I Love My Second Cousin – פרק 3

פרק 3 – לאן הולכים מכאן?

אז בסופו של דבר נכנסנו אל תוך הבית של סבתא שלי, ולמה אני אומר בסופו של דבר אתם בטח שואלים? מה לקח כל כך הרבה זמן ללכת כמה מטרים אתם בטח שואלים?
ובכן, זה אמנם לקח כמה שניות אבל זה הרגיש כמו נצח מרוב ההתרגשות העזה שהשתלטה עליי מעצם המחשבה שאני עומד לדבר עם גלי בקשר לאלינור, הפחדים ניסו להשתלט על ליבי ולשתק אותי אך מצד שני הרצון העז להצליח נלחם בהם בכל הכוח, כל התחושות המורכבות האלו יחד גרמו להתרגשות מטורפת שקשה לתאר במילים – מה שגרם אפילו להליכה קטנה של כמה מטרים לכיוון ביתה של סבתא שלי להיראות כמו מסע של אלפי קילומטרים במדבר כאשר אין לי מים, הרגשות משפיעות עליי עד כדי כך.
אני מביט לכל הכיוונים, מחפש אחר גלי, בתחילה אני רואה את סבתא שלי וניגש להגיד לה שלום.
"שלום לך חמוד, מה שלומך?" היא שואלת באותו חיוך חם ומסביר פנים, אני מאוד אוהב את סבתא שלי, למרות שהיא אישה מאוד שמרנית ומקובעת בכל מיני מובנים היא ממש נחמדה ומכילה – כיף מאוד לשבת לבד ולדבר איתה, אבל כשיש הרבה אנשים האווירה מאוד שונה, אני לא אוהב את המשפחה מהצד של אבא שלי – הם אנשים מאוד משעממים וכבדים, אין הרבה על מה לדבר איתם וזה שהם מעצבנים לפעמים בכלל לא מוסיף.
"היי סבתא, הכל בסדר, אני שמח שסופסוף יש ארוחה." עניתי בחיוך ובעקיצה קטנה, אני מתאר לעצמי שסבתא תבין היטב על מה אני מדבר, היא בוודאי תחשוב שאני רק מתכוון לגעגועים שלי לארוחות המשפחתיות אבל למעשה הארוחה היא בשבילי אמצעי שעשוי להוביל אותי אל המטרה הגדולה – אלינור.
"זה היה חייב לקרות מתישהו." היא עונה ונותנת לי חיבוק, אני מחבק אותה בחזרה ולאחר שהיא נותנת לי נשיקה אני ממשיך בחיפושים אחר הסיבה העיקרית בגינה הגעתי לכאן, לאחר שאני עובר במבטי על הדודים המעצבנים שלי והילדים הקטנים והקרציות שלהם וגם על בת הדודה שקרובה לגילי, בר, אני מוצא בסופו של דבר את גלי, היא עומדת לצד השולחן ומסתכלת בטלפון הנייד שלה כמו תמיד, באדישות כמעט מוחלטת לסביבה, גם זה לא חדש בשבילי, אף פעם לא היה אכפת לה ממה שקורה מסביב.
אני בוחן אותה בעניין רב, היא אמנם לא מדהימה כמו אלינור אבל היא ממש לא מכוערת, היא נראית מעולה.
שיערה החום והחלק פזור כרגיל, עיניה הכחולות הכהות והמקסימות ממוקדות במסך של הטלפון בעל הכיסוי הורוד, וגופה נראה כל כך טוב – אין ספק כי הנערה הזו בהחלט יודעת איך להתלבש ומבחינת מראה חיצוני היא כמעט מושלמת, אבל מבחינת האופי – ובכן, זה כבר סיפור אחר, אני לא באמת מכיר את האופי שלה אבל מצד שני היא לא נראית לי כמו מישהי איכותית במיוחד – אבל בסדר, זו רק התחושה שלי והדעה שלי, יכול להיות שאני טועה.
לאחר שאני מביט בה אני מבחין כי היא מרימה לרגע את מבטה מהטלפון הנייד ומסתכלת לעברי, אני מרגיש כיצד אני קופא במקומי וכיצד קצב פעימות ליבי הולך ומתגבר, אני מרגיש כיצד אני מסמיק מעט בלחיי ואני לא רוצה שזה יקרה לי דווקא עכשיו, אני לא רוצה את הבושה הזו עכשיו.
כמה היא יפה, קשה לי לתאר את זה במילים, אני מרגיש כיצד אני משתגע וכיצד תשוקה עזה בוערת בתוכי – לעזאזל, אני כל כך רגיש לבנות שוות, זה פשוט לא ייאמן, אני צריך להתמקד במשימה שלי אבל אני שוב מרגיש את הפחד המשתק הזה, כיצד היא שוב נהיית קדושה בעיניי ואיך אני לא מסוגל לגשת, אוף, לעזאזל!
