" i'm beautiful in every single way"… – פרק 29

נ.מ מאור( ביום שנועה חזרה מאילת) –
"דיי להיות שקוף מאור." לידור אמר לי.
נועה נסעה לפני כמה דקות. אנחנו יושבים על ספסל קרוב למלון.
"באמת? בערך כמו המוח שלך?" עניתי לו. זרקתי את הסיגרייה על הרצפה ומעכתי אותה.
אין לי כוח אליו יותר, כול היום הוא לא בא לי טוב בעין.
"בחייאת לידור, תשאיר אותי לבד, אין לי כוח לראות את הפרצוף שלך." אמרתי לו.
"באימא שצריכים לתת לי תוכנית טלוויזיה, אני גאון." הוא אמר וקם מהמשענת של הספסל ועמד מולי עם חיוך על הפנים.
"גאון? אתה? משהו במשפט הזה לא מסתדר לי משום מה." אמרתי לו. כול מילה שהוא מוציא מהפה רק גורמת לי לפלאשבקים של היום בצהרים. והעצבים רק גדלים.
"אתה והגאונות עאלק שלך יכולים להסתלק לי מהפנים בבקשה?" שאלתי אותו. הייתי שנייה מלקום וללכת משם, החיוך שלו דרש כאפה.
"מילה אני גאון, תסתכל איך אתה מגיב. עוד שנייה אתה מרביץ לי." הוא אמר לי.
"כול חיבוק או נשיקה שנתתי לה גרמה לך להגיב בדיוק ככה. עשן יוצא לך מהאוזניים." הוא הוסיף.
מה הוא רוצה הטמבל הזה. שאני אבין כול התלקקויות שלו לנועה היום היו כדי לעשות לי בכוונה?
"סלאמת." אמרתי וקמתי מהספסל, מתרחק משם כמה שיותר.
"אתה מרגיש אלייה משהו נכון?" הוא שאל אותי.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?" הסתובבתי ושאלתי אותו. השאלה שלו גרמה לאי נוחות מוזרה.
"אל תשחק אותה ראש קטן, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר." הוא הרצין ואמר לי.
עמדתי שם ולא ידעתי מה להגיד.
"לידור אל תשגע אותי." אמרתי לו אחריי כמה שניות ששום מילה לא יצאה לי מהפה.
הסתובבתי והמשכתי ללכת למלון.
"איך ידעתי, תמשיך לעשות מה שאתה הכי טוב בו. לברוח." נשכתי את השפתיים והמשכתי ללכת, יודע שאם אני אסתובב אליו אני לא אשלוט בעצמי.
עליתי לחדר ונכנסתי למקלחת שהקול של לידור לא עוזב אותי לרגע.
'אתה מרגיש אלייה משהו נכון?'
ממתי אני מרגיש משהו למישהי?
נכון שהיא שונה מאחרות ושיש בה משהו שמוציא ממני חיוך מידי,
אבל זה לא אומר שאני מרגיש אלייה משהו, נכון?

נ.מ נועה-
"בחיים שלך את לא עושה לנו את זה יותר, זאת הפעם האחרונה שאת נעלמת לנו ככה." שני אמרה לי. והן חיבקו אותי חזק.
מאז שאנחנו קטנות זה שלושתנו ביחד, אפילו לטיולים משפחתיים הלכנו ביחד.
הייתי כול כך זקוקה להן אחריי הפרידה מליאור.
"לא יקרה יותר." אמרתי וחיבקתי אותן חזק, חיבוק שרציתי שיימשך שנים, אבל היינו חייבות להיכנס לכיתה.
"אני חייבת להיכנס לשיעור אני לומדת היום עם ציפי בי"ב 2." אמרתי לבנות.
חיבקתי אותן בפעם האחרונה וניגשתי לכיתה של ציפי.
מעניין למה היא ביקשה שאני אלמד שם.
"סליחה על האיחור." אמרתי וניכנסתי לכיתה באיחור של עשר דקות.
