I Love My Second Cousin – פרק 16

פרק 16 – משפחה זה לא הכל

לאחר כמעט 3 שעות הגענו אני, אלינור וסבא שלי אל היישוב הצפוני והמרוחק בו היא גרה. סבא שלי חנה בחוץ וחיכה שאנחנו ניכנס אל ביתה של אלינור, שנינו הלכנו יחד ואני הרגשתי כל כך מתוח, קשה היה לתאר את זה במילים, זה היה הרגע הכי קריטי של חיי ללא צל של ספק – לא יכולתי לדעת מה יקרה, אבל יכולתי רק לקוות שאני אצא כמנצח מכל הסיטואציה הזו – הסיכויים לא היו לטובתי אבל האמנתי, זה הדבר החשוב.
"סבא, אתה רוצה לבוא איתנו או שאתה חוזר?" שאלתי, סבי הביט בי בדאגה ושתק למשך שניות ארוכות, לרגע אחד נדמה היה שאף אחד לא ידע מה לעשות, היה כל כך קשה להיפרד, זה בטוח, הוא כל כך חשש לשלומי כעת.
"אני לא חושב שזה יעשה טוב שאני אתערב בכל הסיטואציה הזו, אני חושב שזה ביניכם לבין המשפחות שלכם." הוא אמר לי לבסוף, לא רציתי שהוא ילך למען האמת, אבל בסך הכל הוא צדק, זה לא היה עניינו – אבל מצד שני הוא עזר לנו מאוד בהתמודדות עם הקושי, לכן מן הראוי שגם הוא יהיה שותף לפגישה של כולם.
"בבקשה תבוא, כולם יודעים איזה חלק משמעותי יש לך בהצלחה שלי ושל אלינור להתמודד עם ההשלכות למעשה שלנו." התחננתי אך סבא שלי עמד על שלו ולא התכוון להיכנע ללחץ שהפעלתי.
"אביתר, אני מאוד מעריך אותך ואני מאוד רוצה לעזור לך אבל הפעם מן הראוי שאתה ואלינור תתמודדו לבד, אני לא קשור לכל הסיפור הזה. אלה רק ההורים שלך מול ההורים שלה – אני בטוח שתסתדרו." הוא אמר לי, הרגשתי כיצד אני עומד לפרוץ בבכי מרוב התסכול, מרוב התחושה שנהיה חסרי ישע, אבל מהר מאוד אלינור חיבקה אותי וליטפה אותי בעדינות, התמסרתי למגע המענג וניסיתי להירגע, לאט לאט המחשבה הזו עזרה לי וקצב פעימות ליבי החל לרדת מעט – נשימותיי נעשו איטיות יותר וכעת הרגשתי שוב בטוח.
לאחר מכן ניגשתי אל סבא שלי וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי בחזרה ולאחר מכן אלינור התקרבה אליו וחיבקה אותו – שנינו הודינו לו מקרב ליבנו על המעשים המדהימים שהוא עשה לטובתנו ובסופו של דבר ניגשנו אל ביתה של אלינור, צלצלתי בדלת וכעבור מספר שניות שנדמו לנו כמו נצח אמא שלה פתחה את הדלת, היא כלל לא נראתה מרוצה אם להודות באמת.
"אלינור, סופסוף חזרת…" אמרה האישה בעלת השיער האדמוני בקור, אלינור הנהנה בראשה וניגשה לחבק את אמה, אני רק הבטתי בשתיהן בחשש – כלל לא רוצה שאורית תפנה אליי, אך לא הייתה ברירה, מסתבר.
"אמא…" אלינור לחשה, כעת אורית הסתכלה לעברי ומהר מאוד זיהיתי אצלה הבעת פנים מלאת כעס ותסכול, חששתי מאוד אבל הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה.
"אביתר, אני ואתה חייבים לדבר. לא רק אנחנו, כולם חייבים לדבר – מה שקרה כאן הוא פשוט לא בסדר, אסור היה לך אפילו לחשוב על דבר כזה." אמרה אורית בתקיפות, אני שתקתי ורק הנהנתי בראשי, בסופו של דבר היא פנתה אל סבא שלי שנותר לעמוד לצד הג'יפ שלו.
"תודה לך שהבאת אותם לכאן." היא אמרה, סבא שלי חייך והנהן בראשו, ניכר שזה היה מזויף לחלוטין אך הוא עשה הכל על מנת להתחמק מהסיטואציה, כעבור מספר שניות הוא נכנס למכוניתו ונסע מהמקום – מותיר אותנו לעמוד לבד בחוץ, כעבור זמן מה אורית סימנה לי ולאלינור להיכנס הביתה.
