I'll take care of you- פרק 35

״את בטוחה שאת לא רוצה ללכת לבקר אותו?״ מעיין שאלה ושלשתנו התיישבנו על הספסל. נענעתי בראשי והתחפרתי עם אצבעותיי בשערי.
״לא, אני מעדיפה שלא.״ נשפתי וקברתי את ראשי בין ידיי.
אין לי מושג מה היה בחודשיים האלה עם הילד, או הילדה, אני לא יודעת כלום והיחסים ביני לבין בן לא הסתיימו בטוב, עדיף שאני אעזוב אותו ושנינו נמשיך הלאה.
״הוא ירצה לראות אותך.״ אביטל הניחה את ידה על ירכי וחייכה.
״הוא לא רוצה לראות אותי בכלל, הוא הבהיר את זה יפה מאוד,״ ביטלתי את דבריה.
״ואת באמת מאמינה לזה?!״ מעיין קראה בקול צווחני ואני הרמתי את ראשי אליה.
״היית צריכה להיות שם בכדי להבין,״ התעקשתי על העובדה שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי.
״טוב,״ אמרה כנכנעת, ״בואו נמשיך להסתובב,״ הציעה והנדתי בראשי.
״תמשיכו אתן גם ככה נהייתי עייפה,״ שיקרתי וזייפתי חיוך. ״אני אפרוש הביתה,״ הודעתי ונעמדתי מעיין שילחה בי מבט ספקני ונאנחה לבסוף.
״מה יהיה?״ היא שאלה ונענעה בראשה. צחקקתי ונשכתי בכתפיי.
״אל תתנו לבאסה שלי להשתלט עליכן, תמשיכו!״ פקדתי עליהן וניסיתי לספק קול שיראה שאני בסדר.
״את צריכה ליווי?״ אביטל שאלה והנדתי בראשי בליווי צקצוק חד.
הבנות נעמדו גם הן והתחבקנו, נפרדנו לשום, הן המשיכו בשלהן ואני התקדמתי לכיוון הבית.
כשיצאתי מהמתחם של היריד והגעתי לחלק היותר שקט הסכמתי לעצמי להשפיל את ראשי, להזיל דמעה או שתיים ולמהר למחות אותן בעזרת שרוול הקרדיגן שלי. אני לא יודעת למה לבשתי אותו… בכלל לא היה קר.
מתתי לדעת מה בן עושה עכשיו, אם הוא מרים את הילד או הילדה שלו ואיך החיים שלו הולכים להיות מעכשיו. הוא יהיה הרבה עם דיאנה והוא הולך להיות פאקינג אבא.
ואני לא שם בכדי לתמוך בו כי החרא הקטן נפרד ממני אז הגיע הזמן שאני אמשיך הלאה ואשכח אותו לעזאזל! אבל אני כל כך אוהבת אותו שזה לא נראה אפשרי בכלל.
צפירה נשמעה והרמתי את ראשי במהרה בזמן שאני מתנערת מהמחשבות על בן.
המכונית האדומה של ערן ניצבה מולי והוא פתח את החלון שלו.
״היי.״ הוא חייך אליי וחייכתי בחזרה.
״היי.״ החזרתי.
״אני בדרך לבית החולים, רוצה לעלות?״ הוא הציע רק מתוך נימוס, כי שנינו יודעים שהייתי מסרבת.
״אני לא חושבת,״ סירבתי בגיחוך עצוב ונפנפתי בידי לביטול. ערן הנהן והפנה את ראשו לרגע.
״תני לי לפחות לקחת אותך הביתה,״ הפעם הוא מעין פקד.
״לא צריך, באמת,״ אמרתי בנימה משכנעת ככל האפשר.
״זו הליכה של עשר דקות ובטח לא בחושך הזה,״ הוא התעקש. היה בנינו קרב מבטים קטן.
נכנעתי.
הקפתי את הרכב ופתחתי את הדלת, התיישבתי במושב שעל יד הנהג וחגרתי.
אוויר קריר של מזגן הכה בי וריח רגיל של מכונית היה באוטו והתמזג עם עץ הריח שהיה תלוי סביב המראה.
ערן החל לנסוע ושתיקה מביכה רבצה שם.
למרות שערן הוא חבר של אחותי הוא בנוסף גם החבר הכי טוב של בן והוא בטוח יודע על הכל, אפילו יותר ממני.
״אז מה עם בן?״ הבעתי התעניינות והשענתי את ראשי על כף ידי, שערותיי הסתבכו סביב אצבעותיי וריצדתי עם עיניי ברחבי המכונית שבה הייתי עשרות פעמים.
״הוא…״ ערן השתהה לרגע, ״בסדר.״ מצא את המילה לבסוף אך בנימת קולו יכולתי לשמוע שזה מאולץ.
״זה בן או בת?״ שאלתי את השאלה שרציתי לדעת כל כך הרבה זמן.
״בת.״ עיניו של ערן היו נעוצות בכביש ולא יכולתי להסיט את מבטי ממנו.
״הוא ישמח לראות אותך,״ קבע בקול תקיף שהעביר בי זרם לא נעים.
