kiss you

פרק 1
"בוקר!" אמא שלי קוראת לי במלוא גרונה מהקומה למטה, ניכרת בה אי הסבלנות, כי לאחר שתי דקות בערך היא עולה לחדרי ומגיפה את התריסים. "הגיע הזמן לקום" אומרת לי,, לאט לאט אני פוקחת את עיני ומתיישבת במיטה, אמא מחייכת, מרוצה, נושקת לי על המצח ויוצאת מהחדר.
השמש שחודרת מבעד לתריסים המוגפים מסנוורת אותי והרוח הקלילה מרעידה את גופי, למה תמיד כל-כך קר בבוקר?, אני רוטנת לעצמי ומתרוממת באיטיות מאוסה, מותחת רגל אחר רגל.
במהירות אני לובשת ג'ינס , , נעלי בובה שחורות עם עקב קטנטן, חולצה ארוכה חלקה בצבע צהוב בננה ומעליה קרדיגן בצבע חום בהיר, אני אוספת את שערי לצמה מרושלת ומורחת שכבת אודם דקה ואדומה כדובדבן. אני יורדת לקומה התחתונה במדרגות המבריקות כשהפלאפון בידי והילקוט תלוי ברישול על כתפי, , "ביי אמא!" אני קוראת במהירות, "ביי סיירה מתוקה, תהני בבית- הספר!" אני סוגרת את הדלת ויוצאת, המכונית שלי שאני אוהבת ומטפחת כל כך נוצצת באור השמש הבוהקת, אני מחייכת בשתיקה ויוצאת לעברה, אני פותחת אותה במהירות וסוגרת אותה אחריי את הדלת השחורה, מתניעה ויוצאת.
אני מכניסה דיסק עם השירים של ברונו שמתפזמים ברקע, ונהנת מהאוויר והשמש, הרמזור מתחלף לאדום אך לפני שאני מספיקה לעצור -אני מתנגשת בבום ענקי במכונית אחרת.
הכל עשן מסביבי ואני לא רואה כלום, אני יוצאת וטורקת אחריי את הדלת בזעם, כל היום הזה שהתחיל מעולה נהרס לגמרי, העשן מתחיל להתפזר ואני רואה שהקטע הקדמי של המכונית שלי התעקם לגמרי, אני פונה להביט מי הפוגע. הוא הולך למות.
כמובן, יושבים שם חבורת בחורים שעושים פרצוף אשם, מתאפקים לא לצחוק.
"תגידו לי אתם נורמלים?!" אני שואלת "לא, לא ממש", עונה לי אחד הנערים, תוך כדי נגיסה לנגיסה מהלחמנייה עם הנקנקייה שלו, הוא ניראה חצוף במיוחד,שערו בצבע בלונדיני ועיניו כחולות וילדותיות. "מי אמר את זה?" אני שואלת, אף אחד מהנערים לא משיב וניראה שהמתולתל ממש עומד להתפקע, הנוהג שניראה ילדותי ובוגר בו יחד מחייך וחושף שיניים לבנות "אנחנו ממש מצטערים" הוא אומר, "באמת", "זה לא ניראה ככה" אני אומרת ומתיישבת על המכונית שלי "תני לנו לפצות אותך" הוא מוסיף, "קחי" הוא מושיט לי דף נייר "תרשמי לנו כתובת ומספר ואנחנו נתאם איתך וניקח את המכונית לתיקון", אני חושבת לרגע "בסדר, אבל אם תהרסו לי אותה אז…", "אז?" אומר הנער החצוף "אז אני יהרוג אתכם, אני נשבעת, ואתה אפרוח, תהיה הראשון", הבלונדיני עושה מבט מיתמם והנוהג השחום עם העיניים הנוצצות והשינים הלבנות פונה אליי "אל תדאגי, לא נהרוס לך אותה שוב", אני מושיטה לו את הנייר, והוא מחייך אליי "זאין" הוא אומר, אני לא עונה, מרכיבה את משקפי השמש שלי ופונה בהפגנתיות לעבר המכונית שלי, טורקת אחריי את הדלת ושולחת לנערים החצופים עוד מבט זועם אחרון.