I Love My Second Cousin – פרק 14

פרק 14 – הנה מגיעות הצרות חלק 2

כעבור מספר דקות אני ואלינור הגענו אל חדר העבודה ופגשנו את סבא שלי שישב מול המחשב וקרא מיילים, הסתכלנו אחד על השנייה לפני שדיברנו ואז החלטנו שאנחנו חייבים לגלות לו את האמת ולראות מה אפשר לעשות – לא הייתה שום ברירה אחרת, אם הגענו עד לכאן אנחנו צריכים לנסות ולממש את הכוונות שלנו להיעזר בהם על מנת לפתור את הבעיה, זאת למרות שאני לא בטוח בכלל שאפשר לפתור אותה.
"היי סבא, אני צריך לדבר איתך." אמרתי לבסוף, סבא שלי הסתובב לעברינו וחייך אליי בהתלהבות, אך כאשר הוא הבחין באלינור הוא הוריד את החיוך מפניו כאשר נזכר מי היא הייתה, אני חושב שהוא זכר אותה מהמסיבה של רוזה כאשר אמרתי לו מי היא.
"אנחנו באמת צריכים לדבר, אביתר." הוא אמר בקור, אלינור לא הבינה למה הוא מתנהג ככה, למען האמת גם אני לא – זה כלל לא היה אופייני לסבא שלי שהיה אדם חם ואוהב שתמיד כיף לדבר איתו, אולי הוא נלחץ מהעובדה שהחלטתי לעשות מעשה כל כך קיצוני, אם זו הסיבה, אז אני בהחלט מבין אותו – אבל אם לא, ובכן, יש לנו בעיה.
"אז את אלינור?" סבא שאל, אלינור הנהנה בראשה והביטה לעברו בחשש, אני ליטפתי קלות את שיערה וניסיתי להרגיע אותה.
סבא, אתה חייב להקשיב לי טוב. זה סיפור ארוך וצריך לשים לב לכל פרט בשביל להבין היטב." אמרתי, סבא שלי שתק והקשיב לי.
"מה שקרה הוא שאני ואלינור ברחנו מהבית שלה אליכם בשביל שאתם תעזרו לנו לממש את האהבה שלנו, ההורים שלנו בחיים לא יקבלו את זה. ותוסיף לכך את העובדה שאריאל, אחותה, יודעת על מערכת היחסים שלנו ורוצה לעשות הכל על מנת לחבל בה ולמנוע ממנה לקרות – אם היא תספר להורים שלנו אנחנו מתים, במיוחד אני, ולכן אני צריך מכם עזרה. אם צד שלישי יתערב בעניין וייתן את הזווית שלו אולי הם יוכלו להבין." הסברתי לו, הוא הנהן בראשו וניכר כי למרבה ההפתעה הוא הבין היטב אותי ואת כוונותיי, אבל למה אני אומר שזה מפתיע? זה סבא שלי, הוא כמעט תמיד הבין אותי ותמך בי, הוא היה ועדיין הוא אחד האנשים הכי חשובים לי – אין בכלל ספק על כך.
"תקשיב, זה באמת מעשה מטורף, מה שעשיתם. אבל מכיוון שאני רוצה לעזור לך בכל מצב אני מוכן לסייע לכם, גם סבתא מוכנה." הוא אמר וריגש אותי מאוד, חייכתי אליו בהתלהבות ומיהרתי לחבק אותו בעוצמה, הוא חיבק אותי בחזרה וטפח על גבי, לרגע הרגשתי שהכל בסדר, לרגע הרגשתי שכל הבעיות נפתרו – אין כמו סבא שלי, באמת שאין כמוהו.
"אבל זה לא נשמע ככה ממה שהיא אמרה, או שלפחות לא הבנתי את זה נכון." השבתי.
"מה היא אמרה?"
"היא אמרה שאנחנו נתחרט על מה שעשינו ולמרות שהיא רוצה בטובתנו אין שום סיכוי שנצליח לצאת מהמצב הזה." עניתי לשאלתו של סבא שלי, הוא שתק לרגע, מבין היטב באיזו צרה גדולה כולנו נמצאים, אך יחד עם זאת הוא לא התכוון להילחץ מזה ולאבד שליטה – הוא התכוון לחשוב ברוגע על פתרון ולנסות להציג אותנו בפנינו, הוא התכונן לדבר אך לפתע נשמע צלצול של טלפון נייד משולחן העבודה הסמוך אליי, זה לא היה הטלפון שלי.
הסתכלתי על אלינור והיא נראתה מאוד לחוצה, לא הבנתי למה, ואז כעבור כשנייה העפתי מבט לעבר הטלפון שעל השולחן והבחנתי בבירור מה הלחיץ אותה – על הצג היה רשום "אמא", ואז התחלתי לחשוד שהיא מסתירה ממני משהו, הרי חשבתי שהיא לא תילחץ מזה, שהיא לא תרצה לענות לשיחה הזו בינתיים.
