I Love My Second Cousin – פרק 15

פרק 15 – נגד כל הסיכויים

כעת אלינור חייגה לאמא שלה והותירה אותי ואת סבא שלי במתח עצום, במשך מספר שניות שהרגישו כמו נצח הטלפון צלצל ולפתע נשמע קול בצד השני – אמה של אלינור ענתה וכעת הגיע הזמן לראות מה יקרה הלאה.
"אמא?" אלינור שאלה בשקט, הבחנתי כי היא הייתה מאוד לחוצה ובתגובה לכך פשוט ליטפתי את כתפה בעדינות, מנסה להרגיע אותה, זה לא עזר.
"כן, אני בסדר." היא אמרה.
"מה?"
"אביתר פה, את רוצה אותו?" ברגע שאלינור אמרה את זה אני מאוד נלחצתי, חשבתי שהנה, הולכים להלשין עליי ואני אכנס לכלא על חטיפה – אבל אז נזכרתי שנוכל להוכיח שזה לא בהכרח מה שקרה מכיוון שאלינור באה איתי בהסכמה, אבל אז נזכרתי באריאל ובעובדה שהיא עשויה לספר מה קרה ואולי היא כבר סיפרה – עכשיו ידעתי שאני בצרות גדולות מאוד.
"אוקיי. טוב, אני מצטערת על מה שקרה. את רוצה שנסיים את השיחה או שיש לך עוד מה להגיד?" אלינור דיברה דווקא ברוגע, לפיכך הבנתי שאולי לא קרה דבר מה נורא כל כך, אולי בכל זאת יש לי עוד תקווה.
בסופו של דבר הסתיימה השיחה לאחר זמן קצר במיוחד, זמן שעבורי הרגיש כמו נצח, כעת הייתי להוט מאוד לשאול את אלינור איך היה ועל מה היא דיברה.
"נו, אז מה היא אומרת?" שאלתי בהתרגשות, ליבי הולם בפראות וזיעה קרה נוזלת מגבי, כנראה זכר למתח שהרגשתי קודם לכן.
"אמא בעיקר דאגה לי אבל היא שמחה לשמוע שהכל בסדר. ומה שמעניין זה שהיא לא דיברה על מה שקרה בינינו והיא לא דיברה על שום דבר שקשור לתביעה בבית משפט או משהו כזה, נראה לי שאנחנו במצב טוב." היא אמרה בחיוך קל, אני מהר מאוד איבדתי שליטה וחיבקתי אותה בכוח.
"יש! יש! יש!" צעקתי בטירוף מוחלט והמשכתי לחבק את אלינור, היא חיבקה אותי בחזרה ונצמדה אליי, סבא שלי בהה בנו בחיוך קל וכולנו לרגע אחד הרגשנו הקלה ותחושת ביטחון – לרגע אחד היינו בטוחים שניצחנו ושכל הלחץ נגמר, כעת היינו צריכים לספר הכל לסבתא שלי.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי בסקרנות, סבא שלי ואלינור ניסו לחשוב על פתרון וגם אני, למען האמת אולי אם אמא שלה קיבלה את מה שקרה בצורה טובה אולי נוכל להסביר לה הכל אודות האהבה שלנו ולצאת מזה בשלום אחרי הכל.
"קודם כל לכו לספר לסבתא. ודבר שני, אנחנו צריכים לראות מה ההורים של אלינור רוצים." סבא שלי השיב, זה לא שימח אותי במיוחד אבל ידעתי שעלינו לעשות את זה בהקדם, לפני שהם יתחרטו.
"בסדר, בואי אלינור." אמרתי ולקחתי את אהובתי בידה, היא אחזה בידי בעדינות והמשיכה ללכת איתי לכיוון המטבח, סבתא שלי עדיין נותרה שם והייתה עסוקה בהכנת ארוחת צהריים, שנינו כעת ניגשנו אליה והיא הביטה לעברינו בעצב, מניחה שדבר מה לא טוב קרה – למרות שלא בטוח בכלל שאלו יהיו ההשלכות.
