I’ll take care of you- פרק 17 סוג של מרתון 2/3

לא הקדשתי לאף אחד כי הוא עלוב מדי בכדי שיקדישו אותו.
—

״בוקר טוב ילד מגעיל,״ אמרתי לבן שזה עתה התעורר משינה, הוא חייך והתמתח, שרירי הגב שלו בלטו ומיהרתי להסיט את מבטי.
קשרתי את הקוקו שלי בעזרת הגומייה השחורה והקבועה שלי. השעה שש וחצי ולמרות שנרדמתי מאוחר אני נמרצת יותר מאי פעם, הספקתי להתלבש לראות את הפרק של התכנית שלי במקום לראות את השידור החוזר בצהריים ולהכריח את עצמי להתעלם מבן שחייך במהלך כל השינה שלו.

״בוקר טוב יפה,״ הוא הניח את לחיו על זרועותיו השלובות והביט בי מתארגנת, גם כשערי במצב קוקו הוא מגיע עד לתחת שלי, אני שונאת את האורך שלו.
״איך ישנת?״ התיישבתי על קצה המיטה והעברתי כמה מאצבעותיי בשערו, הוא הנהן וגיחכתי. לרגע הרגשתי כמו אימא שדואגת לבן שלה, זה מצחיק כמה שהוא מתוק.
חייכתי וקמתי מהמיטה, מתקדמת לחדר המקלחת.
״טל,״ בן קרא בשמי והסתובבתי, "תודה." הוא חייך אליי.
״על מה?״ שאלתי כלא מבינה וקימטתי את מצחי.
״על זה שלא חנקת אותי עם הכרית שלך,״ הוא צחק ואני אחריו.
״שטויות.״ נופפתי בידי לביטול, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחריי.

״היה נחמד לדבר איתך אתמול,״ התוודיתי בחיוך. עמדנו שנינו ביציאה מהבית שלי, הוא כמובן יצא מהמרפסת כדי שלהורים שלי לא יהיה מה להגיד, או יותר נכון כי אני ביקשתי.
״היה נחמד לחבק אותך בזמן שישנת.״ הוא העביר את ידו בשערי וחייך חיוך מתגרה, צחקתי ודחפתי אותו מהחזה.
״נראה אותך בבית ספר?״ שאל והנהנתי, הוא נשק ללחי ארוכות והתקדם לכיוון הבית שלו בכדי להחליף בגדים.
״זרם ארור…״ מלמלתי לעצמי וניסיתי להדחיק את הרטט והתחושה המוזרה שהציפה אותי.

״בוקר טוב,״ אמרתי ביובש למעיין שחיוך היה מרוח על הפנים שלה.
רתחתי עליה, היא אפילו לא התקשרה בכדי לראות אם אני בסדר אחרי מה שקרה עם נופר, אם היא יודעת יודעת בכלל.
״בוקר טוב!״ היא קראה ומחצה אותי בחיבוק.
״את לא מבינה מה קרה,״ היא צווחה באושר. אם זה קשור ליניב המזוין שלה אני אתפוצץ עליה.
״יניב אתמול התקשר אליי ו-״ היא סיפרה אך קטעתי אותה בעזרת ידי.
״דיי!״ אמרתי בקול שקט אך תקיף ועצבני, ״אתמול אחותי קרעה לי את היד, חצי מבית הספר יודע על זה אבל את היית עסוקה בלמזמז את היניב שלך,״ הטחתי בה כל מילה ומילה, ההתלהבות הזו שלה מוציאה אותי מדעתי לפעמים, אני לא יכולה כבר לראות אותה כי נושא השיחה היחידי שלנו נהיה יניב.
״אני לא ידעתי… ואנחנו לא התנשקנו אפילו…״ היא מלמלה ושיחקה באצבעותיה.
״זה לא משנה, את לא התקשרת אפילו לשאול מה קורה איתי, הברזת מכל שיעור אפשרי כדי להיות עם גבר שסתם משתעשע איתך!״ צעקתי ויצאתי מהכיתה. בשנייה שצעדתי מחוץ לכיתה הרגשתי אשמה, למה לעזאזל לא דיברתי איתה יפה יותר?! לעזאזל, זה כל כך לא הגיע לה, היא מדהימה ומתוקה והיא המון זמן ניסתה את המזל שלה איתו ועד שהלך לה אני הורסת אותה, אין טעם להיכנס עכשיו ולהתנצל, היא לא תרצה לשמוע אותי אפילו.

הברזתי מכל שיעור אפשרי היום, לא התעצבנתי על החיים או התמרמרתי, הייתי צריכה את הכמה שעות של השקט שלי תחת השמש הנעימה והנדירה שלא הראתה את הפרצוף שלה כבר זמן רב.
בכמה שעות האלו ניסיתי לחשוב איך אני הולכת להתנצל בפניה של מעיין, איך לגרור את בן לעוד לילה של שינה אצלי ואיך לחזור לדבר עם ההורים שלי.
בינתיים לא מצאתי תשובה לאף אחד מהם.
״חיפשתי אותך,״ שמעתי קול מאחוריי והסתובבתי בכדי להבין מהיכן מקור הקול.