I Love My Second Cousin – פרק 8

פרק 8 – על סף נפילה

אני ואלינור ישבנו אובדי עצות וחסרי מילים מול אריאל שלמרות שהסכימה להקשיב לי ולא לעשות שום דבר נראתה מאוד כועסת ומתוסכלת, יכולתי להבין למה, זה באמת נראה היה מוזר מאוד בעיני האדם הממוצע – שני בני דודים מאוהבים? קשה לסביבה לקבל את זה, זה אמנם רע מאוד לדעתי, אבל זאת האמת, ואיך אומרים – האמת כואבת.
"אז איך אתה מצפה ממני לקבל את העובדה שאתה רוצה להיות עם אלינור, הא?" אריאל מדברת בטון תקיף במיוחד ודבריה מפלחים את ליבי באכזריות, אני מרגיש כל כך שבור ומפוחד כעת ומתקשה להאמין שמה שנראה היה כרגע הכי טוב בחיי הופך לסיוט הכי גדול שלי, כיצד אני מרגיש שברגע אחד כל החיים שלי יכולים להיהרס לו היא תחליט לספר להורים שלה ושל אלינור על הרומן המתהווה ביני לבין אחותה הקטנה – מעולם לא הרגשתי כך, זה מרגיש כל כך רע וקשה, הלוואי והיה פתרון לכל הסיטואציה הזו.
"אני לא מצפה ממך לשום דבר, אני מצפה ממך שלא תספרי על כך. זה יכול להרוס אותנו לגמרי." אני משיב, נסער מאוד, אני מרגיש כיצד אלינור אוחזת בידי ומביטה בי בעצב, אני רוצה ללטף אותה ולהרגיע אותה אבל אני בעצמי לחוץ ובכלל לא סגור על עצמי – איך אני יכול להרגיע אותה אם אני בעצמי לא רגוע?
"ולמה שאני לא אספר? אתה בטח יודע מה אני חושבת על זה, לא? אני רוצה לתת לך סטירה כל כך חזקה עד כדי כך שלא תוכל לדבר למשך המון זמן." אריאל תוקפת אותי.
"אריאל, די!" אלינור נשברת ומתחילה לבכות, אני מלטף את ידה העדינה ומביט עמוק לתוך עיני הטורקיז המושלמות שלה, כואב לי עליה מאוד, אני מרגיש כיצד אני כועס על אריאל לראשונה – איך היא יכולה לגרום לאחותה לסבל רב כל כך?!
"אני לא רוצה להפסיק, תראי מה האידיוט הזה עושה. יש לך מזל שעומרי לא כאן, הוא היה מלמד אותך לקח…" אריאל אמרה, כעת כבר לא יכולתי לסבול את ההשפלה יותר ונעמדתי מולה, התקרבתי אליה בזעם והיא נסוגה מעט לאחור, שלחתי לעבר עיניה מבט רצחני ושתקתי למשך כמה שניות – מנסה לחשוב על תגובה.
"תשתקי! מי את בכלל שתדברי אליי ככה?!" אני מגיב בזעם, היא מעט נרתעת אך עדיין מסרבת לקבל את מה שהיא ראתה, היא עדיין כועסת, זה ברור כשמש לפי המבט שלה.
"מי אתה שתנסה להיות עם אלינור? היא בת דודה שלך, והיא קטנה! תסתכל על עצמך לפני שאתה מדבר על אחרים." היא השיבה, שוברת אותי לחלוטין וגורמת לי לרצות ולאבד שליטה – אבל אני יודע שכרגע אני צריך לנסות ולשמור על קור רוח ולא להתפרץ, כל התפרצות ולו הכי קטנה תעלה לי במחיר כבד מאוד – ככה זה כשאתה נחשב בוגר, לכל דבר יש מחיר.
"את לא מצליחה להבין דבר אחד, לא בוחרים במי להתאהב… וזה לא משנה לי שהיא קטנה ממני, אני מרגיש שהיא משלימה אותי בכל מובן, אני מרגיש שהיא הכל בשבילי – אני באמת אוהב אותה, בכל ליבי." אני עומד לבכות כשאני אומר את הדברים האלו, אריאל שותקת לרגע ואני חוזר לשבת על המיטה לצידה של אלינור וזוכה לחיבוק חם ונעים במיוחד, אני מביט בעיניה בחיוך אך אני ממהר להסיר אותו מפניי ברגע שאני מבחין במבטה הרצחני של אריאל, לעזאזל, למה זה לא יכול כבר להיגמר? הדקות האלו מרגישות כמו נצח.
