” i’m beautiful in every single way”… – פרק 32

נ.מ ליאור-
"אני לא מבינה אותך." נועה אמרה לך ונעמדה מולי עם פרצוף עצבני וידיים משולבות.
כול פעם שהיא כועסת היא עושה את הפרצוף הכועס הכי חמוד בעולם.
"מה אתה מחייך?" היא שאלה אותי. אי אפשר לעצור את החיוך, זה בלתי נשלט.
כמה אהבה יש לי אלייה זה מטורף.
"מה את רוצה, אני לא יכול עם הפרצוף הזה." אמרתי לה וציחקקתי תוך כדי שאני תופס לה את הפנים.
"בבקשה אל תגיד לי שלא נכנסים רק בגלל שזאת המסיבה של שי." היא אמרה לי עם פרצוף עצוב.
אביאל הזה… שאני הראה אותו הוא ימות, לא יכל להגיד לי שזה המסיבה שלו.
עאלק 'משנה לך באמת?' שזה מדובר בו ועוד איך משנה.
לא סבלתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו, שהוא צחק עם נועה שאני פירפרתי כול היום בדאגה כלפייה, שהוא זה שגרם לחייך שהיה לה קשה ולא אני.
"בבקשה…" היא התחננה אליי. לא יכולתי להגיד לה לא, אם נצטרך לסבול בחיקו ללילה אחד, נעשה את זה בשבילה.
"טוב, בואי." אמרתי לה בכניעה.
"יש!" היא צעקה בשמחה ומשכה אותי אחרייה. אני חייב שתייה, והרבה.

נ.מ נועה-
אם חשבתי שרק מבחוץ הבית הזה נראה טוב, טעיתי ובגדול.
בזמן שמבטי הוסב בהתפלאות אל רחבי הבית הוא נעצר על שי שעמד כמה מטרים מולנו, הוא חייך לעברי ואני אליו.
הוא עצר את השיחה שלו עם האדם שעמד מולו והתקדם לעברנו.
"באתם!" הוא צעק בשמחה בגלל קול המוזיקה הגבוה שהיה.
"אני שמח שבאת אחי!" הוא אמר לו וחיבק אותו, חיבוק גברי.
"מברוק על הבית." ליאור אמר לו והביט סביבו.
"עוד לא ראית כלום אחי, בוא שתה משהו." הוא אמר לו והניח לו יד על הכתף.
שמחתי שהם ככה מסתדרים אבל דיי הרגשתי גלגל שלישי.
"נוני את באה?" ליאור שאל אותי שנייה לפני ששי לקח אותו איתו.
"לכו שניכם אני אסתדר. אבל בלי שטויות!" אמרתי לו עם חצי חיוך ואצבע מזהירה. חסר לו שהוא ישתה יותר מידיי ולא ישלוט במעשים שלו.
"שום שטויות, אל תדאגי. אם את צריכה אותי אני…" הוא אמר וקטעתי אותו.
"ליד האלכוהול, אני יודעת." אמרתי לו בציניות מחזיקה את החיוך שמנסה להופיע על שפתיי.
"מצחיק. זמין בפלאפון קופה." הוא צחק ואמר לי. החיוך חמק מבין שפתיי והוא התקרב אליי יותר ונשק לשפתיי ברכות.
"אתה… בא?" שי שאל במבוכה. ליאור התנתק משפתיי חייך אליי והלך עם שי.
"תודה." מילמלתי מבלי לבטא את המילה בקול לעבר שי שהסתובב אליי.
קודם לכן, כשהוא הציע לי לבוא למסיבה הוא הבטיח לי שהוא ינסה להסתדר עם ליאור, וזה מה שהוא עושה.
"מלאך או לא?" הוא מלמל כמוני מבלי לבטא את זה בקול שחיוך שחצני על שפתיו. הוזזתי את ראשי מצד לצד באנחה וצחקתי. דביל.
נעמדתי שם כמה שניות ובחנתי את הסביבה, כולם פה שמחים ונהנים.
