Gonna be okay – פרק 1

חייכתי בנימוס לאנשים שהחלו לזרום לאולם, עם כוס שמפניה ביד אחת והיד השניה מחזיקה את השמלה שלא תיגע ברצפה.
עשיתי בשיער פן תלתלים עדין שבריקוד יהיה אפשר לאסוף אותו בקלות.
עוד שלושים ושתיים דקות עולים לבמה, ואני כבר מאורגנת לגמרי. את השמלה הכחולה שלי אני מחליפה בתלבושת שונה לגמרי שיש לכל הרקדניות.
בינתיים, השיר mirrors של ג׳סטין טימברלייק התנגן ברקע ואורות סגולים האירו את האולם. אנשים ניגשו להחליף כמה מילים, ואני הייתי צריכה לעשות רושם טוב כי הרבה אנשים בונים על הכסף שנרוויח הלילה.
המשכתי להתהלך לי בין האנשים, שותה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור שמרגיש כאילו הוא יהרס כל רגע.
הרגשתי קצת לא שייכת כשראיתי את שאר הרקדניות מדברות בהתלהבות על המופע שנפיק הערב, אני לא התלהבתי ממנו.
לא כמוהן לפחות. עוד עשרים דקות בדיוק עולים לבמה. שתיתי עוד כמה שלוקים מכוס השמפניה שבידי ואז הנחתי אותה על אחד השולחנות הגבוהים שהיו לצידי כדי שיפנו אותה.
נכנסתי לחדר חזרות והייתי קצת בטלפון ואז החלפתי את בגדיי משמלה לבגדי ההיפ הופ הנוחים, חזרתי על הריקוד שאורך כחמש דקות פעם נוספת, בכל זאת אני שורה ראשונה באמצע, חייבת לתת את ההכי טוב שלי. בסוף הלכתי אל מאחורי הקלעים וחיכיתי שיגידו לעלות כבר על הבמה.
הרגשתי טיפה עקצוצים בבטן כמו לפני כל פעם שאני עולה על הבמה.
שלוש מאות חמישים זוגות עיניים בערך יהיו נעוצות בי הלילה אסור לפשל.
״תודה לכל מי שהגיע הלילה,״ שמעתי את תקווה מדוכן הנואמים. ״זה לא מובן מאליו. אנחנו מבטיחים לכם, מי שהגיע, לא הולך להתאכזב. אז עכשיו, קבלו במחיאות כפיים את הרקדניות של סטודיו ׳סקלאפיס׳!״ תקווה קראה והקהל החל בגלים של מחיאות כפים.
עליתי לבמה ראשונה, המוזיקה הקצבית כבר התנגנה ברקע. הבמה הייתה חשוכה ורק הסרטים הלבנים שעל שערינו בלטו.
פתאום הרגשתי רע. רע מאי פעם. התחלתי את התנועות, הרגשתי קצת מרחפת. הייתי חייבת להניח את הראש על משהו ולישון אבל לא, חייבים להמשיך. נשמתי עמוק, הרגשתי כאילו דופקים לי על הראש עם גרזן.
התנועות עברו אחת אחרי השניה והשתדלתי לתת את מיטבי, הסחרחורת רק החמירה ככל שזזתי יותר מהר. בלעתי את רוקי מספר פעמים, כדי לחזור לפוקוס. הוריתי לעצמי להתפקס
׳זו לא חזרה, עכשיו זה המופע עצמו!!׳
הסתכלתי על הקהל בחוסר אונים והמשכתי לרקוד על העקבים הגבוהים.
הסטודיו שלנו מייצג את כל המחוז שלנו בריקוד. אנחנו נבחרנו מבין אלפי מקומות לייצג את המחוז ולכן עלינו לתת את המירב, בלי טעויות.
יאללה, אמרתי לעצמי, עוד מעט זה נגמר.
הזמן לא זז והריקוד הרגיש לי כמו נצח. מבלי לשים לב כבר התחלתי לבכות, תמיד אני בוכה במצבים של חוסר אונים. לא בכי בכי, רק דמעות. פרצופי היה עדיין ממוקד ורציני.
על הבמה היה חשוך כל שלא הוטרדתי מכן שיראו אותי בוכה. התפללתי שכבר ייגמר ואני אוכל לשתות מים, ראייתי החלה להטשטש וכבר שקלתי לעזוב פשוט הכל, ואז, בלי התראה מוקדמת פשוט הייתה הפסקת חשמל.
קריאות השתאות נשמעו מהקהל, הדממה שהייתה כשרקדנו הוחלפה בקריאות ובצעקות. המוזיקה כמובן הופסקה ואני צנחתי על הבמה באפיסת כוחות.
פקחתי את עיניי לאט לאט, בהתחלה ראייתי הייתה מטושטשת אך התבהרה בהדרגה. אני בבית חולים. שפשפתי את עיניי בעייפות והבטתי הצידה, ראיתי את תקווה לידי ״תקווה?״ שאלתי חלושות, הייתי מופתעת שהיא כאן. זכרתי בערך מה קרה אתמול, התעלפתי על הבמה כנראה התייבשתי או משהו. תקווה הסבירה לי בקצרה מה קרה ולמה היא כאן ואז הלכה לקרא לאחות ולהגיד לה שהתעוררתי.
חזרתי הביתה בצהרי היום, הייתי עדיין קצת מטושטשת, הם הביאו לי אקמול לראש, לא משהו רציני. אחרי שהגעתי הביתה והתרחצתי באמבטיה ארוכה, יצאתי החוצה קצת לשאוף אוויר.