כמובן שבזמן הזה אני לא מצליח לדבר איתה, אני מתיישב בסמוך לשולחן לצידו של אבא שלי ולצידו של חייל בודד שמשפחתן של גלי ובר אימצה, אני מחכה למנות הראשונות ובאותו זמן מתחיל לחשוב שוב על אלינור, כמעט נשאב שוב לתוך אותן פנטזיות רומנטיות ומקסימות שלי ושלה, מה שקוטע את מחשבותיי היא צלחת המרק שמוגשת לי.
"תתעורר." אבא שלי אומר בחיוך ממזרי, אני קופץ בתדהמה ומבחין כי עוד פעם חלמתי בהקיץ, כעת אני חוזר לאכול את המרק החם ונהנה מהטעם בסך הכל, אבל זה לא מספק אותי, אני רוצה להתגבר על הפחדים שלי ולהתרכז לרגע במציאות ולא בפנטזיות – אבל אני לא מצליח.
כעבור מספר דקות כולם מסיימים לאכול את המרק ואז נותר מעט זמן לחכות למנה העיקרית, אני מנצל את הזמן הזה בשביל להסיח את דעתי מהלחץ באמצעות גלישה בפייסבוק.
אני נותן לייק לתמונה של הגיטריסט האהוב עליי ומרגיע את עצמי במחשבות על מוזיקה, זה בהחלט עובד לי, אני לא חושב על הלחץ ועל הפחד מכישלון וכך אני ממתין עד שהבשר והתוספות מגיעים לשולחן.
אני אוכל אותם בתיאבון רב כמו תמיד (הרי סבתא שלי היא טבחית מדהימה, אי אפשר לסרב לאוכל שלה אף פעם) וממשיך להטמיע לעצמי בתודעה שאסור לי להתעסק בדברים שמרגשים או מלחיצים אותי.
"תחשוב על הרוק הקלאסי, תחשוב על הסרטים של אנה סופיה רוב, תחשוב על כלבים." אני אומר לעצמי ומנסה להסיח לרגע את דעתי מהפנטזיות הסוערות על אלינור ומהפחד מגלי, בעוד אני אוכל ושותה אני מצליח באמת לחשוב על הנושאים האחרים שמעניינים אותי ומפלס הלחץ יורד לאיטו, אבא שלי מביט בי לרגע בחוסר הבנה, תוהה מה עובר עליי, אני לא אספר לו את האמת.
"מה קורה, אביתר?" הוא שואל, אני מביט בעיניו הכחולות והבהירות ותוהה מה עליי להגיד על מנת שלא לעורר חשד.
"אני בסדר, אני סתם חושב על כל מיני דברים." אני עונה.
"על מה?"
"סתם, על המוזיקה שלי. ידעת שדיפ פרפל היו יכולים להיות הלהקה הכי גדולה בעולם אם הם היו נשארים בהרכב השני שלהם למשך כל שנות ה70?" אני זורק נושא לא קשור, אבא מסתכל עליי מעט בזלזול ובחוסר הבנה אבל מקבל את זה.
"אוקיי." הוא עונה באדישות, כמו תמיד, אני שונא שהוא מתנהג בצורה כזאת, למה אתה לא יכול להיות יותר קשוב ומתחשב, בטח כשמדובר בבן שלך?
ואז מסתיימת הארוחה, אני מבחין כי הבנות דודות הקטנות והמרגיזות הולכות יחד עם האחיות שלי לכיוון חדר המשחקים וחדר המחשב ואני חושב כיצד עליי לתפוס את גלי לשיחה בהזדמנות המתאימה – אני מבחין כי היא קמה בעצמה והולכת לכיוון חדר הטלוויזיה ואני מחליט להצטרף אליה, כשאני מתקרב לעברה היא מסתובבת ובוהה בי בסקרנות, לא מבינה מה אני רוצה, ולמה שהיא תבין בכלל?
"היי." אני אומר בביישנות בעודי מביט לתוך עיניה היפות ובוחן את תווי פניה המדויקים והמדהימים, לעזאזל, כמה שהיא יפה, היא מזכירה לי מאוד את אלינור ביופייה המהמם.
"היי." היא משיבה בתדהמה, לא מבינה מדוע אני פונה אליה, הרי אני בקושי דיברתי איתה במשך השנים, היא לא יודעת שזה מביישנות, מבחינתה ניתן לחשוב שהיא כלל לא מעניינת אותי, מה שבכלל לא נכון בתכלס.
"מה קורה?" אני שואל, מנסה לקחת את השיחה לכיוון שלי וליצור רושם ראשוני טוב, הרי אי אפשר לפתוח עם השאלה שלי באופן מיידי – זו תהיה טיפשות גמורה.
