I used to be- פרק 2

לאחר שהפגישה עם דוקטור הירש הסתיימה יצאתי ואימא שלי חיכתה בתוך המכונית, נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי.
״איך היה?״ אימא שאלה בחיוך קטן ועיניים עייפות.
חייכתי, לא כי הייתי שמחה, רק כי רציתי לתת לה קצת נחת, עשיתי לה גיהנום בשנתיים האחרונים. ביו המסיבות שהייתי הולכת אליהן שנה שעברה, הלילות שלא הייתי מעבירה בבית כי רבתי איתה או התקרית האחרונה שקרתה לפני חודש בחופש הגדול. הכל היה גדול על שתינו.
״איפה תהל?״ שאלתי.
״בבית עם סבתא,״ היא ענתה והחלה לנסוע.
״אני אוהבת את השיר הזה!״ היא קראה והגבירה את הרדיו, צחקקתי ושתינו התחלנו לזמר אותו בזמן שהיא מתופפת על ההגה לפי הקצב.
"You don't have to be rich
To be my girl
You don't have to be cool
To rule my world"

לאחר נסיעה שקטה של רבע שעה הגענו הביתה. שיחררתי את החגורה ויצאתי מהאוטו.
נכנסנו שתינו למעלית ולחצתי על הקומה שלנו, יצאתי ונעמדתי מול דלת הבית שלנו.
אימא הגישה לי את המפתח וסימנה שהיא הולכת לשכנה שגרה מולנו.
הבניין שלנו בנוי כך שבכל קומה יש שתי דירות אחת מול השנייה.
אימא שלי בן אדם מאוד חברותי וכשהגיעו שכנים חדשים היא ישר רצה אליהם עם שתי עוגות שוקולד וחיוך רחב וככה התחיל סיפור האהבה שלה עם משפחת אדרי, המשפחה שגרה מולנו.
האימהות בקשר טוב, כמעט כמו אחיות.
נכנסתי אל הבית וסבתא ישבה בסלון ושיחקה עם תהל.
תהל הייתה האחות הקטנה בת השנה שלי, היא הייתה כל החיים שלי, אנחנו לא היינו המשפחה הביולוגית שלה, היא מאומצת אבל אי אפשר להרגיש בזה, היא הנסיכה הקטנה שלי ושל אימא.
בהתחלה משרד הרווחה עשה לנו קצת בלאגן עם האימוץ כשגילו שאבא שלי מת באינתיפאדה השנייה כשערבי החליט להתפוצץ בדיוק על האוטובוס שעליו הוא עלה. רק לאחר שהם התישו אותי ואת אימא שלי קיבלנו אותה.
״מי באה?״ היא שאלה בהגזמה וחייכתי במבוכה, תהל התחילה לצעוק והושטתי את ידיי אליה, הרמתי אותה ונשקתי ללחי הקטנה שלה.
״מה קורה?״ שאלתי את סבתא ונישקתי אותה על הלחי גם.
״ברוך ה׳, איך היה?״ היא שאלה כשהתיישבתי לידה ותהל עדיין בין הידיים שלי, משחקת בשערי.
״היה קצת מוזר כזה אחרי שנתיים לחזור,״ סיפרתי וסבתא העבירה את ידה בשערי השחור כפחם.
״היא תעזור,״ אמרה בנימה מבטיחה, הנהנתי וחזרתי להביט בתהל הקטנה.
"אם את רוצה לדבר על זה איתי זה בסדר," היא הציעה וחייכתי בנימוס, אני לא הולכת לדבר על זה איתה.
״את יכולה לדבר איתי על הכל, גם על זה,״ היא לא הרפתה ונאנחתי.
״כבר יש לי פסיכולוגית סבתא! אני לא צריכה לדבר על זה כל היום. זה יעבור, לאט לאט אבל יעבור!״ הרמתי את קולי בעצבנות.
כולם חושבים שזה הדבר היחידי שמעסיק אותי.
זה העסיק אותי, זה מעסיק אותי, עשיתי מעשה מטופש שלא יחזור על עצמו, מכריחים אותי לדבר על זה למרות שאני לא רוצה, אני יכולה לעבור את זה, יש לי עכשיו הדרכה מקצועית.
סבתא שלי תמיד אהבה לדעת הכל על כולם, היא הייתה כמו הזקנות בסרטים, אלו שיושבות ומרכלות כל היום על כל אחד שעובר. היא ידעה כל פרט על כל אדם שגר בשכונה שלנו, היא תמיד ניסתה לדעת עליי הכל ואני שונאת שנכנסים לי לחיים.
״אני מנסה לעזור!״ היא קראה.
״תודה, אבל לא תודה!״ קראתי בחזרה והיא נעמדה בכעס. היא סבתא שלי, לא אימא שלי ושום דבר חוץ מזה.
תהל התחילה לבכות וניסיתי להרגיע אותה, הקטנה הזו בטח נבהלה ממני.
״תודיעי לאימא שהלכתי,״ היא אמרה בקול פגוע והנהנתי לעצמי, שמעתי טריקה של דלת ונאנחתי בשנית.
״את לא מבינה עד כמה החיים שלך טובים,״ אמרתי לתהל בקנאה בזמן שהיא בהתה בי עם העיניים הכחולות האלה שלה.
״מאכילים אותך, מנגבים לך, את ישנה כל היום, את חתיכת מפונקת קטנה.״ הכנסתי את אצבעי אל תוך ידה הקטנה והיא עטפה אותה מתוך אינסטינקט תינוקי.