״תבין ערן…״ מלמלתי, ״היחסים בנינו לא נגמרו טוב, הוא ניצל אותי וזרק אותי,״ אמרתי בקול פגוע.
״זה לא נכון!״ ערן קרא ונרתעתי לאחור מהטון הקשה שלו.
״הבן אדם אהב אותך, הוא עדיין אוהב אותך.״ הוא סוף סוף הביט לעברי והנדתי בראשי. שמתי לב שכבר הגענו לביתי, פתחתי את הדלת ויצאתי ממכוניתו מבלי להודות לו אפילו.
ניסיתי להעלים את דבריו של ערן, בן לא אוהב אותי ואני יודעת את זה, אבל תמיד קול קטן קינן בראשי ואמר שעדיין יש משהו ושיכול להיות שהוא לא באמת התכוון לזה. והדברים של ערן חיזקו את הקול הקטן הזה.
פתחתי את דלת הבית וסגרתי אותה אחריי.
״היי,״ אמרתי לאימי שישבה וקיפלה כביסה אל מול הטלוויזיה.
״היי טול, למה כל כך מוקדם?״ שאלה בדאגה ומשכתי בכתפיי.
״נהייתי עייפה,״ שיקרתי ונשכבתי על הספה הסמוכה לזו שאימי ישבה עליה.
״נהנית?״ שאלה בציפייה, חייכתי והנהנתי. לא סיפרתי לה על הלידה, הייתי צריכה להראות שהכל טוב ואז לעלות לחדר בכדי להתייפח. אימא שלי אכלה יותר מדי חרא ותלונות ממני בזמן האחרון, הגיע הזמן שיהיה לה קצת שקט.
״אני הולכת לישון,״ הודעתי והתקדמתי אליה, היא נישקה את לחיי ועליתי לחדר.
סגרתי את הדלת אחריי, קילפתי את הקרדיגן מעליי והורדתי את החולצה הקצרה והקיצית שמחר תתחלף בחולצת בית הספר.
החלפתי לפיג׳מה ונזרקתי על המיטה בעצלנות.
עניין אותי באמת בן הולך לעשות עם הילדה הקטנה ואיך הוא ודיאנה הולכים לגדל אותה. הוא לא יוצא לי מהראש החתיכת דביל הזה, הוא פגע בי, ריסק אותי, אני שונאת אותו ובאותה המידה גם אוהבת אותו ומתגעגעת אליו כל כך.
תפסתי באייפון שלי וחייגתי את מספרו שלא הופיע לי באנשי קשר כי מרוב עצבים שיניתי ל״החרא ששבר לי את הלב״ ואז החלטתי שזה ילדותי מדי אז מחקתי את המספר שלו שכתוב לי ברשימת אנשי הקשר בראש וגם אם אני ארצה ואתאמץ אני לא אשכח.
התקשרתי. הלב שלי כמעט יצא מהחזה שלי עם כל צליל חיוג והתפללתי שהמענה הקולי יענה.
״הלו.״ קולו של בן נשמע מהצד השני, התגעגעתי לקול הגברי שלו שלא שמעתי במשך שבועיים עד כדי כך שדמעות חנקו את גרוני ולא ידעתי מה לומר.

-נקודת המבט של בן-
התיישבתי באחד מהכיסאות שהיו מול חדרה של דיאנה והקטנטונת השנייה.
עוד צלצול טלפון נשמע, כבר נשבר לי מכל הטלפונים שהיו לי בשעה האחרונה. שלפתי את הפלאפון מהכיס וראיתי על הצג שזו טל, מבלי להסס עניתי.
״הלו.״
דממה.
״היי.״ קולה הקטן נשמע והרגשתי איך אני מתפרק. שוב. התגעגעתי לקטנה הזו.
״מ… מה… קורה?״ גמגמתי ורציתי לסטור לעצמי על החוסר ביטחון.
״אצלי הכל רגיל, שמעתי שאצלך יש התפתחויות מעניינות.״ היא התחכמה וחייכתי.
״אני מבין שסיפרו לך.״
״חצי מדינה יודעת,״ היא התחכמה שוב וגיחכתי.
שוב דממה שררה.
״אז אתה אבא מהיום,״ קבעה בקול שהיה אמור להיות מתרגש.
״לא בדיוק…״ תיקנתי אותה, ״אנחנו מוסרים אותה לאימוץ,״ סיפרתי.
״אה.״
מאז ששני דיברה איתי על נושא האימוץ רצתי כדי לדבר עם דיאנה ולשכנע אותה שאנחנו לא מספיק בוגרים בכדי להיות הורים, זה יפגע לנו בלימודים ובשגרת החיים ועדיף לתת אותה לזוג הורים שכן ידעו איך לטפל בקטנטונת.
״טוב,״ טל אמרה בקול שרומז על סוף השיחה. לא רציתי שהיא תיגמר, לא רציתי שאני וטל נהיה בסטטוס פרודים אבל אוהבים שלא הולכים לחזור בחיים.
״אז בהצלחה מחר,״ אמרה ולקח לי זמן להבין שמחר חוזרים לבית ספר, שכחתי מזה בגלל כל הדרמה המחורבנת של החיים שלי.
״תודה,״ השבתי באיפוק, ״ביי,״ לחשתי.
״ביי.״