first kiss- פרק 5

את הפרק הזה, אני כתבתי….
תהנו 3>

פרק 5
יום לפני כן….
-נקודת מבט ג'ני-
הלכתי לבית של ריילי כשנתקלתי במישהו "איי" צעקתי. " אני מצט-ג'ני, מה את עושה פה?" שמעתי קול מעליי. הרמתי את ראשי וגיליתי את אית'ן " אני הולכת לריילי, היא עושה כמו מפגש כזה, רוצה לבוא?" שאלתי כשידי מושטת לפנים, מחכה שיעזור לי לקום, ומקווה שיוכל לבוא. הוא הושיט את ידו וקמתי. ראיתי אותו חושב ולבסוף ענה . "לא, אני לא יכול, אמא שלי ביקשה שאני… יעזור.. לה… לסדר.. את ..המק..רר". "לעזור לסדר את המקרר?" חזרתי על מילותיו. ספק חשדנית ספק צוחקת. "טוב…, אז ביי." אמרתי "ביי " אמר לי.
המשכתי ללכת. הרי ברור שהוא סתם המציא את התירוץ הזה חשבתי לעצמי. הסתכלתי על שעוני. השעה הייתה 17:00. המשכתי ללכת, עברתי על יד פח ציבורי כשמשהו משך את עיני. חזרתי על צעדי, וראיתי בפח חתיכת פח מקומטת, וראיתי כתוביות מציצות. הכתב שעל הכתוביות היה מוכר לי. הסתכלתי שאין אף אחד והוצאתי מהפח את הנייר. נזהרת שלא לגעת בשום דבר מגעיל אחר. פתחתי את הדף המקומט ויישרתי אותו. קראתי את הכתוב בדף וחייכתי לעצמי, היה ברור לי מי כתב את זה….

יום למחרת.
-נקודת מבט היילי-
יצאתי מהכיתה בוכה כולי. איך הוא יכול היה לעשות לי את זה? לא ידעתי לאיפה אני ילך, כל מקום שאהיה בו יירדו עליי. למזלי היה עוד 30 דקות צלצול, ירדתי לחצר וישבתי על הספסל בחצר האחורית, לא היה שם אף אחד, התיישבת והתחלתי לבכות את כל נשמתי. הסתכלתי על השעון ראיתי שעכשיו היה 7:25 עליתי לכיתה בדיוק כשהמורה נכנסה.
במשך שעתיים הרגשתי כאילו אני עומדת באור הזרקורים, כל השעתיים חשתי במבטים מחברי לכיתה, סליחה לא חברי, הילדים המרושעים בכיתתי.
נשמע הצלצול וירדתי לספסל לפני שמישהו יספיק להסתכל, לקרוא בשמי או לצחוק עליי. לפני שירדתי עברתי ליד הלוח מודעות, ותוך כדי ריצה תלשתי את הדף וקימטתי אותו.
ישבתי על הספסל הסתכלתי על הדף, וערערתי. איך זה יכול להיות שהוא מצא את זה? ולמה הוא פרסם את זה? דמעות החלו אט אט להציף את עיניי. ישבתי שם בשקט, בספסל שאף אחד אף פעם לא יושב, כשפתאום שמעתי קול שבירת ענף. הפנתי את מבטי, וראיתי את אית'ן עומד שם ומקלל את הענף הזה. הרגשתי את כל הדמעות והרגשות מציפים אותי, והכרחתי את עצמי לא לבכות. אני לא אתן לו את התענוג לראות אותי בוכה. "היילי, את חייבת להקשיב לי, אני לא עשיתי את זה." אמר לי "ולמה שאני יאמין לך, בפעם קודמת שהאמנתי לך השפלתי אותי. מה שונה הפעם מפעם קודמת?" שאלתי אותו בקרירות. "כי הפעם אני באמת לא עשיתי את זה " אמר. "אהה, ופעם שעברה גם לא עשית את זה? פעם שעברה לא אמרת לי שאתה אוהב אותי, ואז יום למחרת זרקת עליי עוגה?" אמרתי. ובלי ששמתי לב נעמדתי על רגלי. " לא.. הם.. הם פשוט.. הכרי-"נרא היה שלא היה לו מה לומר "הכריחו?" קטעתי אותו, לא נשמעה שום טיפת רחמים בקולי. "כן.. את לא מבינה מה היו עושים לי?" אמר ופניו מושפלות מטה. "היו מנדים אותך, משפילים אותך, מלכלכים אותך, מפרסים מכתבים ותמונות. כי אם כן, תאמין לי אני מרגישה את ההרגשה." אמרתי במרירות. "אם את מדברת על התמונה שפרסמתי בכיתה ד', אז תשכחי מזה, היינו קטנים, את יודעת שלא התכוונתי." "אני לא רק מדברת על התמונה, אני מדברת בכללי, על כל השנים. וחוץ מזה אני כבר לא יודעת כלום בקשר אלייך…" אמרתי לו בבוז, ועכשיו כבר היינו במרחק נגיעה יכולתי להרגיש את הנשימות שלו. עצמתי את עיניי וגיליתי דמעה נוזלת במורד הלחי. התרחקתי ממנו והתחלתי ללכת לכיתה משאירה אותו מבולבל.