Goodbye My Lover-פרק 3

"לקחת את הדברים שלך?" שאלה אמא אשר עמדה באמצע חדרי. מאז שגיליתי שהוריי אישרו את האישפוז שלי לא דיברתי איתם. אני גם לא חושבת שאני אדבר איתם. שנאתי אותם באותו רגע. הרגשתי שהם נפתרים ממני במקום לעזור לי. התקדמתי אל כיוון הדלת. "את מודעת לזה שבסוף תיהי חייבת לדבר איתי? אני אמא שלך" הסתובבתי עלייה "אני מודעת לכך. אבל עכשיו אני בוחרת שלא" והלכתי מהחדר. הרגשתי שאני פוגעת בה אבל אני לא שולטת על התגובות שלי. נכנסתי אל המכונית ונסענו לכיוון מכון האשפוז. במהלך הנסיעה התחלתי לחשוב, אולי המכון הסגור באמת יעזור לי. אולי זה שאני עוברת למקום אחר יעשה לי רק טוב. אבל מה שידעתי על בטוח זה ששום מקום, שום סביבה לא תיגרום לי לשכוח ממנו. אני גם לא חושבת שתקופה מסויימת במכון אישפוז סגור תעזור בלשכוח את הבן אדם שאהבת יותר מאת עצמך. מבלי לשים לב הגענו כבר. נכנסנו אל בניין שמוביל לשטח ענקי. כנראה שלאחר הבניין המכון נמצא. נכנסו אל הבניין. "אני הולכת לרשום אותך, שבי בנתיים בכיסאות" התיישבתי בכיסאות ההמתנה. בזמן שאימי הייתה בקבלה בחנתי את האזור. לפי מה שהבנתי הבניין היה בניין שבו נרשמים למכון ובנוסף לכך פה גם נמצא האזור הרפואי והפסיכולוגי. "אז את רשומה" אמרה אימי. "כמה כיף" אמרתי בציניות מוחלטת. "בבקשה תני לזה סיכוי" הסתכלתי עלייה וגיחכתי. התקדמתי אל כיוון היציאה למכון וראיתי את אימי מאחורי. "את לא נכנסת איתי?" שאלתי. "הם לא מרשים לי להיכנס, זה שטח למטופלים בלבד" מטופלים.. המילה חזרה בראשי הלוך ושוב. הרגשתי כמו יצור שצריך לטפל בו.
"איפה התיקים שלי?"
"הם יבדקו את התיקים שלך ואז יחזירו לך אותם"
"מה יש להם לחפש שם?!" צעקתי.
"תורידי את הקול שלך אורי!"
"יודעת מה? אני מוכנה להיות במכון הזה עד סוף ימיי חיי רק כדי שאני לא יצטרך לראות אותך! אני לא רוצה שתבואי לפה לבקר,לעולם! ואם את רק תעיזי לבוא אני אלך מפה ואז לא תיראי אותי לעולם" צעקתי. אני בטוחה שכל הקבלה שמעה אותי. הרגשתי כול כך רע. דמעה התחילה לפרוץ ממני אז עצרתי אותה במהירות. המשכתי ללכת במהירות כדיי שלא לאפשר לה לענות. כשיצאתי מהבניין נידהמתי. בתור מכון סגור זה מקום מדהים. היה שטח גדול להפליא. בניינים גבוהים,קטנים. ספסלים כמעט בכל פינה. כולכך הרבה ירוק. ילדה ניגשה אליי.
"את חדשה פה?" שאלה בסקרנות.
"כן" עניתי והמשכתי ללכת.
"חכי!" צעקה.
הסתובבתי לכיוונה. "מה?" ניסיתי להישאר רגועה. לא היה לי כוח או עצבים לשיגועים עכשיו.
"את איתי בחדר" אמרה בחיוך
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאת ואני באותו חדר"
"הבנתי את זה. אבל זה אמור להיות מכון סגור לא?"
היא צחקה. "אל תגידי לי שחשבת שיסגרו אותך לבדך בחדר לבן"
הייתי מופתעת. כשאומרים מכון סגור ציפיתי לחדר בבדידות. אני לא חברותית במיוחד. תמיד הייתי בת יחידה ובכך תמיד ישנתי לבד.
התקדמנו אל כיוון החדר.
"תכירי, זה החדר החדש שלך"
לפתע נשמע צליל קצר שאינו ידידותי לאוזניים.
"מה זה הצליל הזה?"
"זה אומר שעוד חצי שעה יש פגישה"
"איזה פגישה לעזאזל?" שאלתי בעצבים.
"זאת פגישה של כל הילדים שנמצאים פה. המנהל של המכון מדבר איתנו על איך עברו עלינו הקורסים"
"אבל אמרו לי שאין לימודים"
"לא לומדים אבל יש כל מיני קורסים שחובה ללכת לפחות ל2 מהם"
"ועוד חשבתי שאני בנופש פה" מלמלתי.