"זה בסדר נועה, תבחרי לך מקום ותשבי בבקשה." הכיתה הייתה בהרכב מלא, ככה שלא נישאר הרבה מקום.
ראיתי שולחן פנוי בסוף הכיתה, הלכתי אליו והתיישבתי בו.
"תפתרו את התרגילים בעמוד 220, כול שאלה אני פה כדי לעזור. תתחילו." ציפי אמרה ושהיא סיימה היא התקדמה אליי.
"מה נשמע נועה? את החסרת כמה ימים חשובים, הספקנו המון חומר ואני רוצה לחזור איתך עליו. זה מאוד קשה, וכמו שאת רואה אני אוטוטו יולדת, לכן ביקשתי שתבואי ותלמדי איתי פה." היא אמרה לי בחיוך וליטפה את הבטן שלה .
היא תמיד הייתה המורה הכי אהובה עליי, כול מורה אחרת יכלה להביא לי את החומר ולתת לי להשלים אותו לבד.
"תודה המורה, אני מעריכה את זה מאוד." אמרתי לה בחיוך.
"יופי אני שמחה לשמוע, אז תוציא את החומר ונתחיל לעבוד?" הנהנתי בראשי, והוצאתי את החומר מהתיק.
במשך חצי שעה שהיא עברה איתי על חומר חדש שניקלט לי במוח דיי במהירות, היא נתנה לי תרגילים, והמשיכה לעזור לתלמידים נוספים.
"אפשר להיכנס?" מישהו שאל בכניסה לדלת, לא הרמתי את הראש, הייתי באמצע תרגיל. אבל יכולתי לשמוע אותם מדברים.
"מר אדרי על השבוע הראשון אתה מאחר לי?" ציפי אמרה לו, ולמרות שהוא איחר לשיעור הראשון בלי טיפת כעס בקולה.
"מצטער לא יקרה שוב." הוא ענה לה.
"חסר לך שיקרה שוב, כנס." היא אמרה לו. סיימתי את התרגיל והרמתי את הראש כדי לראות מי זה. והופתעתי לגלות שהוא נעמד לידי כבר.
"מה את/ה עושה פה?" שאלנו בו זמנית אחד את השנייה.
"לא אמרת לי שאתה לומד פה.." אמרתי לו.
"לא ידעתי שאני אלמד דווקא פה. לא אמרת שאת כיתה י"א?" שי שאל אותי.
"אני כיתה י"א, באתי לפה כדי להשלים חומר." עניתי לו. הוא הסתכל עליי בחיוך.
"את יושבת לי במקום את יודעת …" הוא אמר לי.
"אתה פה רק שבוע וכבר תפסת בעלות על השולחן?" אמרתי לו בחיוך. הוא צחק והתיישב על הכיסא לידי.
"אדרי פחות דיבורים יותר מעשים." ציפי אמרה לו ששנינו לא הפסקנו לדבר. לא מאמינה שניגררתי לזה אפילו.
"נתפסו חזק על השם משפחה פה, יש לי שם הם יודעים." הוא אמר תוך כדי שהוא מוציא את הספרים שלו. לא יכלתי שלא לצחוק. הוא חייך אליי.
"אני מקווה שלא סיבכתי אותך עם ההוא באותו ערב." הוא הסתכל עליי ואמר עם פרצוף מתנצל.
"זה בסדר. אתה לא אמור להתנצל אתה הצלת אותי." אמרתי לו והסתכלתי לו בעינים.
"איזה מלאך אני." הוא אמר לי והלך לציפי שקראה לו. הוא הסתובב וקרץ לי, גילגלתי עיניים הורדתי את הראש כלפי מטה וצחקתי.

"על הבוקר מתמטיקה, המוח שלי נישרף." הוא נאנח והכניס את הספר לתוך התיק.
השעתיים נגמרו דיי מהר. הכנסתי את הדברים שלי לתיק.
