He looks so perfect- 5SOS- פרק 2

אשטון ארווין:
כבר מגיל 15 אני יודע שאני הומו.
אף פעם לא סיפרתי לאף אחד, ולא התנהגתי כמו אחד כזה,
עד שהבאתי את החבר הראשון שלי הביתה.
ההורים שלי לא היו מופתעים, הם אמרו שהם ידעו את זה והם קבלו אותי לגמרי.
אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף פעם, הוא היה והוא יהיה חוויה ראשונה שלי במערכות יחסים ואתם יודעים… בלהיות גיי.
חוויה ראשונה של אהבה זה משהו מיוחד, שזוכרים שנים גם אחרי שנפרדים וגם אם כבר אין לך רגשות לאהבה הראשונה שלך יותר, אתה מחייך בכל פעם שאתה נזכר בו.
אבל עם לוק זה לגמרי שונה.
אף פעם לא נדלקתי על סטרייט… עד עכשיו וזה שונה,
כי הפעם אני יודע שאין שום סיכוי שנהיה ביחד.
אני ממשיך לנסות לשכנע את עצמי שזה רק סתם קראש חולף, אבל זה לא עוזר במיוחד.
את האמת, לוק ואני בקושי מכירים, אנחנו מנגנים יחד פחות מחודשיים, והוא לגמרי שונא אותי.
אולי זה בגלל שאני שקט מידי, אני צריך לדבר יותר.
אבל אני יודע שאני לא באמת אעשה את זה.
לעזאזל עם אהבה, קראשים סטרייטים וכל מה שבניהם.
אני מגיע לבית הספר והולך לכיוונם של מייקל וקאלום שעומדים ליד הלוקרים.
"שלום." אמרתי בחיוך,
"היי אשטון, מה אתה אומר על דיאנה, חברה של לוק?" שאל מייקל,
"אממ, לא יודע…" אמרתי,
"מייקל אומר שהיא שווה רצח ואני אומר לו שזה לא מנומס לדבר ככה על חברה של חבר אבל הוא לא מקשיב לי." ממלמל קאלום ומכה בראשו של קאלום,
"אבל היא באמת שווה." אמר זוכה לעוד מכה מקאלום.
"אני לא יודע, היא לא בדיוק הטיפוס שלי.." אני מצחקק,
"אתה בקטע של ברונטיות?" שואל מייקל מחמיץ פנים,
"אני בקטע של ברונטים," אני אומר,אני לא מסתיר את זה שאני גיי.
"אתה גיי?" שואל מייקל ועיניו מתרחבות,
"זה לא ברור?" אני שואל,
"לא!" מייקל אומר,
"היי, אל תראה כל כך מופתע!" אני מצחקק למייקל ומיד אחר כך הולך לכיתת האנגלית שלי.
-לוק המינגס-
אני מתעורר מצלילי השעון המעורר ואני מכבה אותי מיד אבל לא קם עדיין מהמיטה.
בסופו של דבר אני מתחיל לחשוב על אשטון.
על הדרך שבה השיער שלו נראה, כמו מוגלי, עם הבנדנה הקשורה שתמיד נמצאת שם.
על העיניים שלו, עיניים חומות שאני יכול לבהות בהם שעות.
אני מתחיל להרגיש אליו דברים, ואנחנו בכלל בקושי מדברים- רק כשאנחנו חוזרים מהחזרות .
אני אוהב בנות, אני אוהב בחורות, אני בטוח בזה.
'אני לא מרגיש כלום לאשטון הוא פשוט מסקרן אותי וזה הכל' אני מנסה לשכנע את עצמי אבל לעזאזל, אני לא מאמין בזה.
אני מרגיש שאני משתגע , כל העולם שלי מתלתל.
אני קם בלית בררה מהמיטה, אני לא רוצה להמשיך לחשב על אשטון.
היום זה היום האחרון לשבוע ואז נצא לסופ"ש.
אני מתחיל לחשוב על העתיד שלי לאחרונה, מאחר שאנחנו הולכים לסיים את השנה האחרונה שלנו בתיכון בקרוב.
אף פעם לא חשבתי על העתיד שלי ממש.
מה אני רוצה ללמוד בקולג'? איפה אני אגור?
אני מאוד רוצה לעזוב את אוסטרליה. אני רוצה לעבור לארצות הברית, אני רוצה להיות מוזיקאי.
אבל אשטון מתגנב למחשבותיי בכל פעם שאני מתחיל רק לחשוב על העתיד שלי. אני רוצה אותו שם.
אני לא מבין יש לי חברה, אני דיי מאושר איתה,אז למה אני ממשיך לחשוב על אשטון? למה אני רוצה את אשטון בעתיד שלי? למה בכל פעם שאני חושב עליו יש לי התכווצויות בבטן? אבל טובות..
בכל מקרה נמאס לי לחשוב עליו, נמאס לי להיות מבולבל בגללו, נמאס לי מימנו!