הרגשתי מישהו קופץ על גבי וכורך את ידיו סביב צווארי. הצמיד שעל ידה הסגיר אותה וישר יכולתי לזהות שזאת שני.
"מה את עושה משוגעת…" ציחקקתי והנחתי את שתיי ידיי על ידייה.
היא ירדה מגבי ונעמדה מולי מחוייכת ולא לגמרי יציבה.
"את לא מבינה מי נמצא פה." היא אמרה לי ונשכה את השפה התחתונה שלה.
המבט שלה שנייה אחרי הופנה ממני אל מקום לא ברור מאחוריי.
כיווצתי גבות והסתובבתי. אויי לא.
הוא ישב לא רחוק מאיתנו עם חברים שלו, הוא שתה מהכוס שלו ושלח לה מבט פלרטטני.
"גיא. נשמע לך מוכר?" שאלתי אותי אותה והחזקתי בזרועות שלה, מנסה להסתיר את האקס הנאה מאוד שלה, ליאב.
"קצת." היא עשתה מבט חושב בכאילו וסימנה עם שתיי האצבעות שלה כשאמרה זאת.
"את חייבת להפסיק לשתות." אמרתי לה ברצינות. רק שטויות יוצאת לה מהפה כשהיא שותה. היא לא דיברה עם גיא כשהוא התקשר אלייה, היא ניתקה את השיחה.
אין פלא שהיא פתאום מתעניינת באקסים שלה.
"שתיתי רק כוס, וגם אותו לא סיימתי." היא אמרה לי בתמימות. על מי היא מנסה לעבוד.
"בואי לרקוד!" צחקקתי ואמרתי כשאני מושכת יד אחת שלה אל עבר רחבת הריקודים המאולתרת שיצרו בסלון הענקי שלו.
צליליי המוזיקה הרקידו אותנו על הרחבה ביחד עם עוד אנשים חלקם זיהיתי, את חלקם לא.
ניסיתי כמה שיותר להרחיק את שני מבנים.
מבלי שמנו לב עוד אנשים ועוד אנשים הצטרפו לרחבה, ההנאה הייתה יותר גדולה.
הרבה זמן לא נהנתי ככה.

"לעזאזל איתך שני…" מלמלתי והעברתי יד בשיער בתסכול שלא מצאתי אותה.
יצאתי מחוץ לרחבה והבטתי סביבי, מנסה למצוא אותה בין כול האנשים. לא מצאתי.
"נועה!" שמעתי במעומעם שקוראים לי והסתובבתי ישר. לרגע חשבתי שזאת שני.
"ראית את שני?" הצמדתי את את הפה אל אוזנה של ליאור ושאלתי אותו בלחץ כשהוא כרך את ידיו סביב מותניי.
"לא." הוא ענה לי. לאיפה היא נעלמה עכשיו.
"את באה לרקוד?" הוא שאל אותי והתחיל ללכת קדימה כשהוא עדיין אוחז בי.
"אני חייבת לשירותים." אמרתי לו כשפרצוף מעוות על פניי. אני מרגישה שאני עוד שנייה עומדת להתפוצץ.
"ללוות אותך?" הוא שאל אותי אם פרצוף שובב על שפתיו. אין ספק שהוא שתה, אבל לא יותר מידיי. עדיין אותו ליאור.
"כמה דקות ואני חוזרת." אמרתי לו עם חיוך והשתחררתי מחיבוקו.
"ותעשה לי טובה תחפש את שני." הוספתי בדאגה והוא הנהנן בראשו.
פילסתי את דרכי דרך כול האנשים עד שהגעתי למדרגות השקופות שלו והמעקה מכסף שהובילו ישר לקומה למעלה.
"אויי סליחה!" צעקתי והסתרתי את הפרצוף שלי עם יד אחת ועם השנייה טרקתי את הדלת.
אני לא מאמינה שראיתי את זה עכשיו, צמרמורת עברה לי בגוף.
הצמדתי את אוזני לאחת הדלתות, שום רעש מוזר לא נשמע משם אז פתחתי חריץ קטן כדי לוודא שאיו אף אחד, למזלי לא היה.
