he looks so perfect-פרק 3+4

שוב הבוקר מגיע, שוב השעון המעורר הארור מצלצל, שוב אני מתארגן לבית הספר.שוב סוף השבוע נגמר.
אני שונא את ימי שני בבית ספר, כולם עייפים, לאף אחד אחד אין חשק לכלום.
אני אוהב ללכת לבית הספר אף על פי שאני לא תלמיד טוב, אני אוהב לפגוש את החברים, אבל עם כמה שאני אוהב את זה אני שונא את ימי שני.
אני קם מהמיטה הולך לכיוון השירותים שנמצאים בהמשך המסדרון, אני מצחצח את שיניי וחוזר לחדר.
אני מחליף את מכנסי הפיג'מה שלי בסקיני ג'ינס שחור,לובש טי שרט לבנה ונועל את הואנס השחורות שלי.
אני יורד במדרגות רואה את בן וג'ק שותים קפה בזמן שאימא מתרוצצת ממקום למקום בחיפוש אחר מפתחות הרכב שלה- בוקר רגיל בבית המינגס.
אחרי שאני אוכל דגנים עם חלב לארוחת בוקר, אני ממהר לצאת לבית הספר כדי לא לאחר לצלצול הראשון.
הלב שלי פועם מהר יותר כשאני רואה את אשטון בכניסה לבית הספר.
המחשבות שלי רצות בראשי ואני מנסה לחשוב מה עלי לעשות, אני בוהה בו ואחר כך מחליט שהיום אני עושה משהו.
אני הולך לכיוונו של אשטון, אומר לו בוקר טוב וממהר ללכת משם, מבויש ממה שעשיתי.
פני האדימו, והרכנתי את ראשי כדי שאנשים לא יראו.
אני נכנס לבניין הכיתות הולך לכיתה שלי, אני חולף על פניה של דיאנה והחברות שלה בדרך למקומי, אני משתדל להתעלם מימנה, אין לי ממש כוח אליה עכשיו.
היא קראה לי כמה פעם במהלך השיעור הראשון-אנגלית, אבל העמדתי פנים שאני לא שומע, בסופו של דבר היא התייאשה והפסיקה.
בהישמע הצלצול הראשון ארזתי את המחברת,הספר והקלמר שלי מהר ויצאתי מהכיתה בזמן שאני שומע את דיאנה קוראת בשמי שוב.
"לוק! תעצור עכשיו!" היא צעקה, הפעם לא יכולתי להעמיד פנים שאני לא שומע אותה,
"מה?" אמרתי בזלזול,
"מה עובר עליך היום?" שאלה והתקרבה אלי,
"כלום דיאנה, אני בסדר גמור." עניתי,
"אתה לא בסדר לוקי,אני רואה את זה בעיניים שלך." אמרה והניחה את ידה על הלחי שלי,
שנאתי את שהיא קראה לי לוקי, מה אני כלב?
העפתי את ידה מהלחי שלי בחוזקה, הסתובבתי והלכתי מהמקום לא מסתכל לאחור.
וויתרתי על שאר היום בבית ספר וחזרתי הביתה- במלא אימא בעבודה.
ברגע שנכנסתי הביתה הסרתי את החולצה שלי, והלכתי למטבח פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק קולה, מזגתי לי כוס והלכתי לסלון.
אחר כך התיישבתי בסלון והדלקתי את הטלוויזיה, הסידרה ששודרה הייתה 'איש משפחה'- הסדרה האהובה על אשטון, הוא סיפר את זה פעם כשדיברנו בדרך מהבית של מייקל אחרי חזרה.
בשעה אחת בצהרים יצאתי מהבית שלי לכיוון בית הספר.
החלטתי לפגוש את אשטון ולדבר.
כשראיתי את אשטון יוצא משער בית הספר קראתי לו, הוא היה ממש מופתע.
שיערו היה מורם למעלה בצורה מבולגנת ואסוף בבנדנה כתמיד.
התחלנו ללכת,התקדמנו לכיוון פארק בעיירה, אני לא יודע את שמו האמיתי אבל כולם קוראים לו האגם, בגלל שבמרכזו של הפארק יש אגם.
האגם מוקף בדשא עצים ופרחים מכל צדדיו, יש בפארק גם כמה ספסלים ומתקני ילדים.
בהתחלה היינו מובכים שנינו, אף אחד לא ממש ידע מה לומר.
"כמה אחים יש לך?" שאלתי את אשטון,
"שני אחים קטנים, בן ובת, לך?" הוא שאל בחזרה,
"שני אחים גדולים,בן וג'ק." אמרתי.
"איזה מוזיקה אתה שומע?" שאל,
"אממ 'פראמור', 'אול טיים לוא', 'ארקטיק מאנקיז', 'גרין די' …"מלמל אשטון,
"הם הלהקות האהובות עלי!" אמרתי אשטון חייך והמשכנו לדבר.
"אז אתה מתחיל לחשוב כבר על הקולג'?" שאלתי,
"אמ.. כן אני רוצה ללמוד באוניברסיטת סידני," אמר אשטון "מה לגבייך?" שאל
"האמת שאני מתלבט אם ללכת לקולג', אני מתכוון, אני נורא רוצה להיות מוזיקאי, אני לא צריך קולג', חוץ מזה אני שונא ללמוד." אמרתי
"האמת שגם אני רוצה להיות מוזיקאי." אשטון אמר.
אחר כך פשוט שתקנו לכמה דקות מביטים אחד בשני, אני רק רציתי שהוא יעשה משהו ויגרום לי להפסיק להיות מבולבל, כי הבלבול הזה מתיש אותי.
הוא התקרב והביט בעיניי, אחר כך הוא הניח את ידו על הלחי שלי בדיוק כמו שדיאנה עשתה מוקדם יותר היום, אחר כך הוא הצמיד את שפתיו לשלי.