"אם ההורים שלנו ידעו מזה, אתה מת!" היא המשיכה לנסות ולשבור אותי וכעת היא כמעט הצליחה, כאשר דמעה זלגה מעיני, מהר מאוד עוד דמעות החלו להצטבר, וכמה שאני שונא כשזה קורה – אני שונא שגורמים לי להישבר, אני שונא שמרסקים אותי לחתיכות, אבל הנה, זה קרה.
"אריאל, אסור לך לספר להם, בבקשה…" אלינור התחננה אך ניכר כי זה לא מעניין את אחותה הגדולה שכעת קמה מכסא המחשב וניגשה אל הדלת של חדרי, הרגשתי שהנה זה הסוף והאמת הולכת להתגלות בפני כולם וכיצד אני עומד להסתבך בצרות גדולות במיוחד אלא שלפתע הבחנתי כי אלינור קמה ואחזה בידה של אריאל, אני לא הבנתי מה התרחש כאן עכשיו.
"אל תעשי את זה! בבקשה אל תעשי את זה…" אלינור בכתה, אריאל הביטה בה בכעס אך ניכר כי היא ריחמה עליה ודאגה לה מאוד, מהר מאוד היא חיבקה אותה וליטפה את שיערה החום בעדינות – אני הבטתי במראה הזה מופתע מאוד.
"אני לא אעשה כלום." היא אמרה לבסוף, "אבל זה אומר שאתה חייב להתרחק מאלינור, אביתר, אני ברורה?" היא הוסיפה, זה כבר גרם לי להרגיש רע מאוד, איך אני אמור לשכוח מאלינור? איך אני אמור לשכוח ממנה אחרי הנשיקה המופלאה שלנו? אחרי היחסים המדהימים שהחלו להתהוות? זו זוגיות מושלמת, אני פשוט לא יכול לוותר על זה, אין מצב בכלל.
"אבל…" נאנחתי, קיוויתי שאלינור תעזור לי להיחלץ מהסיטואציה הזו אך באופן מפתיע היא לא אמרה דבר, ניכר כי היא משלימה עם זה, זה כאב לי מאוד.
"אין אבל, או שתתרחק ממנה או שאני אגלה את האמת. הבחירה היא שלך." אריאל השיבה, נאלצתי להיכנע ולקבל את זה, ניגשתי לעברה של אלינור על מנת לתת לה חיבוק אך אריאל נעמדה בדרכי, רציתי לדחוף אותה הצידה אבל כעת פחדתי להרגיז אותה ולהסתבך בצרות – לא ידעתי מה לעזאזל אני אמור לעשות וזה הלחיץ אותי אפילו יותר.
"אביתר, אני מצטערת." אלינור לחשה לי בבכי קורע לב, כעת כל מה שרציתי היה לחבק אותה אליי וללטף אותה בעדינות, הכל על מנת שהיא תירגע ותרגיש טוב יותר, אבל כנראה שהחלום שלי הוא בלתי אפשרי, כנראה שהחברה המעוותת הזו תנצח למרות הכל ואני אשאר עם לב שבור כמו בפעמים הקודמות.
"זאת לא אשמתך, אלינור, זו ממש לא אשמתך, מתוקה." אני אומר ומוחה את הדמעות שלי, אריאל שותקת ובסופו של דבר מתרחקת ויוצאת מן החדר כאשר אלינור הולכת אחריה. ובסופו של דבר מסתיים הביקור שלהן ושל הוריהן אצלי עם טעם רע מאוד בפה, מה שיכול היה להיות רומן מושלם נגדע באכזריות והאהבה שוב הפסידה – למה הייתי כל כך טיפש? הייתי צריך לדעת שאין לי שום סיכוי להצליח להיות עם אלינור, הייתי צריך לדעת אבל לא חשבתי בהיגיון, הייתי על סף נפילה וניצלתי בגדול – אבל בעיקרון היה עדיף ליפול, כי כמו שאמרתי, אני הייתי עושה הכל בשביל אלינור, אבל כעת לא עשיתי, והנה המחיר שאני אשלם – בדידות נצחית ככל הנראה.