I'll take care of you- פרק 33

-נקודת המבט של טל-
התעוררתי כשחיוך קטן מככב על פניי. כבר תקופה שלא זכיתי להריח את הסדינים הנעימים של בן.
התמתחתי ופקחתי את עיניי. בן ישב על קצה המיטה בזמן שהוא מביט בי.
״מממ?״ המהמתי לשאלה והסתכלתי עליו גם. הוא ליטף את רגלי מבעד למכנס הג׳ינס.
״אנחנו צריכים לדבר,״ אמר ברצינות והשפיל את מבטו אל רגלי. ידעתי שזה יבוא, מהשנייה שנכנסתי לבית שלו ידעתי כמשהו רע יקרה היום. וכשאני אומרת רע אני מתכוונת לפרידה.
כל הזמן הזה ששכבתי לצידו ניסיתי לעכל שהוא הולך במוקדם או במאוחר לקטוע את הקשר. השתדלתי לנסות לקחת את זה הכי טוב שאני יכולה אבל הרגשתי את הבטן שלי מתחילה להתהפך ובחילה סוללת את דרכה במעלה גרוני.
״כן?״ שאלתי בחשש ומשכתי איך השמיכה לחזי.
לא הורדתי את עיניי מפניו היפות והמשורטטות. כל דבר בו היה מושלם. העיניים הירוקות, החיוך הרחב, השיער הפרוע והגוף הרחב והשרירי.
״אין דרך קלה להגיד את זה,״ אמר בחוסר ביטחון וגיחך בעצב.
״אז אל תגיד,״ עניתי בפחד.
״בואי ניקח הפסקה,״ בן חצי הציע חצי דרש. הרגשתי את הדמעות מציפות את גרוני וחונקות אותו כמו חבל. התאמצתי לבלוע אותן והנדתי בראשי.
״למה?״ שאלתי בקול רועד והתיישבתי. שיערי הפזור נפל על כתפיי ועל בית החזה שלי, בן העביר בו את ידו והביט בי.
״קשה לי עכשיו,״ הסביר בכנות, ״וכמו ששנינו שמנו לב, אני כבר בקושי מתייחס אלייך,״ הוסיף בקול עוד יותר כנה והשפלתי את ראשי כשדמעות מפלסות את דרכם במורד לחיי. כאב לי עד כמה שזה היה נכון.
רציתי לומר לו שאני שם בשבילו. שאני אהיה איתו בהכל אבל כמו שהוא הזניח אותי גם אני הזנחתי אותו וחשבתי עד כמה קשה לי ולא שמתי לב כמה קשה לו. במשך חודשיים לא ידעתי מה קורה איתו. הייתי בטוחה שהוא בסדר עד שהגעתי וראיתי אותו כמו שראיתי אותו.
רק כשהרמתי את ראשי שמתי לב לכך שהוא התגלח ושיערו מסודר יותר ממקודם. הוא היה ללא חולצה ולבוש במכנסי טרנינג קצרים.
עד כמה שאני רוצה לעזור עם דיאנה והתינוק זה לא אפשרי. בן דוחה אותי כשזה מגיע לנושא. אני אפילו לא יודעת אם יש לדיאנה בן או בת.
אני כועסת עליה ובאותה מידה גם מרחמת עליה מכיוון שהיא בת שש עשרה והיא צריכה לקטוע את החיים שלה בגלל טעות קטנה.
״לא אכפת לי שאתה מזניח אותי,״ שיקרתי, ״אני רוצה להיות איתך.״
״מה זה שווה אם אני לא רואה אותך, או מתקשר אלייך?!״ הוא הרים את קולו.
״בטח שזה משנה, אני אוהבת אותך!״ השוויתי את קולי לאותו טון הדיבור שלו והנפתי את ידיי באוויר.
״אבל אני לא אוהב אותך!״ הוא צעק חזק כל כך שאני חושבת שהרצפה זזה.