"הכל בסדר."
"תגידי, אני יכול לשאול אותך משהו?" אני צובר הרבה יותר ביטחון וזה כבר מעולה בשבילי, אני אמנם מאוד מתרגש וגם מתבייש אבל אני כבר מרגיש שאני נמצא בעמדה הרבה יותר טובה לשיחה הזו, אני מרגיש כל כך שונה מאשר בפעמים הקודמות שבהן אפילו לא העזתי לגשת – משהו משתנה ואין אדם יותר מרוצה ממני כשאני מבין את זה.
"בטח." גלי משיבה בחיוך קל ואין לה מושג עד כמה היא מחזקת אותי בתגובה הכל כך מובנת מאליה הזו – היא אף פעם לא ידעה וכך גם אנשים אחרים, אף אחד לא ידע עד כמה מחוות קטנות של נימוס והערכה היו חשובות לאדם רגיש כמוני, כמה ביטחון זה העניק לי, איזו תחושה נעימה זה הותיר בליבי.
"זה בקשר למשהו שבר אמרה לי לפני איזה חודש ומשהו, אני מקווה שלא יהיה לך אכפת." למרות תוספת הביטחון העצמי האדירה שקיבלתי אני עדיין מאוד ביישן ומטיל המון ספק בדברים שאני רוצה ובנכונות שלהם, זה לא בגלל שאני לא מסכים עם החשיבות של זה, זה בגלל שאני מת מפחד – תמיד היה לי קשה לגשת לאנשים אחרים, בעיות חברתיות זה עסק לא פשוט בכלל – בטח לא מול בנות יפות ומושכות כמו גלי.
"למה אתה חושב שאכפת לי? אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה, אני מניחה." היא מורידה את החיוך מפניה ובתגובה שולחת לעברי מבט רציני שאולי ניתן לפרש כמזלזל אבל אני לא רוצה להכניס לעצמי מחשבות רעות לראש, אני לא רוצה להלחיץ את עצמי וככה להכשיל את עצמי במשימה הגדולה שהצבתי לעצמי היום.
"המ… אני לא יודע, סתם חשבתי." וככה אני יורה לעצמי ברגל, אני מבליט את חוסר הביטחון שלי בצורה מובהקת, גלי בתגובה רק שותקת ומשחקת לרגע בשיערה החום והחלק, לא יודעת מה להגיד, ואני מתפלל שהשיחה לא תסתיים ברגע הזה.
"אל תחשוב, פשוט תשאל." היא אמרה, אני לא יודע איך לפרש את זה אבל זה לא באמת אכפת לי, מה שחשוב הוא שניתנה לי הזדמנות להתקדם הלאה לעברה של אלינור ואני לא מתכוון לוותר עליה, לא משנה עד כמה זה יהיה לי קשה – אני אצליח לעשות משהו היום, אני אצליח!
"אז, היה לי ממש כיף במסיבה של רוזה (סבתא רבא שלי שחגגה 100) ובמיוחד בגלל שדיברתי שם עם הבני דודים מהצפון." אני אומר בחיוך קל, גלי בתגובה מחייכת בחזרה, אני נדהם לגלות עד כמה שיניה לבנות ונוצצות ועד כמה שפתיה כל כך מושכות, אם לא הייתי מאוהב עד עמקי נשמתי באלינור יש סיכוי שהייתי נדלק עליה במקום, כן, אני עד כדי כך משוגע, אבל היא עד כדי כך מקסימה.
"אה, מגניב. גם לי היה כיף." אני כל כך שמח שהיא אומרת את זה, החיוך על שפתיה אומר הכל, היא מרוצה מהשיחה, היא מרוצה מהנוכחות שלי, אז אולי אני בכלל לא מפשל כמו שחשבתי, אולי הדברים נראים אחרת לחלוטין.
"אה, ובקשר לזה, אני לא בקשר איתם כבר במשך שנים ודיברתי עם בר בקשר לזה. היא אמרה לי שהיא לא בקשר טוב איתם ושאני צריך לדבר איתך בנוגע לזה, אז זה נכון שאת ביחסים טובים איתם?"
"תראה… אני בקשר טוב עם אלינור, היא חברה טובה שלי. אם אתה רוצה לדבר איתה ועם עומרי ואריאל למה לא ניסית דרך הפייסבוק?" טוב, אני לא בטוח עד כמה הדברים שהיא אמרה קשורים אבל בהחלט יש היגיון בשאלה, פייסבוק יכולה להיות אחלה דרך לתקשר, אבל הבעיה היא שאלינור והאחים שלה לא מחוברים.