ניכנסתי לחדר והדלקתי את האור, והתפללתי למצוא פה שירותים. ראיתי דלת והתקדמתי אלייה, פתחתי אותה ולשמחתי הרבה היה שם שירותים.
כשסיימתי הפעלתי את ברז המים כדי לרחוץ את הידיים ושמעתי רעש בחדר.
רחצתי את הידיים עם מים וסבון וכשסיימתי פתחתי את הדלת בעדינות, ראיתי מישהו שוכב על המיטה לרוחבה שבקבוק וודקה בידו.
"שי?" שאלתי אותו בחשש. ניחשתי שזה הוא, לא הייתי כול כך בטוחה, אבל כשנעמדתי מולו יכולתי לראות בבירור שזה הוא.
"מה?" הוא התרומם לישיבה לאט ושיפשף את המצח שלו עם יד אחת.
"אתה שתית את כול זה?! אתה לא נורמלי!" אמרתי לו בכעס ולקחתי לו את הבקבוק החצי ריק מהיד.
"לא רק את זה." הוא אמר והשעין את המרפקים שלו על הברכיים כששתי ידייו מחזיקות בראשו.
"אני בחיים לא אבין אותכם." אמרתי בייאוש ולקחתי את הבקבוק ושמתי אותו על השידה מול המיטה, הרחק משי.
"להביא לך משהו?" שאלתי אותו בדאגה והתיישבתי לידו כשידי על הכתף שלו.
"לא לא, נראה לי ש…" הוא בא להגיד משהו אבל הפסיק ורץ לשירותים.
לאחר כמה דקות שלא שמעתי קול הקאה, שמעתי את ברז המים נפתח ולאחר כמה שניות הוא חזר.
"אזעקת שווא." הוא אמר וניגב את הפנים שלו עם מגבת קטנה.
"תשאר פה אני הולכת להביא לך מים ולזרוק את האלכוהול הזה." אמרתי לו וניגשתי בחזרה
לשידה המבט שלי נתקע על תמונה שהונחה שם.
"זה אתה?" שאלתי את שי והצבעתי על התמונה.
"כן לצערי." הוא אמר לי ונשכב על המיטה. הרמתי את התמונה והדבר הראשון שראיתי זה את שי, הוא היה שונה קצת ממה שהוא עכשיו, יותר צעיר, אין ספק שיותר חמוד ממה שהוא עכשיו. חייכתי.
האגודל שלי הסתיר את הדמות השנייה שעמדה לידו, הוזזתי אותה והבטתי בה.
מה…? זה מי שאני חושבת שזה?
שיפשפתי את עיניי וקירבתי את התמונה יותר. זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות…
העיניים שלי התמלאו דמעות והתמונה חמקה מידיי והתנפצה על הרצפה.
"זה לא יכול להיות… זה…"

נ.מ שי-
קול התנפצות גרם לי להתרומם במהירות. ראיתי את נועה עומדת שם שהידיים שלה מכסות את פיה.
"את בסדר? נפצעת?" שאלתי אותה וקמתי לעברה. הרגשתי סחרחורת קלה.
"מי… מי זה?" היא אמרה לי תוך כדי בכי והצביעה על התמונה שעל הרצפה.
"מה קורה לך נועה? נפצעת איפשהו?" שאלתי אותה בדאגה וליטפתי את הלחי שלה.
לא הבנתי מה יש לה, כבר חשבתי שאני מתחיל לדמיין.
"תענה לי!" היא צעקה עליי והעיפה את היד שלי ממנה.
"זאת רק תמונה שלי עם אבא שלי, מה יש לך?!" שאלתי אותה ברוגע. הראש שלה זז מצד לצד כלא מאמין.
"זה לא יכול להיות! אתה משקר! אתה…" היא מלמלה עם רעד בקולה ותפסה את ראשה. הדמעות לא חדלו לנזול מעינייה.
"נועה." אמרתי והתקדמתי אלייה. היא התרחקה ממני.
הבטתי עלייה ואז על התמונה. מה קורה פה לעזאזל?!