"בוא, אביתר." אלינור אמרה לי כאשר היא הבחינה שקפאתי במקומי, אני התעוררתי לרגע ממחשבותיי שפעלו בקצב מטורף והלכתי אחרי אהובתי הצעירה והיפה, נכנסנו כעת אל ביתה ובסלון הופתענו לגלות שכמעט כל בני המשפחה שלנו ישבו יחד – הוריי, אח שלי, עוז ואריאל, רק עומרי היה חסר כאן ולמען האמת טוב שכך.
"עכשיו אנחנו חייבים אחת ולתמיד להבין מה קורה ביניכם." אורית פתחה את הדיון, אני ואלינור הבטנו אחד בשנייה ושתקנו, לא יודעים מה עלינו לומר ובעיקר לא רוצים להגיד דברים שיסבכו אותנו בצרות.
"אני אגיד לך מה קורה ביניהם, אמא." אריאל דיברה בקול רם, לא רציתי בכלל לשמוע את הנערה המעצבנת הזו, אבל לא הייתה לי ברירה.
"מה שקרה זה שאביתר ואלינור מאוהבים כבר הרבה זמן, אני ראיתי אותם מתנשקים ומתמזמזים בבית של אביתר כשביקרנו שם. אבל לא רק זה, אני אמרתי לאביתר להתרחק ממנה מכיוון שהיא קטינה ואז הוא בכל זאת התקרב ונחשי מה עוד? הוא חטף אותה, המשוגע הזה חטף אותה לסבא וסבתא שלו, את מבינה איזה אבסורד זה?" היא המשיכה לתקוף אותי, כעת איבדתי שליטה.
"לכי תזדייני! אני לא חטפתי את אחותך, אוקיי?! היא רצתה לבוא איתי, זה היה בהסכמה. ובקשר לאהבה שלנו, זה נכון, אנחנו מאוהבים – אבל אם אתם לא תתנו לאהבה כזו מופלאה לקרות התוצאות יהיו הרסניות מבחינתי ומבחינת אלינור!" צרחתי בזעם לעברה של אריאל והרמתי את ידיי באוויר.
"מי אתה חושב שאתה, אידיוט? מי אתה שתדבר אליי ככה?!" היא השיבה.
"שקט!" אורית צעקה, כעת שנינו נרגענו וחזרנו להביט בה, נסערים מאוד.
"הבן שלי לא יחטוף אף אחת, נראה לכם שזה הקטע שלו?" אבא שלי אמר.
"הוא חטף את אלינור, זאת עובדה שאתם לא יכולים להתווכח איתה!" אריאל המשיכה בעלילות הדם כלפיי, הבחנתי כי אמא שלי מאוד לחוצה ועצובה ושאח שלי לא מבין מה מתרחש בכלל, האחיות שלי בכלל לא היו כאן, הן הלכו לישון, וטוב שכך.
"הוא אומר לך שאלינור הסכימה, ובכלל, למה את מדברת בשמה? תני לה להגיד מה היא הרגישה באותו רגע." אבא שלי הוסיף, דווקא מי שפגע בי כל כך הרבה פעמים נחלץ לעזרתי הפעם, זה היה ממש אבל ממש לא צפוי.
"אלינור, את באת עם אביתר בהסכמה?" אורית שאלה, אלינור הנהנה בראשה.
"אתם רואים?" אבא שלי שאל בסערת רגשות, כל המבטים היו מופנים לעברו כעת, אני הבטתי לעברו בחיוך והנהנתי לאות תודה, הוא הנהן בחזרה.
"אבל גם אם אלינור הסכימה, מה שקרה כאן היה ממש לא בסדר. שניהם ברחו מהבית בלי להגיד לנו, שזה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות להורים. אתם יודעים כמה דאגנו לכם? חשבנו שקרה לכם משהו נורא…" אורית דיברה בלהט, הוריי הנהנו בראשם והסכימו איתה לחלוטין, זה היה מה שכל כך פחדתי ממנו.
"ומה בקשר לאהבה שלהם? זה לא בסדר באותה מידה." אריאל התפרצה לדיון והרגיזה מאוד את אמה ואביה.