"סבתא, אמא של אלינור קיבלה את כל הסיפור הזה בצורה מאוד יפה אחרי הכל. נראה לי גם שהיא לא יודעת שאנחנו מאוהבים." אמרתי, סבתא שלי הנהנה בראשה ושתקה למשך שניות ארוכות, לא הבנתי מדוע היא עושה את זה.
"אולי זה לא כל כך טוב אחרי הכל." היא אמרה לבסוף.
"למה את מתכוונת?" תהיתי והבטתי בעיניה החומות של סבתי בסקרנות.
"אני מתכוונת לזה שאולי היא לא רצתה להלחיץ את אלינור במהלך השיחה ובגלל זה היא ריככה את הדברים, תחשבו על זה, היא רק רוצה שאת תחזרי הביתה בשלום." השיבה סבתא שלי ואני כלל לא אהבתי את דבריה, למה היא חושבת בצורה כזו שלילית שוב? אולי זה מרוב הפחד שיקרה לי משהו?
"אמא שלי לא אוהבת להסתיר ממני דברים, אם משהו מפריע לה היא תגיד בדיוק את האמת." אלינור אמרה מעט בכעס, אני וסבתא שלי הבטנו בה בעניין רב.
"אבל אולי היא רוצה שלא תפחדי…" סבתא אמרה.
"לא! אם היא הייתה כועסת עליי היא הייתה אומרת בדיוק מה היא מרגישה, ואם את לא מאמינה לי את יכולה לדבר איתה בעצמך. היא תגיד לך את אותם הדברים." אלינור המשיכה בשלה, כועסת וכלל לא מרוצה, זה היה נדיר מאוד לראות אותה כך אבל מצד שני זה היה מעורר הערצה – איך הנערה המדהימה הזו עומדת על שלה כנגד כל הסיכויים, גם כשנראה שהכל אבוד, היא נותנת לי כל כך הרבה תקווה והשראה להמשיך.
"בסדר. נניח שאתם צודקים והיא קיבלה את זה יפה, מה הצעד הבא? מה עושים מכאן?" סבתא שלי אמרה ושילבה את ידיה.
"אנחנו צריכים לחזור ליישוב של אלינור ולהסביר הכל, זה מה שאני חושב. כבר אי אפשר להתחמק מזה, כולם צריכים להבין שזה מה שאמור לקרות ולא משנה מה יגידו…" אמרתי.
"אני לא יודעת אם זה רעיון טוב…" אלינור השיבה, הבנתי מדוע היא חוששת אך מצד שני הרגשתי שאסור לנו עוד לפחד, אנחנו צריכים להתעמת עם הבעיה שלנו ואולי להצליח לפתור אותה – חייבים כבר להתמודד במקום לברוח.
"אלינור, מתוקה. תחשבי על זה שאין לנו שום ברירה אחרת, ממילא את תצטרכי לחזור הביתה בסופו של דבר ואם לא נעשה משהו יש סיכוי שלא נראה אחד את השנייה יותר, אנחנו חייבים כבר להתמודד ולהציג בפני ההורים שלנו את האמת." אמרתי לה וליטפתי את כתפה ברכות, אלינור הביטה בי במבטה התמים ושובה הלב, עיניה הכחולות המיסו אותי כמו בכל פעם מחדש, לרגע שוב הרגשתי בטוח, לרגע הרגשתי שהכל נפתר למרות שהסיפור הזה עוד רחוק מלהסתיים.
"אז מה אנחנו עושים?" סבתא שלי שאלה, "אנחנו מחזירים אתכם לצפון? ההורים של אלינור יבואו לקחת אתכם? מה יקרה?"
"אני אדבר שוב עם אמא ואשאל אותה." אלינור הציעה, הרעיון שלה נשמע לשנינו מצוין, וגם אם הוא לא היה מושלם הוא היה יותר טוב מכלום, מכיוון שלא היו שום רעיונות אחרים והזמן שלנו היה מוגבל כי בעוד יומיים אני ואלינור נצטרך לחזור לענייני השגרה שלנו ונהיה שוב רחוקים אחד מן השנייה.
