I Love My Second Cousin – פרק 7

פרק 7 – רגשות אמיתיים

אז לאחר ששמענו את השיר של ג'ודאס פריסט שהימם את אלינור לחלוטין הפסקנו לרגע להקשיב לשירים והחלטנו לדבר, לאורך השיחה ניכר כי אריאל הייתה מחוץ לעניינים – זה היה בעיקר ביני לבין אלינור, היא כלל לא אהבה את זה ואני מבין אותה, אבל חשוב לי מאוד להבהיר שאין לי רגשות כלפיה.
קשה מאוד להקדיש תשומת לב למישהי שאין לי שום רגש כלפיה כאשר לצידי יושבת גם אהבת חיי האחת והיחידה, זה ההסבר היחיד לסיטואציה הזו.
"אלינור, אז מעכשיו את אוהבת מטאל?" אני שואל את בת דודתי המתוקה בסקרנות, היא משחקת בשיערה החום והגלי ומביטה בי באותה תמימות מקסימה ששבתה אותי כבר מזמן, ניכר כי היא לא יודעת מה להגיד – אני לא יודע מה מונע ממנה לקבל החלטה.
"לא יודעת, אני אוהבת את השיר הזה מאוד." היא עונה לבסוף, מעט מובכת, הבחנתי כי היא הסמיקה מעט בפניה – הו, איזו מתוקה.
"אז כדאי שאני אכיר לך עוד שירים ולהקות, חשוב מאוד להמשיך את המומנטום. אם אהבת את השיר הזה יש עוד הרבה מטאל שתאהבי, זה בטוח."
"קול." היא משיבה, אני מחייך אליה ומרגיש כיצד אני נשאב עמוק לתוך עיניה בעלות גוון הטורקיז המושלם, אני שוב מאבד את עצמי לתוך הרגע ושוכח לחלוטין מהמתרחש מסביבי – אני שוכח כי אריאל נמצאת לידינו, אני שוכח כי אם היא תחשוד שאני מאוהב באחותה יכולה להיווצר סיטואציה מאוד לא נעימה, וכרגע אני מביט כמו אדם מאוהב ומדבר כמו אדם מאוהב – מישהו חכם היה רואה את זה בתוך שניות, ולדעתי אריאל היא ממש אבל ממש לא טיפשה.
"חייבים לדבר על זה?" היא שואלת בייאוש, כמו שאמרתי, אני מבין אותה לחלוטין, גם אני הייתי מרגיש אי נוחות אם היו גורמים לי להיות כמו זבוב על הקיר במהלך שיחה.
"לא. זה פשוט מה שעלה. על מה את רוצה לדבר?" אני שואל אותה ויוצא לרגע מהחלומות הקסומים על האהבה שלי ושל אלינור, נזכר שכרגע אני רק בשלב ההיכרות הראשונית איתה – יש עוד זמן עד שבאמת נוכל לאהוב.
"זוכר שסיפרתי לך שאני במגמת בישול?" אריאל אמרה וחייכה כעת, מרגישה הרבה יותר טוב, אני שמח לגרום לאנשים שאני מעריך לתחושה של נוחות.
"נו?" אני שואל.
"אז הייתה לי מתכונת ראשונה וקיבלתי 96." היא אמרה בגאווה, חייכתי אליה בהתלהבות, כל כך שמח מההישג שלה, גם אלינור נראתה מאוד מסופקת משינוי הכיוון של השיחה, בכלל היה כיף מאוד עם שתיהן ולמרות שרציתי דבר אחד בצורה מאוד מוחלטת (וכולכם יודעים מה זה) לא הייתה לי בעיה לדבר גם עם אריאל, ממש לא הייתה לי בעיה.
"כל הכבוד. כמו שאמרתי לך פעם, תגידי תודה שיש לכם מגמות מעניינות. בבית הספר שלי הם היו כל כך מקובעים, אפילו מגמת מוזיקה לא הייתה – כיף לכם." עניתי, אריאל צחקה.
"מניאקים." היא אמרה לי, אלינור הנהנה בראשה – כעת רציתי להמשיך בשיחה המעניינת אך לפתע הבחנתי כי אמא שלי עלתה במדרגות ולאחר כמה שניות היא פתחה את דלת החדר שלי, לצערי אי אפשר לנעול אותה, אחרת הייתי עושה את זה בכיף כל כך הרבה פעמים.