"יש פה מקום כדי לקנות אוכל? אני גווע." הוא שאל אותי.
"ברור שיש, בוא אני אקח אותך, בא לי משהו מתוק." אמרתי לו והרמתי את התיק שלי מהשולחן.
"בטוחה? פעם אחרונה שניראנו ביחד זה לא ניגמר טוב." הוא אמר והרים את התיק שלו על גבו.
"אם אתה רוצה להמשיך לגווע ברעב אתה מוזמן להישאר." אמרתי לו ואחריי שהוא התלבט כמה שניות יצאנו מחוץ לכיתה.
אין סיבה שיקרה משהו אני בטוחה שליאור כבר שם את הקנאה בצד, הרי לא קרה ולא יקרה בנינו כלום.
התקדמנו שנינו במסדרון שהמבטים של התלמידים פוזלים לכיוונינו.
"ברוך הבא לקפיטרייה של מיכה, יש לו טוסטים מעולים ממליצה בחום." אמרתי לו וסימנתי למאי ושני לבוא אלינו.
"אני אשמח לבדוק את זה." הוא אמר וניכנס להזמין לו בעוד שאני חיכיתי לבנות.
"אני רואה שמצאת תחליף לליאור, יפה לך." שני אמרה לי והסתכלה על שי.
"בחיים לא יהיה תחליף לגבר שלי." חייכתי אלייה והסתכלתי מבעד לכתף שלה וראיתי אותו מתקדם לפה. שני הסתכלה עליי בהלם וגם מאי. הן עדיין לא יודעות שחזרנו.
הסתכלתי עליו והמרחק בנינו ניראה לי כול כך עצום, לא יכלתי לחכות שהוא יגיע.
התקדמתי אליו, מודעת לכך שהמבטים של מאי ושני נהפכו ליותר המומים ממה שהם.
"בוקר טוב יפה שלי." ליאו אמר לי שהגעתי אליו. הידיים שלי אוטומטית הונחו מסביב לצוואר שלו ושלו הונחו על המותניים שלי.
נשיקות בפומבי אף פעם לא היו אהובות עליי, אבל באותו רגע זה הרגיש לי הדבר הכי נכון לעשות.
עצרתי את עצמי מלהמשיך ולנשק אותו עוד שעות שם.
"עכשיו אפשר להגיד בוקר טוב." אמרתי לו כשהתנתקנו אחד מהשני. הוא הוזיז לי את השיער לאחוריי האוזן וקירב את פניי לעוד נשיקה, השפתיים שלנו נגעו אחד בשני קלות, ובאותו רגע שמעתי את הצעקה הכי גדולה שנישמעה אי פעם.
"לא נכון!" מאי ושני צעקו. חיוך עלה לי על הפנים. הסתובבתי אליהן הן היו עם הפרצוף הכי מופתע שראיתי בחיים שלי. התקדמנו אליהן.
"מתי זה קרה?" מאי שאלה אותנו והצביעה אליי ואל ליאור שהמבט המופתע לא יורד לה.
עם הייתי יכולה להקפיא את הזמן ולהמשיך להסתכל על הפרצופים שלהן הייתי עושה את זה, בחיים שלי לא ראיתי אותן ככה.
סיפרנו להן שחזרנו אתמול, הן כעסו על שלא נתתי להן עדכון מידיי אבל בעיקר שמחו בשביל שנינו.
הלכנו לשבת בשולחנות מחוץ לקפיטריה.
"בואנה זה הטוסט הכי טעים שטעמתי בחיים שלי!" שי יצא שבידו הטוסט וכולו מחוייך.
הוא הרים את המבט שלו מהטוסט והסתכל עלי, העיניים שלו פזלו לכיוון של ליאור באי נוחות.
הלסת של ליאור התהדקה, והמבט שלו ניתקע על שי. הנחתי את היד שלי על הברך של ליאור.
