I Love My Second Cousin – פרק 12

פרק 12 – החוצה

בשעות הצהריים אני ואלינור עמדנו אחד ליד השנייה וניסינו לחשוב על תוכנית הבריחה שלנו, היינו צריכים למנוע מאריאל לבוא איתנו איכשהו ובדיוק עלה לי רעיון מעולה – אם כולם חושבים שאלינור נמצאת במצב רוח רע אז אפשר להגיד שהיא רוצה ללכת לבד איתי כמו שהיה בביקור שלה ושל משפחתה אצלי, ההורים שלה לא חושבים שאנחנו מאוהבים אז הם יוכלו לקבל את זה, אבל הבעיה תהיה מה יקרה אם אריאל תחליט לספר להם את האמת?
"אלינור, מה דעתך להראות לי את היישוב?" שאלתי אותה בדיוק מול ההורים שלה ומול אריאל שמיד הביטה בי בכעס, אורית ועוז לא הבינו מה מפריע לה.
"אריאל, מה הבעיה? זה דווקא נשמע כמו רעיון טוב." אמרה אורית, אריאל בתגובה שתקה ורק הנהנה בראשה, מזייפת את ההסכמה, כמו שחשבתי – היה כיף לראות אותה מושפלת בצורה כזו, אבל פחדתי שזה יגרום לה לגלות את האמת בהמשך, ככל שהיא תכעס יותר היא תפעל מהר יותר לרעתנו.
"תבואי איתם, לא?" עוז התערב בשיחה, חשבתי שזה יהיה אבוד אם היא תצטרף אלינו, אלא שמה שעתיד היה לקרות יפתיע את כולם.
"לא, אני רוצה להיות לבד עם אביתר, הוא עזר לי להרגיש טוב יותר קודם כשהיינו בחדר שלי. אולי הוא יעזור לי להרגיש טוב יותר גם אם נצא." אלינור אמרה, אריאל נאנחה בתסכול ואני הרשיתי לעצמי לחייך – להרגיש לרגע שאני מתחיל לנצח במלחמה הזאת, כנגד כל הסיכויים הניצחון שלי מתחיל להיבנות.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אבוא?" אריאל שאלה אותה, אלינור הנהנה בראשה, אריאל הסתכלה לעבר הוריהן בתקווה לקבל תשובה שתגרום לכך שהיא תוכל להצטרף אלינו אך התברר כי עוז ואורית היו דווקא בצד של אלינור והם לא אמרו דבר, הם הסכימו לכך שהיא תלך לבד איתי.
"תני לה ללכת לבד אם היא רוצה, היא גם ככה לא במצב רוח טוב היום אז כדאי שתעזבי אותה – זה שום דבר נגדך, היא פשוט לא מוכנה להתנהג יפה לאף אחד אחר חוץ מאביתר שגם אליו היא התנהגה לא יפה בהתחלה." אורית הסבירה לאריאל שהביטה לעברי בכעס רב, המשכתי לחייך מול הפנים שלה במטרה להרגיז אותה ולהכאיב לה, אחרי מה שהיא עשתה לי זה בהחלט מגיע לה – תטעמי את הכאב, אני רוצה שהיא תרגיש אותו הכי חזק שאפשר.
"מה שתגידו, אני לא מבינה למה אני לא יכולה לבוא איתם, אבל בסדר, אם זה מה שאלינור רוצה." אריאל אמרה בתסכול והלכה מהמקום, מותירה אותי ואת אלינור לעמוד מול הורינו – שנינו היינו כל כך מרוצים כעת, התוכנית שלנו התחילה לקרום עור וגידים, אבל השאלה הגדולה היא מה יקרה בהמשך ואילו השלכות יהיו לכך, לבריחה שלנו החוצה?

וכך שנינו יצאנו מהבית של אלינור, הבחנתי כי היא לקחה איתה תיק שבו היא שמה כל מיני דברים חיוניים – תהיתי למה היא עשתה את זה אם זה רק לקצת זמן, עד שהכל יירגע ונוכל לחזור, זה לא היה לגמרי ברור.