"אביתר, אלינור ואריאל. בואו לאכול." היא אמרה בחיוך, אבל היא לא ידעה שהיא הרסה רגע מאוד טוב עבורי, היא אף פעם לא ידעה כאשר היא פגעה בי – זו הצרה עם אמא שלי, היא אישה מקסימה, באמת, אבל הרבה פעמים היא פשוט לא מודעת אליי – זה הרס המון דברים בחיי.
"כבר באים." אריאל חיפתה עליי כאשר היא הבינה שאני לא מרוצה, כמה נחמד מצידה, כיף לדעת שעוד אנשים נמצאים בצד שלי.
"בסדר." אמא שלי אמרה והלכה בחזרה למטה, כעת אני רציתי להגיד כמה מילים אחרונות לאריאל ואלינור לפני שניגש לארוחה.
"אוף, אני רציתי לדבר איתכן עוד." אני נאנח בתסכול, אריאל בתגובה נוגעת קלות בכתפי ומפנה אליי את מבטה, אני מסתכל בתהייה בעיניה הכחולות.
"זה בסדר, נדבר אחר כך." היא מרגיעה אותי, אני מהנהן בראשי וכעת כולנו יורדים למטה על מנת לאכול, אני מתיישב ליד אמא שלי ולצידי אני מגלה שאלינור מתיישבת, איזה כיף לראות אותה שוב כל כך קרובה אליי – ליבי פועם במהירות מטורפת וחמימות עזה ונעימה כל כך ממלאת את כל גופי, אני מתקשה להאמין שאני קרוב אליה במציאות, כל כך קשה לי להאמין – זה מרגיש בדיוק כמו הפנטזיה שלי.
"אז מה יש לאכול?" אני שואל.
"יש פרגיות וסטייקים, יש פסטה, יש תפוחי אדמה, סלט כרוב, סלט ישראלי ומרק אפונה." אמא שלי עונה לי, אני שמח לשמוע שיש אוכל כל כך טעים שאני אמור לאהוב מאוד וכך אני מתחיל לאכול מהמרק קודם כל, אני מבחין כי גם אלינור לקחה צלחת מרק, אני מחייך אליה והיא מחזירה לי חיוך – כל כך מתלהבת מהקשר המתהווה בינינו.
"תגיד אביתר, אז מה אתה עושה עכשיו?" אורית שואלת אותי, אני מסתכל לעברה ומנסה לחשוב על תשובה, כעת אני כבר לא מובך כששואלים אותי מה אני עושה – אני כל כך גאה בעבודה שלי בכלבייה, זה פשוט שיקם אותי והקים אותי מהקרשים.
"אני עובד בכלבייה טיפולית." אני אומר.
"אה, נחמד. ומה אתה בדיוק עושה שם?" היא שואלת, אני מבחין כי אריאל מסתכלת עליה ואומרת לה משהו, אני תוהה מה.
"אני מטייל עם הכלבים, אני מטפל בהם ואני מסדר כל מיני דברים שם." עניתי על השאלה.
"ואתה נהנה?"
"כן, בהחלט." אני בעצמי לא כל כך אוהב שיחות עם מבוגרים כי כולן הן תמיד אותו דבר: איפה אתה? מה אתה עושה? איך הולך? אני רוצה שיחות מעניינות ושונות, אבל צריך לענות מטעמי נימוס ולכן אני עושה את זה.
בהמשך הארוחה עולים מגוון נושאים – מפוליטיקה ועד ספורט, מתברר שעוז הוא אוהד של הפועל חיפה ושהוא הולך למשחקים יחד עם עומרי.
"דווקא הפועל חיפה?" אני תוהה כשהעניין הזה עולה.
"מה הבעיה?" הוא שואל בסקרנות.
"לא, אין שום בעיה, זה דווקא מעניין. לשם שינוי מישהו לא אוהד את מכבי תל אביב או מכבי חיפה או קבוצה גדולה אחרת."
"יופי." הוא אומר.
"ואיך הולך לעומרי בצבא? המון זמן לא ראיתי אותו." אני שואל.