"בהמשך גם ניגע בזה…" אורית השיבה בחוסר סבלנות, אריאל נאנחה בתסכול ושילבה את ידיה בהפגנתיות, היה כל כך מספק לראות אותה מאוכזבת כל כך, שנאתי אותה שנאת מוות לאחר מה שהיא עשתה לי ולאלינור.
"אביתר, זה באמת היה פזיז מאוד, מה לעזאזל חשבת?" אמא שלי התערבה בשיחה, הרגשתי רע מאוד כאשר היא מכולם תקפה אותי, ידעתי שהמעשה שלנו היה מטורף אבל לא הייתה ברירה – אף אחד לא יכול היה להבין מה מתרחש בינינו, הם לעולם לא יוכלו להבין את האהבה של שנינו.
"אם הייתם מבינים אותי יותר טוב ואם הייתם כולכם קשובים יותר שום דבר מזה לא היה קורה והכל היה בסדר!" השבתי בכעס, אלינור הנהנה בראשה והביעה תמיכה נחרצת בדבריי, שמחתי מאוד לגלות שהיא לצידי.
"אנחנו קשובים לך, היית צריך לספר מה אתה מרגיש. אבל מכאן ועד לממש את זה? זה מאוד מופרע…" אמא שלי ענתה לי, לא יכולתי לשאת את דבריה והתקרבתי לעברה בהפגנתיות ובזעם, היא נסוגה מעט לאחור.
"על הזין שלי מופרע או לא, אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר! היא כל העולם בשבילי, אני מוכן לשלם כל מחיר בשבילה, את יכולה לדבר עד מחר. לא משנה מה יקרה לי, אני אהיה עם אלינור!" שאגתי בכעס רב, כולם השתתקו ובהו בי בחשש, רואים כיצד אני נלחם על מה ששייך לי, מבינים כי יהיה להם קשה מאוד לעצור אותי, הם לא יכולים, בשום מצב!
"אביתר, זה לא כזה מקובל. ואל תשכח שגם יש פער גילאים…" אבא שלי התכונן להגיד אך אני קטעתי אותו במהירות.
"לא מעניין אותי! אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי, זה לא משנה הגיל, משנה שיש אהבה עזה ושזה עושה רק טוב לשנינו ולא פוגע באחרים!"
"תירגעו בבקשה…" אורית ביקשה מאיתנו ובסופו של דבר כולם השתתקו בשנית, מחזירים את תשומת הלב לעברה, הרגשתי שהגעתי אל הקצה כעת – השתגעתי, הלחץ בער בתוכי והתשוקה גם כן, רציתי להבהיר להם שאני לא אוותר על אלינור ולא משנה מה המחיר, לדעתי הצלחתי.
"עכשיו אתם צריכים לשמוע מה אני ועוז חושבים על זה, אז נחליט מה נעשה." היא הוסיפה, אני שתקתי וניסיתי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות לדיון הזה, אולי אני לא אראה את אלינור עוד לעולם, זה בהחלט יכול להיות אבל מצד שני יכול להיות שאני טועה ובגדול – אני מקווה שאני טועה.
"מה אתם חושבים?" שאלתי.
"כן, אמא, בבקשה תגידי לי שאת מבינה אותי." אלינור הוסיפה והצמידה את כפות ידיה אחת לשנייה, מביטה באמה במבט תמים ומתוק, עיניה הכחולות נוצצות באור ששרר בבית, היא נראתה לי כל כך מושלמת ברגע הזה.
"אני מבינה אותך, אלינור. אני מבינה את שניכם. התאהבתם וזה קורה לכולם, אני לחלוטין יכולה לקבל את זה. אבל זה בהחלט לא פשוט, חשוב מאוד שתזכרו את זה." אורית הסבירה לנו את המובן מאליו למעשה, אבל שמחתי שהיא מבינה לליבנו, בניגוד להוריי היא בהחלט הבינה מאיזה מקום אני מגיע ומה עובר עליי.
"אמא? איך את יכולה להגיד את זה?! זה כל כך דפוק, בכל כך הרבה דרכים שזה לא יאומן, את חייבת להאמין לי…" אריאל כמעט בכתה, זה היה מושלם, הנקמה שלי הייתה כל כך מתוקה, לראות את המעצבנת הזו קורסת מול עיניי זה הדבר הכי מושלם שיכולתי לבקש.