שתקתי, כל הגוף שלי הפסיק לעבוד רק הלב שלי פעם חזק עד כדי כך שהצלחתי לשמוע אותו.
הדמעות זלגו גם בלי שרציתי. פקדתי עליהן לעצור אבל כמו שאמרתי. הגוף הפסיק לעבוד.
ניסיתי לעכל את המילים שלו אבל זה נתקע באמצע.
״אז איזו הפסקה אתה רוצה אם אתה לא אוהב אותי יותר?״ שאלתי כשסוף סוף הצלחתי להשחיל משפט.
״אז לא הפסקה, זה נגמר,״ ענה בקרירות והשתנקתי. הרגשתי את העולם קורס עליי וקובר אותי בתוכו.
״אני נתתי את הגוף שלי בשבילך…״ לחשתי בשיא הכאב. הכל כאב לי. האוזניים שלי בערו, הדם שלי רתח והעצב כילה את כולי.
״אין לי מה להגיד לך על זה,״ הוא ענה וקם ממיטתו. העפתי את השמיכה מעליי ונעמדתי גם אני.
״אין לך מה להגיד?״ צעקתי ודחפתי אותו כשגל של בכי מציף אותי מחדש. הוא הסתובב ואחז בפרקי ידיי, השפלתי את ראשי ופרצתי בבכי מחודש.
לא עניין אותי שההורים שלו שומעים הכל, לא עניין אותי כלום. הוא נתן לי לחיות באשליה שהוא אוהב אותי בזמן שהוא רק משחק בי על ימין ועל שמאל.
נתתי לו את הגוף שלי, את הנשמה שלי, את האהבה שלי. ועכשיו הוא זורק הכל כאילו כלום.
אני לא רואה את עצמי מתאוששת ממכה כזו.
״לא אין לי,״ ענה ושיחרר את ידיי.
הנהנתי לעצמי. כאילו אישרתי שאין לי על מה להילחם יותר.
נעלתי את נעליי, אספתי את שערי והתקדמתי לדלת. בן ישב על קצה המיטה כשידיו פיו וזרועותיו על ברכיו.
הסתובבתי, ״טל,״ הוא קרא בשמי. זה הרגיש לי כל כך זר. אף פעם הוא לא קרא לי ככה. הסתובבתי בחזרה.
״מי עשה לך את הסימן על היד?״ שאל בתקיפות והחווה עם סנטרו לפרק ידי. הוא שאח בכזו קלילות כאילו לפני רגע הוא לא הצהיר את העובדה שהוא לא אוהב אותי ושלמען האמת לא באמת אכפת לו.
״אתה,״ עניתי בקול רועד ויצאתי. מקווה שזה ישאיר לו מעט מצפון.

כמעט בכיתי שוב אבל אז נזכרתי שאני בבית שלו. כשהגעתי לקצה המסדרון שושי עמדה שם כשמבט עצוב ומבין בעיניה.
״אני מצטערת…״ היא מלמלה והנהנתי.
״הוא לא התכוון לכלום, בבקשה אל תוותרי ככה,״ ביקשה בתחינה והנדתי בראשי.
״אני מצטערת, זה פשוט כואב מדי.״

-נקודת המבט של בן-
הסתובבתי בחדר בעצבנות. כעס, זעם, עצב וגעגוע הציפו אותי.
צעקתי בעצבים ובעטתי במיטה. לראשונה שפרידה ממישהי באמת הכאיבה לי ולא עברה על פניי.
אני אוהב אותה, אני אוהב אותה יותר מאת עצמי אבל מגיע לה מישהו יותר טוב. לא מישהו שישאיר לה סימנים כחולים ואפילו לא יזכור שהוא עשה אותם. מגיע לה מישהו שלא ישתכר עד עילפון. מגיע לה מישהו שירים אליה טלפון פעם ביום וידאג לה.
מגיע לה מישהו שהוא פשוט לא אני.