Flash of light

והנה אני, יושבת, בוהה במילים שמרכיבות משפטים, שנושאים בתוכם את החומר שאני צריכה לדעת בשביל לקבל ״מספיק״ בכימיה בתעודה, ונזכרת שוב איך אשתקד נכשלתי באותו מקצוע.
צליל הציפורים בחוץ מוציא אותי מרכוז, ״לא, זהו הציון היחידי שהורס לי את התעודה״ אני ממלמלת בראשי וחוזרת למילים שמרכיבות משפטים, שנושאים בתוכם את החומר שאני חייבת לדעת.
הרעש שהפעם קטע את חוט המחשבה שלי בקע מהפלאפון החדש שלי, לא הופתעתי כשראיתי את שמה של אלינה מתנוסס לי על צג הפלאפון כשליידו הודעה: ״עדיין לומדת?״. ״כן״ השבתי. ״אז תפסיקי, יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה״. ״כבר סרבתי״ השבתי חזרה, מקווה שתפסיק להטריד אותי.
עיני מתגלגלות על פני הטקסט ומוחי מנסה לזכור כל מילה ומילה כשמתנגן ברקע צלצול הפלאפון שלי, כשאת שמו של המתקשר לא הייתי צריכה לנחש.
״מה?״ עניתי לשיחה.
״דיי קלואי, תצאי כבר מהעולם המשעמם שאת חיה בו!״ אלינה גחיכה.
״אל, אני מצטערת לבשר לך שלא לכולם יש אפשרות להנות בזמנם הפנוי,״ השבתי,
״בקיצור תארזי לך כמה בגדים, אני אצלך בעוד 10 דקות״,
״רגע! אל! יש לי מועד ב׳ בכימיה, ומה עם העבודה במלצרות החדש….״ כבר מאוחר מדיי, היא נתקה. מובסת, נסיתי להשלים עם העובדה שאת ה״מספיק״ שלי כבר לא אזכה לראות.

בזמן שאני הופכת את הכביסה המלוכלת, מחפשת עוד חולצה או שתיים שאספיק לכבס ולקחת עמי, נשמעו שלוש דפיקות מוכרות מדיי. רצתי לכוון דלת העץ הגדולה כדי לפתוח אותה, לפני שהיא תעשה זאת בעצמה.
״היי״ אמרתי כששתי ידיה הארוכות חיבקו אותי. ״שלום״ קולה הקופצני ענה לי ושתי עניה הגדולות שוטטו בסלון משפחתי, ונעצרו על התיק הפתוח שהיה מונח על הספה. היא התקרבה לתיק בזמן שאני שבתי לחיפושי אחרי חולצה נחמדה, תוהה בשביל מה הצורך בה בכלל. ״זה מה שאת לוקחת?״ אלינה שאלה אותי, מופתעת.
״אל, את מוכנה להסביר לי בשביל מה אני לוקחת בכלל?״ צעקתי אליה מצידו השני של הבית. קול עקביה התרחק מאוזניי, ״אספר לך במכונית!,״ קול דלת העץ הגדולה שנתרקה בזה הרגע הדהד ברחבי הבית, ״אגב, תיק נורא קל יש לך״ צעקה חרישית נשמעה באוזניי. ׳לא, אל, לא…׳ מחשבותי ורגלי מתרוצצות לעבר התיק שהיה מונח על הספה, אך כבר אינו שם. מנסה להימלט מכל המחשבות שממלאות את ראשי, נועלת את דלת העץ הגדולה שאני יודעת שלא אראה זמן מה, כשבידי החומר בכימיה- אולי אמצא זמן בתוך העולם המואר מדיי של אלינה?