"אלינור, מה קורה, מתוקה?" שאלתי, מה שגרם לה להרגיש אפילו יותר גרוע, הבחנתי כי היא מביטה בי בפחד ולא מוציאה מילה מפיה, בינתיים הטלפון שלה המשיך לצלצל ומשך את תשומת ליבו של סבא שלי שהסתכל על המסך בעצמו.
"אתם חייבים לענות ולהגיד שהכל בסדר." הוא אמר, אבל ניכר כי אלינור כלל לא אהבה את זה, וכך לא עשינו כלום ולאחר מספר שניות הפסיק הצלצול ואז ראיתי את הדבר שכל כך הפחיד אותה – אמא שלה חיפשה אותה בערך 9 פעמים ואבא שלה התקשר 6 פעמים, כל כך הרבה שיחות שלא נענו והיא אפילו לא טרחה להגיד לי – אז כן, אנחנו בבעיה גדולה כעת.
"אלינור, למה לא אמרת לי שהם חיפשו אותך כל כך הרבה?" שאלתי בדאגה והנחתי את ידי על כתפה של אהובתי, היא לא ענתה.
"אלינור, את חייבת לשתף פעולה. רק ככה נוכל לפתור את כל העניין הזה." סבא שלי הוסיף וצדק לחלוטין, אבל אלינור הייתה כל כך מפוחדת, עד כדי כך שהיא לא יכולה הייתה אפילו להוציא מילה אחת מפיה.
"אלינור, סבא שלי צודק, את חייבת לדבר." לחצתי עליה קצת יותר וכעת הבחנתי בדמעות שזולגות מעיניה, איזו מסכנה, היא הרגישה כל כך רע עם עצמה, ואני לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד להלחיץ אותה יותר – מיהרתי לתת לה חיבוק והצמדתי אותה אליי, היא הניחה את ראשה על החזה שלי מבלי לומר מילה ורק התמסרה למגע שלי ולליטופים העדינים שהענקתי לה.
כעבור שניות אחדות היא חיבקה אותי בחזרה, היא המשיכה לבכות תוך כדי שאנחנו עומדים שם מחובקים – סבא שלי הביט בי בהשתאות, גאה באומץ הרב שאני מפגין ובחום והאהבה שאני מעניק לאלינור, ניכר כי הוא הבין עד כמה האהבה הזו מיוחדת במינה, עד כמה היא חייבת לקרות ועד כמה חבל שהסביבה לא מאפשרת לזה להתממש.
"תקשיבו…" היא אמרה בגרון חנוק, "אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני עשיתי דבר כל כך נורא, אני פגעתי באמון של ההורים שלי וכעת אני בספק אם הם יכולים לקבל את זה ולסלוח לי." כל כך כאב לי עליה, איזו מקסימה היא שאכפת לה מהוריה, למרות שהם כנראה לא מוכנים לקבל את הדבר הכי חשוב לה – לי לא היה אכפת ממה שיחשבו אבל לאלינור? זה כבר סיפור אחר, היא מכבדת את הוריה באופן מדהים ומעורר הערצה.
"ילדונת, הם יסלחו לך. הם ההורים שלך והם אוהבים אותך. אבל בשביל שזה יקרה את חייבת לדבר איתם בטלפון, אפילו עכשיו, תתקשרי אליהם." סבא שלי אמר לאלינור ברוך, היא הסתכלה לעברו בחשש ועיני הטורקיז שלה נצצו מרוב הדמעות שזלגו מהן, אני שחררתי אותה מהחיבוק.
"אני יודעת שהם אוהבים אותי, אבל אני מפחדת לדבר איתם בגלל שאני יודעת שהם לעולם לא יקבלו את האהבה שלי ושל אביתר." היא אמרה בעצב.
"את לא יכולה לדעת." סבא שלי אמר בחוכמה רבה, ניכר כי במקום להלחיץ ולהרוס לנו הכל הוא דווקא ניסה להרגיע אותנו ולעזור לנו לחשוב על דרך פעולה בצורה מחושבת – איזה אדם מדהים הוא, זה פשוט לא יאומן.
"אלינור, זה נכון, אנחנו חייבים לקחת את הסיכון." אמרתי, אלינור לא ידעה מה לענות אך לבסוף היא השתכנעה ולקחה את הטלפון שלה בידה – אני וסבא שלי חייכנו בהתלהבות, הרגשתי שכעת אנחנו מתקרבים לקראת התמודדות עם הבעיות שלנו וקיוויתי שזה אכן מה שיקרה – אנחנו חייבים להתמודד עם החיים האלו, עם החברה הקשה הזאת, אנחנו חייבים להתמודד ולנצח ואני יכול רק לקוות שזה מה שאנחנו עושים עכשיו.