התיישבתי על אחד הספסלים ליד איזה פארק שלא רחוק מהבית שלי וחשבתי מה היה קורה אם הייתי ממשיכה לרקוד ולא היה הפסקת חשמל, הייתי מלאת הכרת תודה על הפסקת החשמל הזאת.
חזרתי הביתה אחרי שכבר החשיך.
אימי חיכתה לי ליד שולחן האוכל, היא הייתה בלפטופ והאוכל כבר חיכה לי על השולחן. ההורים שלי גרושים, אמא שלי היא אישה קשת יום עם אלף בעיות ואפס סיבות לחייך ואז כולם מתפלאים שיצאתי כזו רצינית.
״היי אמא,״ אמרתי, עייפה.
״היי חן, אני עוד מעט יוצאת למשמרת לילה, תדאגי שרן לא חוזר אחרי שתיים עשרה, יש מסיבת יום הולדת לחבר שלו היום. הוא גם צריך להיות בזמן מחר לבית הספר.״
״בסדר,״ עניתי קצרות והתיישבתי לאכול.
רן זה אחי הקטן בן החמש עשרה. הוא יצא דווקא נורא מצחיק וקליל בניגוד אליי. היחסים ביננו ממש טובים יחסית לאח ואחות, רק שלצערי הוא לא הרבה בבית. אולי זה בגלל העובדה שהוא מסתובב הרבה עם אבא. הוא תמיד אומר לאימי שהוא הולך למסיבות אבל אני דיי בטוחה שהוא מבלה עם אבי. אימי לא רוצה אליו שום קשר, רן יודע שאמא לא רוצה לשמוע עליו אז הוא מעדיף לשקר לה, ואמא לא יודעת, או שהיא יודעת ומתעלמת. המשכתי לאכול עוד קצת ואז התיישבתי ללמוד לבגרות שיש לי שבוע הבא באזרחות.

עבר כבר שבוע מאז הריקוד הכושל שהיה לנו. תקווה הייתה מאוכזבת בגלל התקרית אבל לא רצתה לארגן מופע חוזר, לשמחתי. אני לא יודעת מה נסגר בסוף עם המשקיעים של הסטודיו. הבגרות הייתה אתמול, היא הלכה בסדר בסך הכל, זה היה עיניין של זיכרון ואני למדתי דיי טוב כך שאני לא כל כך לחוצה.
יצאתי מהבית, נעלתי את הדלת אחריי, טחבתי את האוזניות באוזניי ועשיתי את המסלול הקבוע שאני עושה כל יום, קניתי לי בדרך ארטיק למרות מזק האוויר והמשכתי לצעוד לכיוון הפארק.
בכיתה ה׳ כשההורים שלי עוד לא היו גרושים, הייתי בחוג בלט, אהבתי את זה באותו זמן, זה הרגיע אותי.
אחרי כמה זמן, בערך שנתיים, ההורים שלי התגרשו. הביטחון שלי ירד ברמות. הורים שמתגרשים פוגע לגמרי בביטחון ובחיי החברה. כעסתי על הורי מאוד והייתי עצבנית נורא בזמנים ההם. בינתיים המשכתי את חוג הבלט והתחלתי לחשוב מחשבות דיכאוניות בנוסף להערכה העצמית ולאהבה העצמית הנמוכות שהיו לי. התחלתי לחשוב שאני שמנה. כל הבנות בחוג דקיקות ורק אני שמנה. דובה. פרה. כמובן זה לא היה נכון. הייתי נכנסת לסרטים, כל קילו שהייתי עולה הייתי מרעיבה את עצמי. כמעט חתכתי ורידים, הייתי מתוסכלת. זה היה בכיתה ט׳ אם אני לא טועה. השנה הכי גרועה שהייתי לי. היתיי במקביל בחוג היפ הופ שהמקום מימן לי בגלל שהייתי נורא טובה בזה, זה הכניס להם כסף. הייתי נורא רזה. עד שבשלב מסוים אנשים התרחקו ממני, הם הבינו כנראה שהייתה לי מצוקה. במקום לנסות להתקרב ולהתחבב עלי הם התרחקו. בשלב הזה הבנתי שאנשים מעדיפים בנות שמנות מאשר בנות חולות ואז הפסקתי להרעיב את עצמי, השלמתי עם המראה שלי ויותר מזה, הבנתי שאני לא שמנה בכלל. הייתי מאוד מרוצה מעצמי כיוון שיצאתי מזה בזמן. בנות רבות שקראתי עליהן לא יצאו מזה בזמן וזה רודף אותן כל החיים. הקאות, שלשולים, חתכים, בתי חולים בקיצור כל הסבל שיש בעולם. ברגע שהייתי שלמה עם עצמי, הגיעו אליי גם בנים ואפילו היה לי את החבר הכי חתיך בשכבה. התחלתי לחיות מחדש. ביטחון, זה סך הכל משהו שאתה משדר ולאט לאא הוא בונה אותך והופך לאמיתי. וזה מה שעשיתי. זייפתי חיוך שלאט לאט הפך לאמיתי. סבבו אותי אנשים שאהבו אותי באמת. וזה ככה עד היום. ליתר דיוק עד שבוע שעבר, שם נפרדתי מחבר שלי ורבתי עם החברה הכי טובה שלי.
הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת, סגרתי ונעלתי אחריי, וצללתי לתוך המיטה, נרדמתי תוך שניות ספורות.