"הוא מאוד מרוצה מהעבודה שהוא עושה, הוא עובד מאוד קשה ובקושי חוזר הביתה אבל זה מאוד כיף לו בסך הכל. הוא נהנה מהאווירה." אורית מסבירה לי, אני בניגוד לעומרי סבלתי מאוד בצבא ואני שונא את הארגון הזה (בטח לאחר הצפייה ב"אפס ביחסי אנוש" שהבהירה לי היטב את המצב שלי ושל ג'ובניקים אחרים) אבל אני שמח שלפחות למישהו אחר כן הולך.
"הוא רצה מאוד לבוא היום, אבל הוא נשאר שבת." אריאל מוסיפה, מצד אחד זה חבל כי לא יכולתי לראות אותו אבל מצד שני זה מעולה כי ככה יהיה לי יותר קל לגשת לאלינור מבלי לעורר חשד – אי אפשר לדעת איך עומרי היה מגיב לו הוא היה רואה את המבטים שאני והיא מחליפים לאורך כל היום.
ובסופו של דבר אנחנו מסיימים לאכול וצריך להחליט מה עושים, אני רואה שהמבוגרים נשארים לשבת סביב השולחן ולדבר ואותי זה לא מעניין, אני רוצה לראות מה אריאל ואלינור רוצות לעשות – אני שם לב כי האחיות שלי רוצות להיות עם אלינור לרגע אבל אני לא רוצה שהן יהרסו לי את ההזדמנות להכיר אותה יותר טוב.
"את רוצה להיות עם האחיות שלי?" אני שואל אותה, היא דווקא לא מתלהבת מהעניין, מזל גדול.
"לא." היא אומרת לי בחיוך ממזרי, אני מתאפק שלא לצחוק בקולי קולות, מדהים איך היא הצליחה להבין עד כמה מרגיזות האחיות הקטנות שלי יכולות להיות מבלי להכיר אותן לעומק, עד כמה הנערה הזו מודעת למה שקורה מסביב, זה פשוט לא יאומן.
"אריאל, מה את רוצה לעשות?" אני שואל, אך בת דודתי הנוספת מעדיפה להישאר עם המבוגרים, אני מכבד את רצונה וכעת הולך יחד עם אלינור, מחפש מה לעשות, הלוואי וידעתי מה יכול לרצות אותה ולקרב אותי אליה יותר.
"מה את רוצה שנעשה?" אני שואל אותה, אלינור חושבת לרגע ולא עונה, באותו זמן אני מנסה למצוא פתרון, אולי נצא לטיול עם צוק? אולי נלך לפרגולה שאני אוהב לשבת בה בשדות? אולי אני אראה לה איך אני מנגן בגיטרה? אני לא יודע.
"אני שוב אומרת, תציע משהו." היא עונה, למה היא נותנת לי כל כך הרבה קרדיט? מה היא רוצה להשיג? זה לא מעניין אותי בכלל כאשר אני מתרגש מהעובדה הזו ורוצה שזה רק יימשך, לדעתי היא מחבבת אותי מאוד וזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי, ללא ספק בכלל.
"רוצה אולי לחזור לחדר שלי?" אני שואל אותה, מוצא את עצמי ללא רעיונות ממש מעניינים אך דווקא הרעיון הפשוט הזה מספק אותה מאוד, היא מהנהנת בראשה וכך אני מוצא את עצמי הולך יחד איתה לכיוון חדרי, מקבל את הפרטיות שאני כל כך רוצה – אנחנו עולים במדרגות כאשר צוק הולך אחרינו ואז אני סוגר את הדלת של החדר לאחר שנכנסנו פנימה, אני מתיישב על הכיסא שמול המחשב ואלינור יושבת על המיטה שלי – כעת אני צריך להבין מה עליי לעשות על מנת לקדם את מערכת היחסים בינינו ולהתקרב אליה, הו, כמה שאני משתוקק לרגע שבו היא תהיה שלי.
"אז מה אלינור, מה איתך? על מה את חושבת?" אני שואל אותה בחיוך, היא מחייכת בחזרה ומסמיקה קלות בלחייה, הנערה המושלמת הזו, אין כמוה בכל העולם.
"על כלום." היא משיבה, משקרת כפי שזה נראה, ניכר כי היא מובכת מאוד מהסיטואציה, כל כך מעניין אותי על מה היא חושבת – אולי אני אוכל לעזור לה.
