I Love My Second Cousin – פרק 4

פרק 4 – השיחה

חלפו מספר ימים מאז אותה ארוחה גורלית אצל סבתא שלי ומצב הרוח שלי מעולם לא היה כל כך טוב, אני בטוח שבאף שלב בחיי לא הרגשתי כל כך טוב, קשה לתאר את השמחה שהשתלטה על הגוף והנפש שלי כעת – הלוואי והיא לא תצא משם לעולם, אבל עם החיים הלא צפויים והקשים שהיו לי עד כה אי אפשר לדעת מה יקרה.
היום בדיוק חזרתי מהכלבייה שאני עובד בה והחלטתי אחרי המון התלבטויות לפנות לגלי ולבדוק מה קורה עם ההבטחה שלה כלפיי, הנחתי שזה ייקח לה זמן, אי אפשר לדעת היכן אנשים נמצאים והאם הם מחוברים – אבל אני עמדתי בחלק שלי, חזרתי לווטסאפ ונמנעתי מהקבוצות החופרות, נקווה שהיא תשלים את החלק שלה במשימה.
אני בדיוק נשכבתי במיטה שלי ואחזתי בטלפון שלי, הכלב שלי כמובן קפץ על המיטה בהתלהבות ודרש ממני ליטוף – לא יכולתי לסרב לפודל הלבן והמתוק וליטפתי את החזה שלו בעדינות למשך כמה שניות, הוא כמובן כשכש בזנבו ושמח מאוד, לאחר מכן חזרתי לעניינים שלי.
"צוק, היום הולך לקרות משהו מאוד חשוב." אני אומר לכלב בהתרגשות וכעת נכנס לווטסאפ, אני מחפש את גלי ברשימת אנשי הקשר שלי ובסופו של דבר אני מוצא אותה – אני מתחיל לכתוב את ההודעה ומקווה שאני אצליח לכתוב משהו שיישמע מספיק טוב בשביל לשכנע אותה, אפילו דרך הטלפון קשה לי לפנות אליה מפאת הבושה, מה יהיה?
"היי גלי, מה קורה? מה נסגר עם אלינור? פנית אליה כבר, היא הסכימה לדבר איתי?" אני מנסה לכתוב את ההודעה הזו וחושב היטב על כל מילה אבל בסופו של דבר אני פחות מתלהב מהנוסח הזה, זה נראה כאילו אני חושב שגלי חייבת לי משהו, אם כבר אני חייב לה שהיא בכלל הסכימה לעזור לי, לא להפך.
אני מוחק את המילים באכזבה ומנסה לחשוב על רעיון אחר, זה מאוד מלחיץ אותי משום מה, אבל זה לא אמור להפתיע אותי.
הרי תמיד הייתי אדם מאוד לחוץ והססן, זה עבד רוב הזמן לרעתי אבל אין לי ממש מה לעשות, זה אני ואני לא אשם בכך.
בסופו של דבר עולה לי עוד רעיון להודעה ואני מתחיל להקליד, ושוב זה נפתח באותה צורה כמו הרעיון הקודם שהיה לי, אבל אני רוצה שהפעם זה לא ייראה כאילו אני לוחץ על גלי או משהו כזה, אני רוצה להישמע הכי מנומס שיש אבל מצד שני להראות היטב שיש לי רצון לקדם את העניין.
"היי גלי, מה קורה? רציתי לדעת אם פנית כבר לאלינור? ומה היא אמרה בקשר אליי, היא רוצה לדבר איתי? תודה." אני רושם ומוסיף סמיילי בסוף ההודעה, רגע לפני שאני שולח אני שוב חושב על זה ואני שוב לא מרוצה, אבל לפני שאני עומד למחוק אני עוצר הכל וחושב עם עצמי – האם זה הכרחי למחוק ולהתחיל הכל מחדש או שפשוט עדיף לשלוח את ההודעה ולגמור עם זה?
בסופו של דבר אני מוצא את התשובה לאחר מספר דקות של מחשבה, החלטתי למחוק את הסמיילי בגלל שיש מי שיכול לפרש את זה כטיפשי, ואני עושה את זה, והנה, ההודעה מוכנה והרגע הגדול עומד להגיע.
ליבי פועם במהירות מטורפת וקצב זרימת הדם בעורקים שלי הולך ומתגבר, חמימות עזה ממלאת את גופי ותחושה נעימה מצטברת בבטן שלי – אני מתקדם, אני כבר יכול להרגיש את זה, וזה לא מעניין אותי אם ייקח לגלי שעות לענות לי, אני מוכן לחכות, כי התקדמתי.
בסופו של דבר אני לוחץ על שלח ומחכה, כעבור כמה שניות שנראות לי כמו נצח אני רואה שההודעה התקבלה, כעת נותר לי לראות מתי תגיע התשובה – אני הולך לישון בסופו של דבר, מקווה שזה יעביר לי את הזמן.