וכך אלינור שוב חייגה לאמא שלה, השיחה הפעם הייתה ארוכה יחסית ועלו בה מגוון רחב של נושאים אך בסופו של דבר היא הביאה למטרה המיוחלת – מציאת פתרון, וזה היה פתרון הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין.
"אמא שלי אמרה שאני ואתה יכולים להישאר כאן עד מחר ואז אנחנו נצטרך לחזור לבית שלי." אלינור אמרה לי, אני כרגע חשבתי מה יהיה עם המשפחה המצומצמת שלי, מה הם מתכוונים לעשות?
"ומה יהיה עם המשפחה שלי, איפה הם?"
"הם נשארו בבית שלי, הם רוצים שתחזור היום אבל אמא שלי מסכימה לנו להישאר." היא ענתה לי, ושוב המשפחה שלי יוצרת בעיות, מי היה מאמין?
"אבל אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ואם אמא שלך מרשה לך להישאר כאן אז מי הם שיחליטו בשבילי?" אמרתי בזעם.
"זה נכון, אבל אולי כדאי שתתחשב בהם. הם הרי רוצים בטובתך." אלינור השיבה וניסתה להרגיע אותי אבל זה כלל לא עזר, אחרי כל מה שעברתי עם המשפחה המרגיזה שלי לא יכולתי אפילו לשמוע את השטויות האלו – וגם ונגיד והם רוצים בטובתי, הם לא עשו מספיק בשביל להשיג את זה, אז למה שאקשיב להם?
"לא, ממש לא! אני הולך להישאר כאן ואני אחזור איתך הביתה מחר!" התעקשתי, אלינור נאנחה בתסכול, מאוכזבת מכך שאני שוב מסתבך בצרות, היא לא רצתה שזה מה שיקרה, היא רק רצתה שיהיה לי טוב – גם אם היא לא הסכימה איתי, היא ידעה שרצונותיה נועדו רק בשביל להקל עליי ולעזור לי.
"אני פשוט לא רוצה שתסתבך, ולדעתי עדיף שנחזור היום… אני רוצה כבר לראות את ההורים שלי ולהסביר להם הכל." אמרה אהובתי וכעת גרמה לי להסתכל אחרת על כל הסיטואציה, אם היא רצתה לחזור היום אז הייתי מוכן לעשות את זה בשבילה, זה כל מה שרציתי, לעזור לה להרגיש טוב.
"אז נחזור היום…" אמרתי וכעת ניגשתי אל סבא שלי, אלינור הצטרפה אליי, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים.
"סבא, אתה יכול לקחת אותנו בחזרה לבית של אלינור?" שאלתי, הוא תהה מדוע אני רוצה דבר כזה, הוא חשב שהייתה סיבה לכך שברחתי משם.
"למה שלא תרצו להישאר אם מרשים לכם?" הוא תהה.
"כי אלינור רוצה לחזור ובגלל שההורים שלי רוצים שאני אחזור לשם היום בשביל שהם ידברו איתי ויחזרו איתי הביתה." הסברתי לו, לקח לו כמה שניות להגיב אך לבסוף זה קרה והוא הבין את כוונותינו.
"אני אקח אתכם, אתם רוצים לחזור עכשיו?" הוא שאל, האדם המדהים הזה, תמיד מוכן לעזור לי ולא משנה עד כמה קשה המצב.
"כן, תודה רבה." אלינור אמרה בחיוך נלהב, וכעת כולנו הלכנו לכיוון המכונית של סבא שלי, ולאחר שנפרדנו מסבתא שלי והסברנו לה הכל יצאנו מהבית ונכנסנו אל המכונית – נוסעים שוב לעבר הצפון הרחוק ומתכוננים לקראת הרגע הגדול שלנו, הרגע שבו כל המצב המסובך הזה יוכרע ואולי סופסוף נשיג פתרון.