"אריאל, די. את צריכה להבין שאהבה זה רגש מיוחד, אי אפשר לשלוט בה, היא עיוורת. אתה לא בוחר במי להתאהב." עוז סופסוף התערב בדיון, הוריי הביטו בו ובאורית בפה פעור, לא מאמינים ולא מעכלים כיצד הם מצליחים להבין אותי, ניכר כי הם הרגישו רע מאוד, כאילו הם נכשלו בתפקידם ולדעתי הם בהחלט נכשלו ובענק.
"אוף, אבא… אתם משוגעים, אתם פשוט לא מבינים שום דבר. איך אתם יכולים לקבל את העובדה שאביתר ואלינור ביחד? אתם יודעים מה הוא יכול לעשות לה? איך הוא יכול לנצל אותה?" אריאל כעת התייאשה ודמעות זלגו מעיניה הכחולות, זהו זה, היא נשברה, אני הבסתי אותה ובגדול, חייכתי לעברה בממזריות והיא פרצה בבכי בתגובה לכך.
"לפי ההבנה שלנו הוא לא ניצל אותה בשום דרך והכל נעשה בהסכמה שלה, ואל תשכחי שלא היו שום יחסי מין." עוז הסביר לבתו הבכורה, אריאל בתגובה לכך קמה מהספה ונטשה את הסלון בזעם, נכנסת לחדרה וטורקת את הדלת בעוצמה, כעת כשהיא מחוץ לתמונה אני יכול להיות בטוח שיש סיכוי טוב להצלחה, אבל מה אני כבר יכול לדעת?
"ואם יהיו יחסי מין, מה תעשו?" אלינור שאלה, לא אהבתי שהיא בכלל העלתה את הנושא הזה, פחדתי שזה ירתיח את ההורים שלה ויגרום לכך שהם יאסרו עלינו להיפגש, אבל במקום זאת הנושא הזה התקבל בשתיקה גורפת של כולם, לא היה ברור אם זה היה טוב או רע, אבל זה בהחלט יותר טוב מכעס.
"זה לא חוקי." אמא שלי אמרה, אבא שלי הסכים איתה.
"זה לא חוקי, אבל החוק פשוט דפוק בכל כך הרבה מובנים. אם אני לא מפריע לאף אחד במה שאני עושה, אם זה בהסכמה ובזהירות, אז מה לא בסדר בזה?" השבתי, הוריי תפסו את ראשיהם באכזבה, כעת גם אח שלי עזב את הסלון, מותיר רק אותי ואת אלינור עם ההורים שלנו, מקווים לטוב ולא באמת יודעים מה יקרה.
"אביתר ואלינור, זה לא חוקי. אנחנו לא מסכימים שזה מה שיקרה ביניכם, אבל אם אתם מתכוונים לעשות דברים אחרים שהם בהחלט חוקיים ולא בעייתיים, אז הכל יהיה בסדר." אורית פסקה, מטריפה לחלוטין את הוריי שכלל לא הבינו מדוע היא אמרה דבר כזה, מדוע היא הסכימה למערכת היחסים בינינו לקרות?
"תוכל להסתדר בלי סקס?" אלינור שאלה אותי בחיוך נלהב, הנהנתי בראשי וחייכתי בחזרה, מחבק אותה אליי ונותן לה נשיקה על הלחי, היא מיד הסמיקה בהתרגשות וליטפה את פניי, אורית ועוז הביטו בנו בחיוך בעוד הוריי בהו בנו בתדהמה ובעיקר באכזבה – משום מה כאב להם שאני מאושר, כעת הם חשפו את פרצופם האמיתי מבחינתי.
"אז אנחנו יכולים להגיד לכם שאם אתם רוצים להיות ביחד זה בסדר, רק תיזהרו במה שאתם עושים ואל תסתבכו עם החוק. כמו כן, אנחנו רוצים לפקח שהכל מתנהל בצורה טובה ושאין שום ניצול. אם הכל יהיה בדיוק כמו שאנחנו רוצים אז תוכלו להיות יחד." זה היה סיכום דבריה של אורית, זה גמר את הוריי, ניכר כי הם רצו לעזוב את החדר ולחזור הביתה, הרגשתי תחושת ניצחון.
"תודה לכם, תודה לכם שלשם שינוי אתם מבינים אותי… ואני מבטיח שאני לא אאכזב אתכם ואתנהג לאלינור בצורה הכי יפה שאפשר, אני אדאג לה, תהיו בטוחים בזה." אמרתי בגאווה, ממשיך לחבק את אלינור ולשחק בשיערה החום והגלי, אורית ועוז הנהנו וחייכו וכעת ניגשו אלינו – לחצתי את ידו של עוז וחיבקתי אותו ולאחר מכן התחבקתי קלות עם אורית, מאשר באופן סופי את העובדה שאני החבר החדש של הבת שלהם, מרגיש שסוף כל סוף השגתי את מבוקשי.
