I’ll take care of you- פרק 14

״שטרן!״ קול קרא בשמי כשנכנסתי לכיתה, עצמתי את עיניי והסתובבתי.
״סיכמנו על טל,״ הזכרתי לבן בעצבנות והסתובבתי בחזרה כדי להיכנס לכיתה.
כצפוי הוא תפס בידי ווידא שאף אחד לא בסביבה.
״שמעתי שהסתבכת אתמול.״ הוא משך אותי אליו ורטט של התרגשות עבר בי.
״פעם הבאה שאני נרדמת לך במכונית יש לי מפתח בתיק,״ הודעתי לו ועל הדרך זו הייתה גם סוג של הקנטה.
הוא גיחך ומשך את שנינו לכיתה הריקה מאדם, סוגר אחרינו את הדלת, נלחצתי מעט אך שמרתי על קור רוח.
״תקשיבי,״ הוא החל לדבר אך נצר את לשונו.
״מה?״ שאלתי בקול רך יחסית, לא בקול התוקפני שלי.
״אני רוצה להכיר אותך,״ המשיך בדבריו והלב שלי הפסיק לפעום, המוח שלי אוטומטית הורה לפה שלי לומר לא אבל אז נזכרתי בדבריו של ערן, ״תפסיקי לשלול כל דבר ותשתחררי״.
״לא בתור חברה, אני לא רוצה אחת כרגע, אלא בתור ידידה,״ הסביר והרגשתי איך הלחיים שלי מתחממות, גבר כמו בן לא צריך קרבה לבחורה כמוני, אולי שקטה אבל עוקצנית ומעצבנת, יש לו הרים של בחורות שיכולות להיות הידידות שלו.
״מה את אומרת?״ שאל והסיט את שיערי מפניי, השפלתי את מבטי והבטתי בנעלי האולסטאר שלי. שערי נפל על פניי בשנית ובן מיהר להסיט אותו שוב.
״בסדר,״ אישרתי והצלחתי לפלח חיוך קטן.

עדיין לא הייתי לגמרי בסדר, עדיין קצת קשה לי עם הבדידות שלי, ערן הצליח לרומם לי את מצב הרוח אבל אני עדיין מרגישה לא ראויה מספיק לאף אחד, אני יבשה ולא זורמת, לא מצחיקה, לא יפה, פסימית ושונאת כל דבר שזז, אולי השטן ואני נוכל להיות חברים טובים.
״היום בשמונה, בפארק שליד הבית שלך,״ לחש באזני ונעלם כאילו היה רוח.

״מה קיבלת כגזר הדין?״ מעיין שאלה בעודה דוחפת לפיה צ׳יפס טבול בקטשופ. נאנחתי והשפלתי את ראשי.
״התחמקתי מהם, יצאתי ממש מוקדם הבוקר בכדי לא להיתקל בפרצוף הכועס של אימא שלי.״ אכלתי גם אני צ׳יפס קטן וקראנצ׳י, שמתי לב שלאחרונה אנחנו אוכלות יותר מדי צ׳יפס, אם אני אמשיך ככה הכרס שלי תגדל ואני אהיה שמנה, זרקתי את שאר הצ׳יפס על המגד בחוסר חשק וניגבתי את ידיי במפית הנייר.
עננים אפורים כיסו את השמיים, הרוח הקרה של פברואר העיפה את שערי לתוך עיניי וגרמה להן לדמוע.
״קחי יהושוע פרוע,״ מעיין צחקה והגישה לי גומייה שהייתה על ידה. אספתי את שיערי לקוקו ורכסתי את הג׳קט שלי.
התלבטתי אם לספר למעיין על הפגישה העתידית שלי עם בן, בשנייה שאני רק אפצה את פי ואומר את שמו היא תתפרץ כמו מטורפת, מצד שני אני חייבת לשחרר את זה.
״מעיינה?״ שאלתי חלושות וקולי התערבב עם הרוח השורקת. היא שמעה את קולי בכל זאת והמהמה.
׳ספרי לה!׳ צעקתי על עצמי, ׳היא החברה הכי טובה שלך!׳
״קר לי קצת, נראה לך שנוכל להיכנס?״ שאלתי והיא הנהנה בחדות, תופסת במגש וממהרת להיכנס לקפיטריה, נענעתי בראשי בעצבנות. הייתי צריכה לדעת שהיא תרוץ לחבר המדהים שלה.
למה אני כועסת עליה לעזאזל? אני לא יכולה לדכא אותה ואת החיי חברה שלה רק בגלל ששלי עלובים.
״היי יפה!״ יניב קרא למעיין בשנייה שנכנסה, הוא נישק את זווית פיה בכזו התרגשות כאילו לא ראה אותה לפני עשר דקות כשקנינו את הצ׳יפס.
״טלטול,״ קרא בשמי והנהן לשלום, חייכתי בביישנות ושילבתי את ידיי זו בזו.
״מעיינה אני צריכה להוציא כמה דברים מהלוקר,״ שיקרתי. ״נוכל להיפגש בכיתה?״ שאלתי והיא הנהנה בחוסר תשומת לב מוחלטת כלפיי בזמן שכולה נתונה ליניב והחיוך ״היפה״ שלו.