הרגשתי כאילו כל הגוף שלי מתמלא בפרפרים והמוח שלי עובד שעות נוספות במחשבות.
ואם כמה שנהנתי להרגיש ככה כשפתיו על שלי, התנתקתי במהירות.
הבטנו אחד בשני זמן מה בלי לומר דבר.
"לא ידעתי שאתה…" התחיל לומר אשטון,
"גם אני לא…" מלמלתי,
בסופו של דבר קמתי ועזבתי את המקום והשארתי את אשטון יושב לבד על ספסל מופתע בדיוק כמוני.
אם חשבתי שמה שהוא יגיד או יעשה יעזור לי, הנשיקה בלבלה אותי עוד יותר.
השפתיים הרכות שלו על שלי, הדברים שהרגשתי, זה היה כל כך שונה מכל נשיקה שהייתי לי בעבר.
הראש שלי טרוד במחשבות שלא מפסיקות, התחושה המוזרה כל כך בתחתית הבטן שלי.
הלב שלי שפשוטו כמשמעו מתפוצץ מרוב רגשות.
אני חייב לפגוש את דיאנה עכשיו, אני לא יודע מה קרה עכשיו ביני לבין אשטון, אבל הדבר הזה גדול ומפחיד ובעיקר לעולם לא יקרה שוב.
הלכתי לכיוון הבית של דיאנה לא רחוק מכל מקום אחר באזור הזה של סידני.
שלוש דפיקות אני דופק כרגע על דלת בייתה, מחכה שהיא תפתח לי את הדלת.
היא פתחה את הדלת לבושה בשורט הג'ינס וחולצת בית הספר שאיתם הגיעה לבית הספר היום.
"היי, אני יכול להיכנס?" שאלתי,
"נראה לך? אתה חייב לי כמה הסברים כמו: למה התנהגת אלי כמו בהמה…" התחילה לומר דיאנה אך קטעתי אותה,
"דיאנה, אני מצטער אני קצת טרוד לקראת התעודות." תירצתי,
"אני אוהבת אותך." היא אמרה וקפצה לזרועותי, משהו שפחות התלהבתי מימנו.
אני לא טיפוס דביק למרות שלפעמים דיאנה מביאה אותי למצבים כאלה בעל כורחי.
כשהתנתקנו מהחיבוק תפסתי בשני לחייה ולחצי את שפתי כנגד שלה.
זה לא הרגיש כמו הנשיקה עם אשטון, זה אפילו לא התקרב לנשיקה איתו.
לא היו לי את אותם הפרפרים.

נקודת מבט של אשטון:
יצאתי משער בית הספר בדרכי הביתה כששמעתי את קולו של לוק (שזיהיתי מיד כמובן) קורא בשמי, הסתובבתי והבטתי לכיוונו.
"היי לוק." אמרתי מהסס.
"תגיד בא לך לבוא איתי לסיבוב?" שאל לוק.
הלב שלי דפק מהר, הקראש שלי, סטרייט לגמרי עם חברה, רוצה לטייל איתי.
"אוקי, בוא נלך." עניתי והתחלנו ללכת לכיוון האגם.
"אז… מה פתאום אתה רוצה להסתובב איתי?" שאלתי את לוק אחרי כמה דקות של הליכה,
"אני חושב שאף פעם לא ממש דיברנו, הגיע הזמן,לא?" אמר וצחקק.אוי הצחוק שלו, אני לא עומד בזה יותר.
"אז מה עם דיאנה?" שאלתי, אני יודע שהם יוצאים אבל אני רוצה לדעת יותר,גם אם זה יהיה כואב.
"בסדר."אמר,זאת לא התשובה שרציתי אבל אני מניח שלא נוח לו לדבר על זה…
המשכנו לדבר, דיברנו קצת על המשפחות שלנו.
אחר כך הוא עשה לי את המבט, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל המבט הזה הרג אותי והקים אותי לתחייה.
עיניים הכחולות הבהירות האלה אך עם זאת עמוקות כל כך,
השפתיים האלה שלו, לא עבות מידי לא דקות מידי, פתוחות למחצה והעגיל השחור שמעטר אותן.
השיער שלו שמורם לבלורית שטנית.
הכל בו כל כך מדהים, כל כך מהפנט, גרם לי לעשות את הדבר היחיד שאני לא מתחרט עליו.
התקרבתי מעט- הוא לא התנגד.
הנחתי את ידי הימנית על לחי שמאל שלו- הוא לא התנגד.
הצמדתי את שפתי לשלו- הוא לא התנגד.
הוא לא התנגד!
הלב שלי התפוצץ מפרפרים ונמס בו בזמן.
הזיזנו את שפתינו בתאום מושלם, ליקקתי את שפתו התחתונה מתחנן לאישור כניסה.
כשסוף סוף פסק את שפתיו ניצלתי את ההזדמנות להחליק את לשוני בין שפתיו, לשנותינו נלחמו על שליטה מוחלטת.
כשהתנתקנו הבטתי בעיניו הכחולות, הוא הביט בעיני זמן שנמשך כנצח בלי לומר מילה.
"לא ידעתי שאתה…" התחלתי לומר,
"גם אני לא…" השיב והרכין את ראשו.
בסופו של דבר הוא קם מהספסל והלך. ככה בלי לומר להתראות.
המחשבות בראשי לא חדלו וגרמו לי לסחרחורת קלה.
הדברים שהרגשתי בנשיקה… דברים שלא הרגשתי זמן רב כל כך, רגשות מפחידים.
אני חושב שדיי הבנתי מה אני מרגיש כלפי לוק היום, והוא מרגיש בדיוק כך, אין הרגשה טובה מזאת בכל העולם.