אני מתעורר בשעה 3 וחצי ומיד ניגש אל הטלפון שלי על מנת לראות את ההודעות, אני מבחין כי התקבלו 4 הודעות ואני סקרן כל כך לראות אם אחת מהן היא במקרה מגלי, אני עובר ומתחיל לקרוא.
ההודעה הראשונה היא מאמא שלי ששואלת מה קורה, אני עונה במהירות שהכל בסדר וכעת ממשיך אל ההודעה הבאה.
ההודעה הנוספת היא מסבא שלי שהצטרף לא מזמן, אני מאחל לו "מזל טוב" על ההצטרפות לווטסאפ וממשיך הלאה, ההודעה הנוספת שנשלחה היא פחות מעניינת וקשורה לקבוצה של המשפחה שאני חבר בה, אני מתעלם וממשיך אל ההודעה האחרונה ומרגיש התרגשות עזה, הלחץ הולך וגובר ואני מרגיש שזה עכשיו או לעולם לא – אני קורא את ההודעה ומה אני מגלה? זו לא גלי, זו הקבוצה של העובדים מהכלבייה, אני רותח מזעם.
אני רוצה לזרוק את הטלפון בכל הכוח אך אני עוצר את עצמי מלעשות את זה ובמקום זאת אני צועק בייאוש ומטיח את רגליי ברצפה, אני מתיישב מול המחשב ומפעיל את המוזיקה שאני אוהב בשביל להוציא את הכעס החוצה.
"לעזאזל…" אני חושב לעצמי, למה היא לא יכולה הייתה להודיע לי מה קורה? למה גלי לא יכולה הייתה לעשות משהו? אני יודע שהיא לא חייבת לי שום דבר אבל זה עדיין ממש מתסכל, לחכות שוב, דווקא אחרי שהצלחתי להתקדם – זה פשוט בלתי נסבל בשבילי, אבל כנראה שאין לי ברירה.
וכך אני ממשיך להעביר את היום עם המוזיקה שאני אוהב ומול משחקי פלייסטיישן טובים במיוחד שמעבירים לי את הזמן אך תוך כדי אני לא מפסיק לחשוב על גלי ועל ההודעה שהיא עדיין לא שלחה לי – אני רוצה אולי לשלוח לה עוד הודעה ולשאול מה הולך עם זה אך אני עוצר את עצמי, אני חושב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו אבל אני לא יודע מה אני אגיד.
אני לא רוצה לגרום להורים שלי לחשוד בכך שאני מאוהב באלינור, זה רק יזיק לי, אפשר אולי להגיד להם שזה בקשר למפגש עם הבני דודים מהצפון ולהסתיר את עניין האהבה – אבל זה כל כך קשה, וגם אנשים הם לא עד כדי כך טיפשים והם יכולים להבין למה אני מתכוון לפי הבעות הפנים שלי וטון הדיבור.
אם אני אזכיר את אלינור ואדבר על כך בהתרגשות כולם יבינו מיד מה הולך ואז אני אסתבך בצרות גדולות במיוחד, עדיף לשמור את זה לעצמי, אבל אוף, כמה שזה קשה.

ואז, בערך בשעה 8 בערב זה סופסוף קורה, הטלפון מצלצל ואני רואה שהתקבלה הודעה בווטסאפ, בהתרגשות עזה אני ניגש אל המכשיר שלי ומסתכל בעניין על המסך ואכן לשמחתי זו הודעה מגלי, ומיד אני נהיה שמח ושוכח מכל הכעס והתסכול שהציפו אותי היום בציפייה לתשובה – אבל השאלה היא מה התשובה והאם היא חיובית או שלילית, את זה אני צריך לבדוק, אני חייב לקוות שאלינור תסכים לדבר איתי ושזה יקרה בקרוב, אני פשוט נואש לזה.
ואז אני קורא את ההודעה וליבי מתמלא באושר, לשם שינוי אני מצליח בחיי, לשם שינוי אני מרגיש שוב שיש להם משמעות – מאז שהתאהבתי באותה ילדה אמריקנית בטיול המשפחתי לקוסטה ריקה לא הרגשתי כל כך שמח ומסופק.
"היי אביתר, אני מצטערת שלקח זמן אבל רק עכשיו היה לי זמן לראות. אלינור אמרה שהיא מכירה אותך ושהיא רוצה לדבר, היא אמרה שתשלח לה הודעה או היום או מחר והיא תשתדל לענות לך בהקדם." זה היה תוכן ההודעה, הקראתי אותו לעצמי כל כך הרבה פעמים עד כדי כך שאיבדתי ריכוז ולא הצלחתי להבחין כמה זמן כבר חלף, ושוב הגיעו הפנטזיות המופלאות – כעת ראיתי את אלינור יושבת לידי ומחייכת אליי, ההזיות האלו היו כל כך מספקות ומצוינות אבל אולי עכשיו לא יהיה בהן צורך כאשר אני מתקרב לניצחון במציאות, כאשר אני עומד בפני שיחה איתה בווטסאפ – כעת אני אוכל להכיר אותה באמת ולא רק בדמיון, זו הייתה המטרה האמיתית מלכתחילה.
"אני עומד לדבר איתך במציאות, מתוקה, את מתרגשת?" אני שואל ומושיט לה את ידי, היא אוחזת בה ומלטפת את אצבעותיי ברכות כל כך ממכרת, אני מסמיק בפניי ומחייך לעבר הנערה המקסימה.
"אני אמרתי לך כל הזמן שתגיע לרגע הזה, שיהיה המון בהצלחה ואל תאבד את הראש, עוד לא זכית בי, זו רק ההתחלה." אלינור אומרת וכעת רוכנת לעברי ונותנת לי נשיקה על הלחי, ליבי עומד להתפוצץ מרוב פעימות מהירות והחום שבגופי מאיים לשרוף אותי לאפר, ואז היא נעלמת בדיוק באותו הרגע שאני מוסיף את המספר שגלי נתנה לי לאנשי הקשר שלי ומתכונן לכתוב הודעה – השיחה הזו, הרגע הגדול שלי, זה קרוב מאי פעם, כעת אסור לי לפשל, אסור לי להרוס את מה שבניתי בדם, יזע ודמעות, אני חייב להצליח.