"אמרתי לך, בתיאבון." אמרתי לשי בחיוך. הוא הבין שהוא ניקלע לסיטואציה לא נעימה ראו עליו.
"שי תכיר, ליאור שני ומאי, תכירו שי." אמרתי והושטתי את היד לעברם כשאמרתי את שמם.
"אהלן." הוא ענה בחיוך לשני ומאי וכשהמבט שלו היה על ליאור הוא גירד את הראש באי נוחות.
"טוב אני אלך, היה נעים להכיר." הוא אמר בחיוך.
"הא וקחי מיכה המליץ." הוא הושיט לי שוקולד לבן עם עוגיות, השוקולד הכי אהוב עליי, והלך.
"הוא עשה לי חשק לטוסט, את באה מאי?" היא אמרה לה וגררה אותה איתה לתוך הקפטריה מבלי שהיא תגיב.
הבטתי על ליאור שלא הפסיק להסתכל על שי שישב כמה שולחנות לידינו עם כמה ילדים מהכיתה שלו. המבט הכי לא מחבב שיש בעולם.
"ממתי הוא לומד פה בכלל?" הוא שאל אותי.
"שבוע, משהו כזה." עניתי לו.
"מה לך ולו? ומה ניראה לו ש…" הוא אמר לי כשהמבט שלו עדיין לא זז ממנו. מזל שהוא לא מסתכל לפה.
קטעתי אותו וסיבבתי את הפנים שלו אליי ונישקתי אותו.
"זהו נרגעת?" התנתקתי ממנו באיטיות, משחררת את הנשיקה לאט, ושאלתי אותו.
"לא ממש.." הוא מילמל והחזיר אותי לנשיקה. הכיסאות שלנו היו צמודים אחד לשני והרגליים שלי הונחו על הרגליים שלו.
"אחמ" שמענו מישהו וישר התנתקנו. זה היה המנהל.
ניראה לי שהפכתי לעגבנייה מרוב בושה. אני לא מאמינה שהוא תפס אותנו ככה, נו מור נשיקות בפומבי!
"הא המנהל מה המצב?" ליאור שאל אותו, כאילו הוא אחד החברים שלו. נתתי לו מכה עם המרפק שלי הוא רק חייך.
"אביטן במה זכית שאתה פה בביהס?" הוא שאל את ליאור, אני יודעת שהוא לא ממש הלך לבית ספר כבר הרבה זמן בגלל הפרידה, וזאת התקופה הכי עמוסה של הלימודים, עוד מעט הבגרויות קיץ מתחילות.
לזה שאני לא הייתי בבית ספר יש כבר אישור, אימא שלי דיברה עם המנהל באופן אישי. התחלתי לפחד בשביל ליאור.
"מה התגעגעת אליי המנהל?" הוא אמר לו המהל הביט בו כבר עם מבט מיואש.
"בוא בוא, יהיה לנו הרבה זמן להשלים פערים. קדימה אליי למשרד." הוא אמר לו וסימן לו לקום עם היד.
"חייב? ניראה לי יותר נוח לדבר פה מאשר בחדר החשוך שלך. בוא שב נתפנק על איזה כוס שוקו." הוא אמר לו. המנהל כבר איבד את הסבלנות והתחיל להתעצבן.
איך הוא מסוגל לדבר אליו ככה, ציוץ אני מפחדת להגיד לו, הוא כזה גדול ועם חזות קשוחה . פחד אלוהים.
"שאני אחזור על זה שוב אביטן?" הוא אמר לו עם קול מאיים. סימנתי לליאור לשתוק כשהוא בא להגיב לו.
"אין צורך המפקד." הוא ענה לו עם חיוך כשהוא נעמד והצדיע כמו חייל.
הוא נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים. כמובן שהתפדחתי נורא, והלך עם המנהל.
הבטתי בהם הולכים וראיתי שליאור הניח יד על הכתף של המנהל והמנהל הוזיז את היד שלו. כול מי שראה את זה כמוני התחיל לצחוק. הוא לא נורמלי. אבל אני כול כך אוהבת אותו.