"את בטוח חושבת על משהו, אני רואה את זה בעיניים שלך." אני אומר בביטחון רב, כעת היא מסמיקה אפילו יותר , נהיית אדומה לחלוטין בפניה, אני לא רוצה לגרום לה להרגיש אי נוחות אבל מצד שני אני רוצה שהיא תרגיש שהיא יכולה להיות פתוחה מולי בקשר לכל נושא, כפי שאני הייתי רוצה להיות מולה.
"אני יכול לנסות לשאול אותך מה זה?"
"לך על זה." היא אומרת בלחש, מתקשה לדבר ונושמת במהירות מטורפת, הייתי רוצה כעת להניח את ידי על כתפה ולהרגיע אותה בליטופים עדינים אבל אני כל כך מפחד מהתגובה שלה ואני גם לא רוצה להבהיל אותה – הרי היא לא יודעת מה אני מרגיש כלפיה, או אולי ככה זה רק נראה לי.
"את חושבת עליי, נכון?" אני אומר לבסוף, אלינור שותקת ולא מוציאה מילה מהפה שלה, למשך שניות ארוכות היא יושבת מולי ושולחת לעבר עיניי מבט עצוב ומתחנן לעזרה, בסופו של דבר אני מבחין כי דמעות מצטברות בעיני הטורקיז המהממות שלה והיא פורצת בבכי – ליבי כל כך כואב כשאני רואה אותה כך, אני לא רוצה שיכאב לאהובתי, ממש לא, אני אעשה הכל על מנת לעזור לה להרגיש יותר טוב.
"למה את בוכה?" אני שואל וקם מהכיסא שלי, אני הולך לעברה של אלינור ומתיישב לצידה על המיטה, מביט עמוק לתוך עיניה ותוהה מה עליי לעשות, היא בתגובה מוחה את דמעותיה וממשיכה להביט בי בתדהמה, גם היא לא יודעת מה לעשות – שנינו מרגישים כל כך אבודים.
"כ…כי אני…אני רוצה…" היא מגמגמת.
"רוצה מה?" אני שואל ומתקרב אליה אפילו יותר, ליבי פועם במהירות מטורפת כעת והחום שבפנים מאיים לשרוף את כולי, אני מרגיש שזו ההזדמנות הגדולה שלי לעשות משהו ועל הדרך גם לעזור לאלינור להבין מה היא רוצה.
"אני רוצה אותך." היא אומרת לבסוף בגרון חנוק, אני נדהם ומסמיק מאוד בפניי, אני יודע שעליי לעשות משהו אבל אני פשוט קופא במקומי, במקום זאת אני מבחין כי אלינור רוצה להתקרב אליי ואני מאפשר לה.
"אלינור?" אני שואל, כל מה שאני מצליח לעשות הוא לומר את שמה היפהפה, שם שמזכיר לי דברים כל כך מקסימים ומיוחדים במינם.
"מה?"
"גם אני רוצה אותך, מותק." אני מצליח לבסוף לשבור את הקרח וניגש לתת לה חיבוק, אלינור הנרגשת מחבקת אותי בחום כעת, היא מניחה את ראשה על כתפי ואני מניח את ידי על גבה ומלטף אותה בעדינות – היא נאנחת בעונג, אני מרגיש כיצד הפנטזיה שלי סופסוף התגשמה, כיצד אני ניצחתי את כולם ובגדול.
אני מלטף כעת את שיערה החום ומשחק בו, היא צוחקת ואוחזת בידי, משחקת באצבעות שלי בעדינות ממכרת, ואז היא מרימה את ראשה מכתפי ונועצת בי מבט תמים ומתוק שכובש אותי בתוך שניות.
"אבל אתה יודע שזה מאוד בעייתי, נכון? אתה יודע שאסור לנו?" היא אומרת על סף בכי, אני יודע שהיא צודקת אבל כמו שכבר אמרתי מספיק פעמים – זה ממש לא מעניין אותי, אני אעשה את זה ולא משנה מה יחשבו.
"אני יודע דבר אחד, אלינור, אתה לא בוחר במי להתאהב. ואין דבר יותר חזק מאהבה." אני אומר ורוכן לעברה, היא מהססת בתחילה אך מהר מאוד היא מקרבת את ראשה לעברי, לאט לאט אני מרגיש את הנשימות החמות והנעימות שלה ואז אני מרגיש את המגע של שפתיה הורודות והמפתות על הלחי שלי, אני פשוט בוער כשזה קורה ואני לא מצליח לעכל את הקסם הזה שזה עתה התרחש – אלינור נישקה אותי, אלינור פאקינג נישקה אותי עכשיו!
