Goodbye My Lover-פרק 6

"הוא יושב שם במשך שלוש שעות, אני מתחילה לפחד"
הילד הזה כול כך דפוק. חושב שזה שהוא יושב פה יעזור לו במשהו. הרגשתי תחושת גועל ממנו. בקושי דיברנו במשך עשר דקות והוא משך אותי בידי. אני נשמעת דבילית. אבל המגע הזה גרם לי לתחושת גועל. כאילו בגדתי במיכאל. אני לא רוצה שהוא יראה את זה ויחשוב משהו.
"תני לי לטפל בזה" קמתי והתהלכתי לכיוון הדלת.
"תיהי עדינה" אמרה שרון בקול מודאג.
טרקתי את דלת החדר. גבו היה מופנה אלי.
"אתה מתכוון להישאר פה עוד הרבה?! אתה מלחיץ את השותפה שלי"
הוא שתק. לא הגיב.
התיישבתי לידו על הריצפה הקרה של המיסדרון. הוא הפנה את מבטו אל הקיר הנגדי ובכך לא הצלחתי לראות את פניו כלל.
"מה יש לך?!" דרשתי לדעת.
הוא שוב לא הגיב. הנחתי את ידי על כתפו ומשכתי את פניו עלי. יכולתי לראות כי עינייו דומעות.
"אני מצטערת.לא התכוונתי" הרגשתי רעה. לא הבנתי למה הוא בוכה בכלל אך הרגשתי אשמה.
"אני זה שאמור לבקש סליחה" והסתכל על נקודה בקיר.
"את יודעת למה אני נמצא במכון הזה בכלל?"
הנהנתי לשלילה.
"בלידה שלי אמא שלי נפטרה בלידה שלי כך שאף פעם לא הכרתי אותה. היא הייתה צעירה בת 25 כל החיים שלה היו לפנייה. הייתי אמור להיות בנה הבכור אך נהפכתי ליחיד. ואבא שלי? הוא האשים אותי במוות שלה.."
"אבל איך זה קשור לאישפוז?" קטעתי אותו.
"תקשיבי לי ותביני!" אמר בחצי צעקה. הפנתי את מבטי אליו ושתקתי.
"הוא היה מחפש כל הזדמנות שהייתה לו בשביל להשפיל אותי" והתחיל לצחוק "זה נשמע די עצוב לא?! בתור ילד אתה מחפש את התמיכה בבית. אבל שם לא הייתה תמיכה" ומיהר להוסיף "בקיצור, מלפני שנה הוא מת ומאז אני לא מפסיק לדמיין אותו, כל דבר שקורה בחיי הוא פה בשביל להגיד לי כמה שאני מטומטם ושאני לא אצליח בכלום. הגיע יום ולא יכולתי לשאת את זה. ניסיתי להרוג את עצמי. חתכתי את עצמי עמוקות ואישה שעובדת במכון מצאה אותי ברחוב. ממוטט, הרוס, שבור.."
"אני מצטערת.." לחשתי עם דמעות בעיניים.
"למה פתחת את זה עכשיו?" הוספתי בסקרנות.
"רציתי שתדעי שאני הרבה יותר ממניאק מפגר" מרח את דימעתו.
"לא חשבתי ככה" ידעתי שיצא ששיקרתי אבל לא יכולתי להגיד משהו רע כשהוא במצב הזה.
הוא גיחך. "שמעתי אותך מקודם"
הסתכלתי עליו במבט מופתע. "מה שמעת?"
"ילד דפוק" הוא ענה. השפלתי את מבטי.
"למרות שאני די מבין אותך, אני לא יודע למה בכלל משכתי אותך מהיד, ואני באמת מצטער"
"זה בסדר" עניתי בחיוך.