"הם לא מחוברים, אני אפילו שלחתי הצעת חברות לאלינור אבל היא לא הגיבה ולדעתי היא בכלל לא מחוברת." השבתי, גלי שתקה לרגע וניסתה לחשוב על תשובה הולמת, באותו זמן אני ניסתי לחשוב כיצד אני ממשיך את השיחה מכאן.
"יש לך ווטסאפ אם ככה?" היא שאלה אותי, לצערי אין לי, אבל להגנתי יש לי סיבות מוצדקות לכך – הקבוצות שהייתי בהן היו כל כך חופרות ומיותרות בעיניי ואנשים זיינו בשכל, אין לי מה לחפש שם אם תשאלו אותי.
"לא."
"למה אין לך ווטסאפ?" היא שואלת ספק בתדהמה ספק בזלזול, זה יכול להיות מאוד מעליב אבל אני לא מתייחס בגלל שאני רק רוצה דבר אחד – לקבל מידע שבעזרתו אוכל ליצור קשר עם אלינור, זה הכל, זה לא הזמן להיעלב או להיבהל, זה הזמן לפעול ולהצליח בגדול, כנגד כל הסיכויים.
"כי חפרו לי בקבוצות שהייתי בהן, אנשים אמרו כל כך הרבה שטויות, את מבינה?"
"כן, אבל אתה יכול להשתיק את הקבוצה או לצאת ממנה. תחזור ופשוט אל תיכנס לקבוצות שאתה לא אוהב." גלי ענתה לי, טון הדיבור שלה מאוד נעים ומרגיע, היא לא זלזלה בי, כך התברר, וטוב שכך.
"אז אני אולי אעשה את זה." אני אומר, מטיל ספק עדיין, כי אני לא מבין לאן היא חותרת כשהיא מעלה את עניין הווטסאפ.
"למה אולי? תעשה את זה וזהו, תחזור לווטסאפ. זה יכול לעזור לך להשיג את מה שאתה רוצה, זה מה שניסיתי להגיד לך קודם."
"באמת?" אני מתפלא, גלי מהנהנת בראשה ומחייכת קלות, איזו חמודה היא נראית ככה, אני לא יכול לתאר את המראה המהמם הזה במילים.
"אני רציתי להציע לך לדבר עם אלינור בווטסאפ וככה ליצור קשר גם עם עומרי ואריאל, אם אתה אומר שאתה לא מצליח ליצור קשר עם אף אחד בפייסבוק." גלי אמרה והמיסה את ליבי בדבריה המרגשים והמשמחים, לדבר עם אלינור בווטסאפ? זו הגשמת חלום חיי, לשם שינוי לדבר איתה, אני ארגיש כל כך מאושר אם זה ייצא לפועל, אבל אמרתי שאלינור בקושי יודעת מי אני.
"אבל אני לא בטוח שאלינור יודעת מי אני, לא דיברתי איתה במשך שנים." אני אומר ומזכיר את העובדה המצערת הזו, אבל זה בכלל לא מפחיד את גלי שממשיכה לחייך אליי ולשדר חמימות ונגישות, להפך, נראה כי יש לה רעיון.
"אז אני מציעה לך כזה דבר – אתה תחזור לווטסאפ ואני אדבר עם אלינור ואגיד לה מי אתה ומה אתה רוצה, אני חושבת שהיא יודעת אבל כדאי ליתר ביטחון. ואז ברגע שאני אפנה אותה אליך היא תדבר איתך ואז תוכל ליצור קשר איתה ועם האחים שלה ולארגן מפגש, מה דעתך?" אם היה לי מספיק ביטחון ולא הייתי חושש מתגובתם של אנשים אחרים הייתי נותן לגלי חיבוק חם ועוצמתי, כל כך שמחתי שהיא מוכנה לעזור לי כך, אתם לא תוכלו להבין עד כמה הייתי מאושר ברגעים המדהימים האלו.
"מעולה, תודה רבה. זה לא מובן מאליו." אני אומר לה בחיוך מבויש וכעת מתכונן ללכת לדרכי, גלי בתגובה מביטה בי בחיוך מתוק ועיניה נוצצות, היא מצחקקת ואני תוהה מדוע.
"שטויות, אתה בן דוד שלי, ברור שאני אעזור לך אם תצטרך. אני יודעת שגם אתה היית עוזר לי אם הייתי צריכה." היא אומרת בהתלהבות וצודקת, בהחלט הייתי עוזר לה בכל דבר שהיא הייתה מבקשת.
וכך זה נגמר, אנחנו נפרדים לעת עתה ואני יוצא ברגל לכיוון ביתי, לאורך כל ההליכה אני שם את השירים שאני אוהב בווליום גבוה ומתקדם בקצב מהיר עקב ההתרגשות והשמחה – בקרוב אני הולך לדבר עם אלינור, בקרוב אני הולך להתקדם ולנצח, אבל עד אז… לאן הולכים מכאן?