"זה היה חמוד." אני לוחש, אלינור מחייכת אליי, אני מביט נפעם בשיניה הלבנות והמושלמות ובשפתיה המקסימות, אני בוחן שוב את תווי פניה ונדהם לגלות עד כמה הם מדויקים ונראים כאילו צוירו בידי האמן הכי טוב בעולם – כמה שהילדה הזו יפה, והכי חשוב, היא גם יפה מבפנים.
"תודה, מאמי." היא אומרת בביישנות וגורמת לי לרצות לנשק אותה כעת בכל הכוח, אני כבר לא יכול להסמיק יותר ממה שאני כעת – אדום כמו עגבנייה ומאושר מאי פעם, זה הרגע המושלם ושום דבר לא יכול להרוס אותו.
"אבל, מה את תגידי על זה?" אני משיב בחיוך ממזרי ומתקרב לעברה, מהר מאוד אני מרגיש כיצד האפים שלנו נפגשים, ואז מבלי שהיא מוכנה אני מנשק את שפתיה בלהט, אני מצליח לשמוע אותה נאנחת בסיפוק רב כשזה קורה, מהר מאוד היא כורכת את ידיה סביבי ואני מניח את ידי על לחיה ואת ידי השנייה סביב גבה – בתחילה אני היחיד שמנשק אבל מהר מאוד היא מנשקת אותי בחזרה בתשוקה לא פחות גדולה, וזו הנשיקה הראשונה בחיי והיא כל כך מושלמת, היא אסורה וזה הופך אותה ליותר טובה – כרגע אני שובר את כל המוסכמות וזה בכלל לא מעניין אותי כי אני סופסוף מרגיש שהצלחתי למצוא את מה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן, במשך שנים על גבי שנים.
אנחנו ממשיכים להתנשק בטירוף ומהר מאוד מתחילים להתמזמז אלא שלפתע הדלת נפתחת, שנינו קופצים בבהלה ומביטים לעבר הכניסה לחדר.
אני מופתע לגלות שם את אריאל, היא נראית כל כך מופתעת וכועסת באותו זמן, עכשיו אני צריך להתפלל שהכל יהיה בסדר ושהיא לא תגלה להורים שלי ולהורים שלה ושל אלינור – אני לא רוצה שהכל ייהרס באותה מהירות שבה הדברים נבנו.
"א…אריאל, את לא מבינה…" אלינור מנסה להגיד אך אני מניח עליה את ידי ומשתיק אותה בתנועה מהירה, אני מסתכל לעברה של אריאל.
"זה בהחלט מה שזה נראה." אני אומר, "אבל לפני שאת הולכת לעשות משהו שכולנו נתחרט עליו אני רוצה שנבהיר דברים."
"אתם…אתם התנשקתם כרגע ואתה מצפה ממני לקבל את זה בהבנה?!" אריאל אומרת בכעס.
"בבקשה תהיי בשקט ותסגרי את הדלת." אלינור מוסיפה, אריאל עושה כדבריה באופן מפתיע וכעת מתיישבת על כיסא המחשב מולנו, אני רועד מפחד וניכר כי גם אלינור, למה הסיוט הזה היה חייב להתרחש?
"זה סיפור ארוך, ואני לא מצפה ממך להבין, אבל אני רק רוצה שתדעי דבר אחד." אני אומר.
"נו?" אריאל תוהה ומדברת בכעס.
"תדעי שמה שיש בינינו אלו רגשות אמיתיים, וכדאי שתחשבי טוב טוב לפני שאת הורסת את האהבה הזו, כי כלל לא בטוח שאני או אלינור נשרוד את האובדן." אני מדבר בצורה רהוטה אבל מרגיש כיצד בכל רגע אני עומד לפרוץ בבכי, אלינור מלטפת אותי בעדינות בעוד אני מסביר את הדברים לאחותה הגדולה – אריאל בתגובה שותקת, אני לא יודע אם היא מבינה או לא אבל היא בהחלט מוכנה להקשיב, זו כבר התחלה טובה.