"אביתר, אתה כבר גדול ויכול לעשות מה שאתה רוצה אבל תזכור ש…" אמא שלי ניסתה להגיד אך אורית מיהרה לקטוע אותה.
"מבחינתנו זה בסדר, אם אתם לא מרוצים מזה אני מקבלת את זה אבל אתם לא יכולים להחליט על אביתר, הוא כבר בן 20. לעומת זאת אני בהחלט יכולה להחליט מה אני רוצה בקשר לאלינור, זה ההבדל כאן, אתם מבינים? אם אנחנו אישרנו את זה אז זה יכול לקרות, וזה יקרה בתנאים שלנו ואביתר לא יסתבך.
הכל בסדר עכשיו?" אמרה אמה של אלינור מותירה את אמי ללא תשובה, כעת אבי התרגז וסימן לה ללכת מהמקום, מרגיש כל כך מושפל כעת, כאשר הוא מבין כי דווקא בת דודתו ובעלה מבינים הרבה יותר טוב אותי, את בנו, מבין שהוא טעה ובגדול.
"בסדר, בסדר. אבל שתדעו לכם שזה לא טוב… זה ממש לא טוב, ואורית, את אכזבת אותי מאוד, ציפיתי ליותר!" אבא שלי אמר, רציתי להיכנס בו, להעמיד אותו במקום ולהראות לו שהוא טועה אך אורית ועוז כלל לא התרגשו – הם נותרו להביט באבי בקור וחיזקו את דבריהם אפילו יותר, כעת הרגשתי בטוח והבנתי שניצחתי, השאלה לכמה זמן זה יחזיק? הרי גם בעולם שבחוץ יהיה קשה מאוד לנהל מערכת יחסים מיוחדת שכזו – בין שני בני דודים מדרגה שנייה, עם פער גילאים כזה, אבל אם נפתח עור של פיל נוכל להתגבר על הכל, הרי מרשים לנו לעשות את זה, למה שנוותר על זה? וגם אם לא היו מרשים, תהיו בטוחים שהייתי עושה את זה בסתר עד שאלינור הייתה בוגרת והייתה יכולה להחליט בשביל עצמה.
בסופו של דבר הוריי החליטו לחזור, בשעת לילה מאוחרת התכוננו לנסוע הביתה, אני נפרדתי מאלינור בחיבוק חם ואוהב.
"אני אוהבת אותך, מתוק שלי." היא לחשה לי ונתנה לי נשיקה על השפתיים, הסמקתי במבוכה וליבי הלם בפראות.
"מאמי…" אמרתי בחיוך ונישקתי בחזרה, וכך לאחר שהתחבקנו למשך שניות ארוכות הוריי האיצו בי לחזור לעבר המכונית כאשר האחים שלי כבר מאוד רוצים לחזור הביתה – אני נפרדתי מאלינור בסופו של דבר בליטוף אחרון וגם נפרדתי מהוריה בעוד חיבוקים, נכנסתי אל תוך המכונית והתיישבתי ליד אבא שלי, הפעלתי את המוזיקה שלי והתעלמתי מהמבטים הקרים והלא מרוצים של בני משפחתי המצומצמת, אני את שלי עשיתי, אני ניצחתי אותם – מסתבר שמשפחה זה לא הכל, יש ערך חשוב מזה – אהבה.
אני אוהב את בת הדודה מדרגה שנייה שלי, ואני השגתי אותה בזכות האמונה הארוכה והעיקשת באהבה, כי זה כל מה שאנחנו צריכים בחיים – אמונה ואהבה, אם יש את שניהם אנחנו נהיה בלתי מנוצחים.
אמנם אין לדעת מה יקרה בעתיד, אבל לפחות בזמן הקרוב אני יכול לדעת שאלינור תהיה שלי ושנוכל להיפגש ולדבר – אי אפשר לדעת לאן מערכת היחסים הזו תוביל, אבל אני רוצה לקוות שרק למקומות טובים, תהיו בטוחים שהסיפור שלנו לא נגמר, הוא רק מתחיל והוא יהיה מעניין, מעניין מאוד.