נ.מ שי-
"אבא?" שאלתי כשנכנסתי הביתה. הרכב שלו היה בחנייה אבל אין שום סימן לזה שהוא בבית.
זרקתי את המפתחות על השידה ליד הדלת וניגשתי למטבח. פתחתי את המקרר והתקופפתי כדי להוציא שתייה מהמדף האחרון למטה.
"אבא!" צעקתי בבהלה כשהתרוממתי וראיתי את אבא שלי עומד לידי. הלב שלי דפק כמו משוגע, הייתי שנייה מלזרוק עליו את הבקבוק מהבהלה.
"מה?" הוא שאל אותי בתמימות והתיישב על הכיסא שנמצא ליד האי במטבח ונגס בתפוח.
"מה מה? אתה יודע איך נבהלתי, לא עושים דברים כאלה." אמרתי ושמתי יד על הלב כשהתיישבתי על הכיסא מולו.
"עד כדי כך, מה אני גידלתי בחורה?" הוא אמר וציחקק. גידל? זה שהוא הופיע בשנים האחרונות רק בגלל שאימא שלי… מתה, לא אומר שהוא זה שגידל אותי.
"כבר שכחת?" עקצתי אותו בחזרה. הוא הסתכל עליי והוריד את המבט למטה לשנייה והניח את התפוח בצד.
"לא.. לא התכוונתי, מצטער." אמרתי לו. הוא הנהן עם הראש לאט ובעצב.
זה גדול ממני, קשה לי לא להזכיר את זה, אבל זאת האמת בין אם הוא ירצה או לא.
"איך היה היום בביהס? אתה מסתדר?" הוא שאל. העביר נושא יפה.
"כן.." עניתי לו כשמזגתי לעצמי שתייה.
"הכרת חברים חדשים? חברות?" הוא שאל אותי. לא ראיתי את המבט שלו שהוא אמר חברות אבל יכולתי לשמוע שהוא מחייך שהוא אומר זאת.
הייתי עסוק בלסגור את הבקבוק, צחקתי ונאנחתי.
"כן אבא, עוד משהו?" אמרתי כשהחיוך חומק בין שפתיי.
"שוות?" הוא שאל וציחקק. הסתכלתי עליו בהלם וצחקתי.
"סתם סתם צוחק.." הוא אמר והרים את הפלאפון שלו ואת המפתחות של הרכב מהשולחן ונעמד.
"טוב אני הולך יש לי סידורים מחוץ לעיר, אני אחזור מאוחר או מחר, נראה כבר.." הוא אמר כשהוא מסתכל על השעון שלו.
"סומך עלייך שלא תהיה שום חגיגה בזמן שאני לא נמצא פה." הוא אמר לי.
"אל תדאג." אמרתי לו.
"שי." הוא הזהיר אותי עם האצבע.
"בסדר, שום מסיבה הבנתי." אמרתי לו והרמתי ידיים כלפי מעלה.
הוא אמר לי ביי ויצא מהבית. כששמעתי את הרכב שלו נוסע זה היה הקיו שלי.
כול הבית הענק הזה ואני לא אזמין כמה חברים? זה קצת אגואיסטי מצידי.
אני בטוח שהוא יחזור מחר, כרגיל. אם אני אזמין כמה חברים זה לא מסיבה, כולה מפגש.
הוצאתי את הנייד מהכיס והתקשרתי לאביאל, אחלה גבר וממה שאני הבנתי הוא יכול לעזור לי.
"הא אחי מה המצב?" אמרתי לו כשהוא ענה לשיחה.
"בסדר בוייה מה קורה?" הוא אמר.
"בית ריק כפרה, חמש דקות אתה פה לעזור לי." אמרתי לו.
"אללה אני שומע מסיבה? אני רץ אחי!"
"בוא בוא יסטלן" צחקתי וניתקתי.