"למה לקחת איתך תיק? זה יעורר חשד…" אמרתי לה בעוד שנינו צועדים על המדרכה ומתכננים את המהלך הבא שלנו, בתחילה באמת נעשה סיבוב ביישוב שלה אבל אחר כך נצטרך למצוא דרך לצאת מכאן לכיוון הבית של סבא וסבתא שלי – מזל שהיום יש אפליקציות שדרכן אפשר להזמין מוניות, זאת יכולה להיות דרך מעולה לפתור את הבעיה.
"אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל חברה אחרי שנחזור. בתכלס אני צריכה בגדים להחלפה ועוד כמה דברים, תחשוב על זה." אמרה הנערה המקסימה וצדקה בגדול, יפה שהיא הצליחה לחשוב על תירוץ כל כך אמין.
"מעולה, אבל עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך לברוח מכאן. חשבתי על להשתמש באחת האפליקציות האלו של המוניות, את יודעת, מה שמפרסמים תמיד בטלפונים…" השבתי וחייכתי אליה, היא חייכה בחזרה וכבשה אותי בשניות, רציתי להביט בה לנצח, להביט בה לנצח ולשכוח מכל הצרות.
"זה יכול להיות רעיון טוב, השאלה כמה זמן ייקח למונית להגיע." היא אמרה, צריך גם לחשוב על זה אבל לדעתי זה לא ייקח הרבה זמן.
וכך המשכנו ללכת, מביטים בנוף היפה ואני מקשיב בעניין להסברים של אלינור אודות האנשים שגרים ביישוב ואודות החברות והחברים שלה.
דיברנו הרבה ובין היתר התברר שהיא ילדה מאוד מקובלת בבית הספר (ולא שזה מפתיע) ושלמרות שהרבה בנים רוצים אותה אף פעם לא היה לה חבר – היא אומרת גם שאני לא הבחור הגדול היחיד שמעוניין בה, שהרבה נערים ובחורים מבוגרים יותר רוצים אותה. אבל היא אמרה שרק איתי היא באמת מרגישה בטוחה ומרוצה, היא חשבה שאני אהבת חייה וזה היה כל כך מרגש לשמוע את זה ממנה.
כעבור זמן מה הגענו לשטח עצום שהיה מלא בצמחייה ירוקה ומקסימה, התיישבנו על הדשא והבטנו אחד בשנייה – רוצים ליהנות עוד קצת לפני שנתחיל במשימה שלנו לצאת מהיישוב, היינו שם רק שנינו, לבד, אף אחד לא יכול היה להפריע לנו כאן.
"אתה יודע, כאן צילמתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק." אמרה אלינור בהתרגשות.
"באמת?" התפלאתי, היא הנהנה בראשה וחייכה אליי, אני בתגובה ליטפתי אותה ברכות ובהיתי בעיני הטורקיז שלה, נשאב פנימה בתוך שניות.
"זו תמונה יפה, אבל הייתי מעדיף שיראו את הפנים שלך."
"יש בזה משהו, אבל אני כבר המון זמן לא בפייסבוק ממילא…" היא השיבה, הבנתי אותה, עד לפני שנה ומשהו בכלל לא ידעתי שיש עניין בפייסבוק – אני גיליתי עניין מחודש באמצעות קבוצות שקשורות לתחומי העניין שלי ובהן הכרתי אנשים מחו"ל.
"ומה עם אינסטגרם?"
"אני באינסטגרם, אבל גם שם אני לא עושה הרבה." תהיתי מה גורם לה להתנזר ככה מהרשתות החברתיות, דווקא נערה כמוה צריכה להיות הרבה זמן בכל העניינים האלה, אבל אולי היא הייתה שונה?
"למה את לא מתעסקת הרבה ברשתות החברתיות?" שאלתי, אלינור שתקה לרגע וניסתה לחשוב על תשובה.