״את!״ נופר קראה בשמי כשקלטה אותי עולה והתנתקה מהחבורה שלה, המבט שלה לא היה נראה שמח במיוחד.
״אני!״ קראתי והמשכתי ללכת, היא אחזה את מפרק ידי שהיה חשוף מעט בחזקה ועצרה אותי.
״מה עשית עם החבר שלי אתמול בלילה?״ היא שאלה בזעם והציפורניים המלאכותיות שלה ננעצו בעורי, הרגשתי איך היא קורעת אותו, זעקתי בכאב וניסיתי להשתחרר מאחיזת האימים שלה.
״כלום!״ קראתי והתרתי את אצבעותיה מפרק כף ידי, סימן של חצאי ירח מציפורניה נותר ודם נזל במורד זרועי.
משכתי אותה לחיקי והשתדלתי לא לבכות בפני כל החבורה שלה, אפילו ערן היה שם וכשמבטינו הצטלבו הוא השפיל את ראשו כאילו לא ראה את ההשפלה שכרגע חוויתי מאחותי.
״אני נשבעת לך שאם תיקחי לי את הדבר הטוב היחידי שיש לי בחיים אני אהרוס אותך,״ היא הזהירה אותי ושילחה את האצבע המורה בכדי להמחיש את כוונותיה.
הנהנתי בפחד ונמלטתי לשירותי הבנות, נכנסתי לאחד התאים ונעלתי אחריי.
לא הצלחתי להסדיר את נשימתי עדיין, הייתי נסערת מהדברים שאמרה נופר.
וכמו שאני מכירה אותה, נופר היא לא בן אדם של דיבורים, היא בן אדם של מעשים.
חתכתי חתיכת נייר טואלט שבמזל היה שם, הנחתי אותו על החתכים שנופר יצרה ונאנקתי כששרף לי.
אני חושבת שמה שכאב לי יותר מהציפורניים של נופר היה זה שערן היה שם, ראה את זה ולמרות השיחה שקיימנו אתמול ובו התוודיתי על החוסר ביטחון ועל כל מה שמציק לי הוא לא התערב אלא ישב שם והשפיל את הראש שלו כמו פחדן.
״טל,״ שמעתי את קולו של החמור קורא בשמי ודופק על דלת התא.
״ערן בבקשה, תעזוב אותי,״ ביקשתי בקול מתחנן והרגשתי את הדמעות גם בלי שרציתי נפלו על פניי וירדו במורד לחיי, האוזניים שלי התחממו והרגשתי איך הן בוערות.
״זה בן טיפשונת,״ הקול לרגע נעשה ברור יותר, עמוק יותר וגברי יותר.
לבי החסיר פעימה ונשימתי נעתקה, לא רציתי שהוא יראה אותי במצב הזה, מחיתי את דמעותיי במהירות והורדתי את הג׳קט בכדי שיכסה את הפציעה.
״צריך משהו?״ שאלתי ומשכתי באפי, הוא היה נראה מודאג, הוא דחף אותי בעדינות לאחור ונכנס גם הוא לתא.
״צא,״ פקדתי עליו והוא נעל על שנינו, הוא הסתובב אליי וחיבק אותי.
״צא,״ אמרתי בקול חלש יותר וניסיתי לדחוף אותו, לא בחוזקה כי הייתי צריכה מישהו לידי.
״לא הייתי שם אבל סיפרו לי,״ הסביר וחיזק את אחיזתו בי.
למרות שאני בקושי מכירה אותו אני מרגישה כל כך קרובה אליו, הוא לא מי שחשבתי שהוא, הוא לא שטחי אלכוהוליסט אלא בן אדם זהב ואלכוהוליסט.
״הפגישה להיום עדיין תקפה.״ נשק למצחי ושחרר את החיבוק, ״אני הולך לעשות קצת סדר,״ ליטף את לחיי ונעלם.