה'לה חמודה שלי, ידעתי ששמעתי מישהו בא.." אימי אמרה לי וירדה במדרגות.
היא חיבקה אותי ושאלה, "איך היה? איך ישנת? קרן אמרה לי שנירדמתן שם .." לא ממש הקשבתי לה הייתי עדיין באותו רגע בספסל.
"היה בסדר… אימא אני עייפה אני אדבר איתך אחר כך." חייכתי חיוך קטן ואמרתי לה והמשכחתי לעלות במדרגות לחדרי.
נכנסתי לחדר והנחתי את השקיות והתיק על הרצפה. נישכבת באנחה על המיטה והבטתי בתקרה.
'מה אני אמורה לעשות??'
קמתי ברגליים כושלות לעבר המקלחת והורדתי את כול הבגדים, נכנסתי תחת זרם המים החמים נשענתי על הקיר וניזכרתי באותו יום.
**פלאשבק **
היום ניגמר והתקדמתי לעבר השער, הפלאפון שלי צלצל, חיפשתי אותו בכיס ולא ממש שמתי לב לאן אני הולכת.
"אחחח' תגידי מה את מטומטמת גם עם המשקפיים האלה את לא רואה." הוא אמר וצחק.
ניזרקתי על הרצפה וגיששתי עם הידיים אחר המשקפיים והספרים שנפלו לי, לא ראיתי כלום.
"את מחפשת את זה שקפקף?" הוא אמר.
התרוממתי והרמתי את הספרים שהידיים שלי כן הצליחו למצוא.
"מאור תביא לי אותם!" אמרתי והושטתי יד לעברו.
"מה זה איך את רואה משהו עם זה הדבר הזה, עשה לי כאב ראש." הוא אמר תוך כדי שהוא מודד אותם.
"נו מאור זה לא מצחיק! אתה מוכן להביא לי אותם כבר?" התחננתי אליו.
"את רוצה אותם תפסי .." הוא אמר והתחיל להרים את היד למעלה עם המשקפיים כשאני מנסה לתפוס אותם.
"תתאמצי עוד יותר!" הוא אמר וצחק. נימאס לי ממנו כבר!
דרכתי לו על הרגל, ולקחתי ממנו את המשקפיים. הרמתי את התיק שלי מהריצפה שמה לב להתקהלות שהייתה סביבנו ופשוט בורחת משם.
**סוף פלאשבק**
אחריי כול השנים האלה אני אמורה לסלוח?
סיימתי להתקלח, יצאתי מהמקלחת, לבשתי את הפיגמה שלי והלכתי לישון.
תגובות (11)
תמשיכייייי
תמשיכייייי
תמשיכייייי
תמשיכייייי
תמשיכי ושאלה קשההה
שאלה קשההההההה
תמשיכייייייייי
לא תמשיכי
ברור שליסלוחח תמשיכייי מושלםםם
(קוראת חדשה)
מושלם
עאעאעאעאעאעאעעא אני קוראת חדשה!!
סיפור מושלם תמשיכי!!!!!!!!!!
מתי את ממשיכה???