"זה בגלל שמיציתי את זה, אני מגיל צעיר בדברים האלה וזה כבר לא כל כך מעניין." הבנתי, לא סתם חשבתי שהיא בוגרת לגילה, היא באמת הייתה כזו – בגיל 15 שיימאס לך מהרשתות החברתיות? זה מרשים, ומיוחד מאוד.
"לפחות את בווטסאפ…" צחקתי, אהובתי צחקה בעצמה ונגעה בי בעדינות, אחזתי בכף ידה ושיחקתי באצבעותיה הרכות, היא נהנתה מאוד מהמגע שלי וכעבור שניות אחדות של משחק מספק במיוחד היא נתנה לי נשיקה על האף, הסמקתי לחלוטין בפניי ולא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שקפאתי במקומי.
"מאמי…" לחשתי כעבור זמן קצר ונתתי לה חיבוק חם ועוצמתי, אלינור בתגובה חיבקה אותי בחזרה ומהר מאוד השכיבה אותי על הדשא הרך והנעים, ליבי פעם במהירות מטורפת והרגשתי שזה הרגע הטוב ביותר בחיי – ללא ספק בכלל, היינו כל כך קרובים מלעשות את האהבה שחלמתי עליה.
וכך נותרתי שכוב על הדשא כאשר אלינור מעליי, הרגשתי לרגע כמו בסצנה במלך האריות כאשר נלה קופצת על סימבה, לא ניתן היה לתאר את הרגע המושלם הזה במילים.
"אני אוהב אותך." אמרתי לה ונישקתי את שפתיה בתשוקה, אלינור נישקה אותי בחזרה וליטפה אותי תוך כדי, ליטפתי את שיערה ופניה ושמחתי כל כך שזה מה שקורה אך כעבור כמה רגעים נאלצנו להפסיק מכיוון שידענו שעלינו להסתלק מכאן לפני שההורים שלה יתחילו לחשוד.
שנינו קמנו וניקינו את עצמנו מהדשא, חזרנו בחזרה אל המדרכה וכעת חיפשתי את אפליקציית המוניות שלי – בתוך שניות מצאתי אותה ואז הזמנתי מונית אל היישוב, אלינור שמחה שזה מה שעשיתי אך משהו גם הטריד אותה.
"כואב לי לברוח ככה ולפגוע בהורים שלי, זה נורא…" היה בזה מן האמת, זה אכן היה נורא לעזוב ככה הכל, השאלה היא מה יותר חשוב לנו – האהבה או החיים הקודמים שלנו? וכאן הייתה הבעיה…
"השאלה היא אם ההורים שלנו יסכימו לקבל את האהבה שלנו? לדעתי אין מצב שהם יקבלו את זה… לכן צריך לברוח." הסברתי את עמדתי, אלינור שתקה לרגע אך לבסוף התרצתה ובחרה להקשיב לי ולעשות מה שאמרתי – ידעתי שאנחנו לוקחים כאן סיכון גדול במיוחד אך לא חשבתי על זה בכלל.
וכך חיכינו כעשרים דקות ואז הגיעה אל הכניסה ליישוב מונית, הנהג פתח את החלון והסתכל עלינו בסקרנות, תוהה לאן אנחנו רוצים להגיע.
"קח אותנו לכרמי יוסף בבקשה, לרחוב יסמין 43." אמרתי לו.
"תיכנסו." השיב הנהג בקור וכך אני ואלינור פתחנו את הדלתות ונכנסנו פנימה, מתיישבים על הכיסאות הנוחים וחושבים מה עומד לקרות הלאה.
ובסופו של דבר אני שילמתי לנהג את הכסף המתבקש והוא נסע, שנינו נשענו לאחור ונהנינו מהנוף – כל שידענו היה שכרגע אנחנו בדרך החוצה ושום דבר לא יכול לעצור אותנו, לא היה אכפת לי מה יקרה כרגע, כל כך שמחתי שאני עם אהובתי היקרה מכל, גם אם אני אשלם על כך מחיר כבד – מבחינתי זה היה שווה את זה ובגדול.