I hate my life ;/ פרק שתי עשרה

-מנקודת המבט של יאיר-
נסעתי לבית של אלון לפגוש את שחר אבל מה שמוזר שלאחותי הקטנה קוראים שחר אבל היא לא יודעת שאני קיים… יש לי תמונה שלה בתיק אני תמיד דואג לה מרחוק היא לא יודעת את זה. הגעתי לבית של אלון, פגשתי אותו הוא אמר לי ״תקשיב אני נוסע לאסוף את שחר מהתיכון תחכה פה כמה דקות״ אמרתי לו ״טוב סבבה חכה שניה בת כמה היא?״ הוא אמר לי ״בת 16 למה?״ אמרתי לו ״סתם״ חשבתי לעצמי: גם שחר אחותי הקטנה בת 16 לא אין סיכוי זאת לא אותה ילדה״ הוא חזר אחריי רבע שעה בשניה ששחר נכנסה נפל לי האסימון והבנתי שזאת אחותי הקטנה וחשבתי לעצמי: פאק מה היא עושה פה?!״ אמרתי לה ״שלום שחר״ ואז היא שאלה אותי ״מאיפה אתה יודע את השם שלי?״ אז עניתי לה ״אלון אמר לי״ חשבתי אם לספר ואם לא כי כבר מודעת לכל הקטע של הערפדים החלטתי לספר לה כל כך חיכיתי ליום הזה…
אמרתי ״ אלון את יכול לתת לי ולשחר לדבר כמה דקות?״ אלון יצא החדר והתחלתי לדבר איתה, שאלתי אותה ״איך את? הכל בסדר?״ היא ענתה לי ״כן הכל בסדר אני יכולה לחזור לחיים שלי לבית היתומים?״ אמרתי לה ״את רוצה לחזור לבית היתומים?״ היא ענתה לי ״לא אבל אין מה לעשות יש לי שמה חיים, לא טובים אבל חיים״ ראיתי על הידיים שלה חתכים שהגלידו לקחתי לה את הידיים ושאלתי אותה ״מזה?!״ היא ענתה לי ״מה אכפת לה?!״ והחביאה את הידיים שלה אמרתי לה והתחלתי לספר לה את הסיפור ״דבר ראשון אני בן 200 ולפני 16 שנה בערך נולדה לי אחות קטנה מאותו האבא שהיה גם ערפד, אבל מישהו הרג אותו לפני חמש שנים האמא של אותה ילדה הייתה בת אנוש כמו אמא שלי, אמא של אותה ילדה נהרגה בלידה והאבא לא יכל לטפל בילדה אז הוא מסר אותה לבית יתומים אני אישית גיליתי על אותה אחות קטנה כמה ימים לפני שאבא שלי נהרג הוא אמר לי ואני זוכר את זה עד היום ״יש לך אחות קטנה תמצא אותה אבל אל תתקרב אליה״״ הוצאתי את התמונה של שחר מהכיס ונתתי אותה לשחר היא הסתכלה על התמונה ואמרה ״לא אני סיכוי אתה לא אח שלי״ עניתי לה ״כן אני כן הפתעה״ היא אמרה לי עם דמעות בעיניים ״טוב בסדר אתה אח שלי עכשיו אני יכולה בבקשה לחזור לבית היתומים?״ אמרתי לה ״את לא חוזרת, את נשארת איתי ועוברת לגור איתי בתל אביב״ היא אמרה לי ״אל תעלב אבל 16 שנה הסתדרתי לבד אני לא צריכה בייביסיטר עכשיו״ המילים שלה כל כך פגעו בי סיננתי בכעס ״את לא חוזרת לבית יתומים הזה נקודה עכשיו תאספי את הדברים שלך מפה אנחנו הולכים לבית שלי״ היא אמרה לי ״לא באלי״ אמרתי לה ״את תעשי מה שאני רוצה ברור?!״ היא היננה וראיתי שהיא מתחילה לבכות ואמרתי לה ״אני רק רוצה לדאוג לך עכשיו שאת מכירה אותי ואת כל העולם של הערפדים, את יכולה בבקשה לאסוף את הדברים שלך?״ היא עשתה לי לא עם הראש וניזכרתי שיש לי סם הרדמה במכונית למקרה חירום יצאתי החוצה וכשחזרתי היא ישבה בפינת החדר והסתכלה עליי מתקרב עליה ואמרתי לה ברוגע ״את יכולה בבקשה לאסוף את הדברים שלך ולהיכנס למכונית?״ היא אמרה לי ״לא!!!!!!״ אמרתי בלחש ״טוב קיוותי שאני לא יהיה צריך לעשות את זה״ היה לה מבט מבולבל בעיניים והוצאתי את המזרק והזרקתי, תוך כמה שניות היא נפלה ותפסתי אותה….