״וכשתגדלי תהיה לך אחות שתדריך אותך,״ אמרתי בתור הבטחה, הזזתי את אצבעי וידה נעה ביחד איתי. "את לא תעשי שטויות כמוני," הוספתי וחייכתי אליה.
אימא שלי חזרה וסגרה את הדלת אחריה בהתרגשות.
"איפה סבתא?" היא שאלה.
"הלכה," עניתי בפשטות והנהנה בהבנה.
"למה החיוך?" שאלתי בהתעניינות.
״סימה הביאה לי מתכון לעוגת קצפת, היא אמרה שזו העוגה הכי מוצלחת שלה!״ היא אמרה בהתרגשות וצחקקתי. היא יכולה לפעמים להתנהג ממש בילדותיות.
הרמתי את תהל והנחתי אותה בלול שלה.
"נחמד שאת מתלהבת מעוגות קצפת," צחקתי עליה והיא עיקמה את פרצופה.
"מה אמרנו על ההקנטות?" היא שילבה את ידיה על החזה שלה והביטה בי.
״תקריאי לי,״ ביקשתי בסקרנות מדומה והתקדמתי למטבח, פתחתי את המקרר והוצאתי מעדן.
״ארבע כוסות קמח, כוס חלב…״ היא התחילה להקריא לי בזמן שניערתי את המעדן ופתחתי את המכסה בכדי לשתות אותו. היא המשיכה להקריא והשתהתה לרגע.
״נו באמת… זה לא המתכון הזה,״ אימא קראה בכעס וזרקה את הדף על השולחן.
״תירגעי.״ צחקקתי, ״את גרה דירה מולה, לכי תבקשי את המתכון הנכון,״ הוספתי בקלילות ותהל בדיוק התחילה לבכות.
"את יכולה לעשות לי טובה?" שאלה בקול מתחנף והרימה את תהל מהלול, הנהנתי בחוסר חשק והיא חייכה בשביעות רצון.
"את יכולה ללכת לסימה ולבקש ממנה את המתכון הנכון?" ביקשה וישר הרמתי את ידי בחדות לביטול.
"אין מצב!" צעקתי בכעס, היא יודעת שאני לא הולכת להתקרב לדירה של האישה הזו והבן שלה, בעיקר גלל הבן שלה. אני לא מוכנה לזה, עדיין לא.
"בבקשה טליה," היא התחננה ונדתי בראשי, היא יודעת מה זה בשבילי ללכת לדירה הזו, זה כמו לדפוק לגורל בדלת ולהתגרות בו שיהרוס לי את החיים שוב.
"אני אתן לך להישאר מחר בבית," היא שיחדה אותי ונעצרתי מקריאות המחאה שלי, היא חייכה בניצחון.
"למה כל כך חשוב לך שאני אלך לשם?" שאלתי באי הבנה וכיווצתי את גבותיי, היא משכה בכתפיה והמשיכה להרגיע את תהל, הרמתי את גבותיי בכדי שתענה והיא נאנחה.
"אני רוצה שתעברי את זה אוקיי? שלא תתחבאי מהעולם," היא הסבירה ונחרתי בבוז, זה היה מטומטם.
"האפשרות לדפוק בדלת לילד הזה בדלת בהנחה שהחבר החרא שלו נמצא שם לא באה בחשבון," אמרתי נחרצות. אני לא אשקר, פחדתי לראות אותו ואת החיוך הזה שלו שיגרום לי להרגיש כל כך קטנה ונחותה, וזולה, בעיקר זולה.
"אז תכיני מערכת, יש לך יום ארוך מחר לא?" היא שאלה בהתגרות וזווית פיה נמתחה בחיוך, הבטתי בה בכעס ונשפתי בתבוסה.
"אימא מוסרית," מלמלתי לעצמי והיא הושיטה את המתכון הארור בחיוך מנצח, חטפתי אותו ממנה ויצאתי מהבית, נעמדתי מול דלת ביתם של משפחת אדרי ולקחתי נשימה עמוקה. דפקתי שלוש דפיקות וחיכיתי.
**
"זה לא היה קל אני רואה," דוקטור הירש אמרה והנהנתי בהסכמה.
"תביני, מבין כל בן אדם אפשרי היה יכול לפתוח את הדלת הזו הוא פתח אותה," סיפרתי בכעס, המזל שלי עד כדי כך נאחס?" שאלתי אותה כאילו היא באמת יודעת את התשובה.
"אני לא חושבת שהמזל שלך נאחס," היא ביטלה את דבריי ועשתה מרכאות בעזרת אצבעותיה כשאמרה "נאחס", "אני חושבת שאלוהים נותן לך הזדמנות לעמוד מול הפחדים שלך," הוסיפה באופטימיות וצחקתי בלעג.
"אלוהים? הזדמנות?" שאלתי בהגזמה בכדי להדגיש את הזלזול שלי בדבריה.
"את מאמינה באלוהים טליה?" הדוקטור שאלה ומשכתי בכתפיי.
"זה מורכב," עניתי, "עכשיו אני יכולה להמשיך לספר?" כאילו ביקשתי רשות והיא הנהנה בהסכמה.
"אנחנו אוכלים אצלם בשישי הקרוב, אני לא רוצה ללכת." משכתי בכתפיי כמו ילדה קטנה.
"אולי תספרי לי קודם כל מי זה הנער הכל כך מפחיד הזה?" היא שאלה והנהנתי כהסכמה, מיהרתי מדי.
"אוקיי," מלמלתי והתחלתי לספר.